אז אחרי שביצעתי את השיחה החצי שנתית לאבא,
טבלתי בים מעט לפני חצות,
שחיתי קילומטר וחצי והרגתי עוד נדל צהוב בעזרת כפכף ירוק,
התיישבתי לכתוב לכם. קראתי את הפוסט המועיל הזה של הקונה נחמה, והחלטתי שאני רוצה גם. אז הנה מה שיצא לרגל השנה החדשה; הרבה המלצות, מעט השמצות, וכמה החלטות אמיצות:
תכלה שנה וקללותיה
אולי מוגזם לקרוא לזה גסטרונומיה, אבל אלו בהחלט החלטותיי האמיצות לשנה הקרובה שירחיקו אותי מהמרפאות הקרובות למקום מגוריי ויפחיתו ייסורי מצפון. שלא תבינו לא נכון – אני מאמינה גדולה בבמבה (בעיקר כתרופה נהדרת למיגרנות), חובבת שוקולד על בסיס יומיומי (בעיקר מריר ובאחוזים גבוהים) ולא בוחלת בסטייק עסיסי (ומדמם). אבל את שני אלו החלטתי לנסות ולזנוח.
דיאט קולה
משקה שנראה ככה אחרי שעמד שבוע בחוץ פשוט לא יכול להיות בריא! בסערה פרצו להם לשוק בנים חורגים:
קולה זירו, לגברים שמתעקשים לומר שהם בדיאטה אך מתביישים להסתובב עם פחית כסופה "של בנות" ליד כולם, פפסי מקס לאנשים שאוהבים פרסומות וטעם של תרופות נגד שיעול, ואפילו סודה בטעם דיאט קולה שמכינים בבית.
זוועות.
אז אני אוהבת ושונאת דיאט קולה.
מעכשיו אני יותר שונאת. את הטעם שנשאר אחרי זה כל היום בפה ואת הצבע על השיניים, תשאלו את אחותי השיננית.
כי החלטתי שיש דברים שעדיף לשנוא מלאהוב.
איטריות גרועות
בבוסטון התמכרתי למזון הסטודנטים האולמטימטיבי. כפי שמשתקפת המציאות מהתמונה, ההתמכרות הזו עשתה עלייה וקיבלה גם היא צעודת תושב חוזר ביחד איתי.
זה בדיוק מסוג הדברים שאתה קונה 6 חבילות בדולר, מכין תוך שתי דקות, ומצטער אחרי שאכלת. זה נראה יחסית תמים, בסך הכל איטריות, מה כל כך גרוע? אחרי שאוכלים מבינים. הבטחתי לעצמי להשנה גמילה מהירה ללא ייסורים.
לא תרמתי במשרד
הסיבה הראשונה היא שאין לי משרד. ואין לי משרד כי אין לי עבודה, עדיין. לא אוהבת ראיונות עבודה. ששואלים אותי למה לא הלכתי ללמוד הנדסת מכונות בתואר הראשון, מה עשיתי בצבא ומה מצבי המשפחתי. שבודקים אותי בגרפולוגיה ביולוגיה ושואלים אם אני מסכימה ללכת לפוליגרף. שלא חוזרים אליי, שבוחרים מישהו אחר, שלא רואים מי אני בכלל. את כל זה? אני לא אוהבת. עכשיו – לא מתביישת לומר שאני לא תורמת. מעולם לא תרמתי כסף לקבצן ברחוב. מורידה את כובע הקש שלי שקניתי בשוק הכרמל בפני כל העמותות וגייסני הכספים למיניהם, אך אני מאמינה שלא זו הדרך. מצטערת. המדינה באופן עיקבי מסירה אחריותה מכל מי שזקוק לעזרה יותר מכל. מישהו כבר ידאג להם, איזו אגודה או עמותה. אפילו חתולי הרחוב כבר הקימו לעצמם עמותה, לא מגיע להם? לא. תרומה כספית מעודדת ניוון חברתי, ולעיתים קרובות משאירה את המצב גרוע בדיוק כפי שהוא. עם זאת, אני מודעת שיש המון שזקוקים לעזרה הזו, אז מה אני כן עושה? קיראו בחלק הבא.
תחל שנה וברכותיה
ברכת המזון
בתחום הזה יש לי הרבה מחמאות: נתחיל עם דנכול.
קונצרנים גדולים כמו היצרנים של דנכול לא צריכים אותי בשביל לשווק מוצר, אך בכל זאת בחרתי להמליץ. תמיד ידעתי שיש לי כולסטרול גבוה. למרות שלא אוכלת מוצרי חלב, לא מגזימה בסטייקים ובכבד אווז. הרופאה, שכבר הייתה מוכנה עם העט לרשום לי כדורים, המליצה לי על משהו שאפשר לנסות לפני. הייתי סקפטית, מודה. שתיתי את הדבר הלא-מאוד-טעים הזה יום יום. בדקתי אחרי חודש, דבר לא השתנה. אבל – אחרי חודשיים של התמדה – ואוו! איזה נס. הכל בסדר. עכשיו מי שיסתכל לי ברמות הכולסטרול יחשוב בטעות שאני מעריצה שרופה של גארי יורופסקי, טבעונית שדופה וטרוטת עיניים. אז לפני שאתם רצים לקחת כדורים – נסו את דנכול.
הגלידה של גולדה
כמו שציינתי אני אלרגית לחלב. היוגורט של גולדה מיוצר מחלב עיזים, הוא טעים נורא, ותוכלו לבחור כמה תוספות שתרצו ללא תוספת מחיר! יש בריאים יותר (גרנולה, טחינה, סילאן, אגוזים טבעיים, ריבות מעולות שעושה האמא של הבעלים) ובריאים פחות (שוקולד קרמל אגוזים מעולה, סוכריות בכל מיני צבעים, מרשמלו, ריבת חלב) והכל נורא טעים! גולדה ממוקמת במתחם הקניות ביג בפרדס חנה, ממש על הדרך לבנימינה, ויש שם גם גלידות נהדרות במגוון טעמים משתנים. וכל המוכרות נורא יפות וחייכניות, שזה גם חשוב. וגם קבוצה בפייסבוק.
אנשים טובים באמצע הדרך
אז כן – אני נגד תרומות. אבל בעד עשייה. אז מה כן?
בכל פעם ששואלים אותי אם אני יכולה לתרום אני אומרת שלא, אבל אשמח להתנדב. ככה הגעתי לכמה מההתנדבויות היותר מעניינות שלי. השנה התחלתי להתנדב באתגרים. עמותה חשובה מעין כמוה.
חלק מהפעילות שלי היא בחוג אתגר. הקבוצה של ערן נפגשת פעם בחודש לטיול בטבע. צריך לראות את ההתלהבות בעיניים בשביל להבין. ערן הוא האבא הדואג של החוג, שמטפל בכל מה שצריך, זוכר את השמות של כולם, ולא שוכח להגיד מילה טובה גם ביום שאחרי, כי זה כל כך חשוב. זה גם בזכותו שהחוג הזה כל כך מצליח ופשוט כיף להגיע כל חודש מחדש. יש בחוג הזה המון מתנדבים וחברים יקרים, ממש כמו משפחה. יש מישהי קבועה בתפקיד האמא ששואלת אם כולם כבר אכלו, יש לנו את האבא שאחראי על הטנדר והציוד, את האחים הגדולים שלא שוכחים את המנגל והבירות, ואפילו הילדים שרק למדו ללכת כבר עוזרים לכולם מסביב. תמיד שמחים לעוד מתנדבים. אפשר לפנות לעמותת אתגרים או לכתוב לערן: eranbres@gmail.com.
התעצבנת?
קודם כל למה שלא תעשו משהו כיף? השנה הייתי בהופעות של אהוד בנאי, יהודה פוליקר, מוניקה סקס, כנסיית השכל, וקולדפליי (עוד לא). כשעצובים הולכים לים לכן הים מלוח. כשעצבנים כנראה הולכים להופעה, בשביל זה המציאו את הרוק, ואת הפופ של האייטיז, ואת סקאזי. אה כן, ותצטערו. למה? למדתי בארצות הברית שאפשר להגיד שאתה מצטער גם אם אתה עדיין לא מרגיש מצטער. וכן אני יודעת ש
I'm sorry
זה לא בדיוק כמו סליחה, אני נורא מצטערת, הלוואי ויכולתי לקחת את דברי בחזרה.
לשנה הקרובה אני מאחלת לכולנו שבכל פעם שתתעצבנו תוכלו לומר אחרי זה סליחה שהתעצבנתי. ובכל פעם שתגידו את זה יהיה שם בצד השני מישהו שיגיד סליחה שעיצבנתי. גם אם זו אמא שלכם. תנו נשיקה, תגידו מה אתם מרגישים, כתבו כרטיס ברכה; בתמונה הכרטיסים שאני עיצבתי השנה.
אוהבת אותכם יקרים,
ומאחלת לכם שהשנה תהיה מאושרת מאי-פעם.
וזו בוודאי הברכה הטובה ביותר שתקבלו החג הזה.