תראו, נורא התלבטתי מה לכתוב במין ימים אחרונים כאלו של סוף החופש הגדול. חם, מזיעים, שגרת החופש האיטית מבינה שעוד לא הרבה זמן היא תתחלף בתחילת שנה על כל הכרוך בכך, כולם מנצלים את רגעי החופשה האחרונים לעוד משהו שרצו לעשות כל החופש, ועוד רגע כבר יהיה מאוחר מידי, או סתם מגויסים בהעסקת הילדים או בשמירה על הנכדים.
אז מצאתי את עצמי במין מצב רוח כזה של 'סיכומים', והבנתי שעל זה אני כותבת השבוע, סיכום החופש הגדול שלי.
אז אם אני מסכמת את החופש הגדול שלי, הוא היה מורכב משלושה נושאים מרכזיים: א. חופשות בחו"ל. ב. מפגשים עם המשפחה הרחבה. ג. עניינים בריאותיים. כל אחד מהנושאים הוא לא כזה שיכול לפרנס פוסט עסיסי בבלוג, לא לכותבת, ובטח גם לא לקוראים. אבל מהשילובים וההצלבות בין הנושאים מסתבר שיכולים לצאת חיבורים וסיפורים מעניינים.
אני לא יודעת איך זה אצלכם, אבל אצלי עם השנים, וגם עם הגיל (איך שלא מסתכלים על זה, בסוף השבוע אחגוג 60) נושא המשפחה מאוד מתרחב ומביא אתו גוונים וגיוונים. יש לי בני- דודים מכל הסוגים. אתם יודעים מה? לא יודעת אם ממש מכל הסוגים, אבל מלא מעט סוגים. יש מהצד של אבא, יש מהצד של אמא, יש גם מהצד של זאב-אישי, ויש גם את בני- הדודים של הילדים שלי, או בני -הדודים של ההורים שלי. אם אני עושה רשימה חלקית, יש מושבניקים, יש קיבוצניקים, יש מתנחלים ויש עירוניים. יש אתאיסטים, יש חילונים, יש מסורתיים, יש דתיים ויש חרדים מכמה סוגים ופלגים. יש 'חוזרים בתשובה' ויש גם 'הולכים בשאלה'. יש נשואים ויש רווקים, יש 'סטרייטים' ויש גם 'גאים'. יש כאלו שאני בקשר טוב רציף וחם איתם, יש כאלו שאני לא ממש מכירה, ואם אעבור מולם ברחוב, לא אדע שאנחנו משפחה. ויש כאלו שבחרתי במהלך השנים לא להיות איתם בקשר. יש כאלו המתגוררים בארץ ויש בתפוצות. יש גם מכל מיני מאכלים ומכל מיני עדות. יש משכילים ויש הדיוטות. יש שמאלנים, ויש גם ימניים. ככה זה, אני מניחה שאצל כל אחד מכם הפרטים משתנים, אבל התמונה הכללית בסך הכל די דומה-משפוחה.
אמו של זאב-אישי איננה צעירה (85) , ולצערנו עניינים בריאותיים כאלו ואחרים פקדו אותה במהלך השנה החולפת, וביתר שאת בקיץ האחרון. כך יצא שכאשר חזרנו לפני שבועיים מהחופש המשפחתי בפאפוס, נסענו היישר משדה- התעופה ל'חדר התאוששות' בבית- חולים ירושלמי, כדי לראות את פניה, ולאחוז בידיה עם יציאתה מניתוח, בעקבות נפילה שהתרחשה יומיים קודם לכן, מברכים את בני המשפחה האחרים שחלקו בעול ונשאו בנטל.
בתחילת הקיץ הזה, הגיעה לארץ אחותה המבוגרת ממנה (87), המתגוררת בארצות הברית, מלווה בשני בנייה, שגם הם כבר לא ילדים, כדי לבקר אותה. האורחים שוכנו לימי הביקור בדירה משלהם ב'דיור המוגן' של הסבתא, מתכננים לחלוק סיורים ברחבי הארץ ו'זמן משפחה'.
בשבת הראשונה נפגשו חלק מבני- הדודים, אלו שאינם מקפידים על כשרות, ואינם שומרים שבת, במסעדה משובחת בעין-כרם, ביניהם גם זאב- אישי, ואני.
בסיומה של אותה ארוחה נינוחה, כשנפרדנו מבני הדודים "שלו" והתחלנו לעשות את דרכנו הביתה, נכנסתי לשיחת טלפון עם בן-דוד "שלי". בן- דוד אחר ומשותף לנו, נפטר בתחילת אותו שבוע באחת מארצות הים בה שהה לרגל עיסוקיו, ולאחר שבוע של בדיקות וחקירות, גופתו הגיעה לארץ מעט לקראת כניסת שבת. היות ש'את המת אין מלינים', וקהילתו חרדית, עירו רחוקה והארון צריך היה לצאת משדה- התעופה לאחר צאת השבת, מצאנו את עצמנו חולקים במוצאי אותה שבת נסיעה לילית עם בן –דודי לאותה הלוויה, כשאני לבושה בשמלה שחורה ארוכה וחסודה, משוחחים, איך לא? על ענייני משפחה. שוהים באישון לילה בבית קברות מרוחק. מעניין ציינתי לעצמי בדרך 'חזור', נלחמת בקורי השינה, בשבת אחת הייתי עם מגוון של בני דודים, גם 'שלי' וגם 'שלו', בשתיים מתוך 'ארבעת ערי הקודש', מקווה שלא אצטרך להגיע בקרוב לפחות לאחת משתי הנוספות.
כשתכננתי בראשי את השבוע הקרב התנחמתי בידיעה שלפחות הייתי בהלוויה, כי מן הסתם לא אתפנה ל'שבעה' בשל תוכניות הבילוי והאירוח שעוד נקבעו להמשכו של אותו שבוע עם הדודים מארצות-הברית.
אתם מכירים את המשפט הזה: "אנשים עושים תוכניות, ואלוהים צוחק?", כנראה שהוא היה משועשע במיוחד באותו שבוע, ולא הפסיק לצחוק. פגשנו את הדודה ובני -הדודים אחרי יומיים, יומיים לפני מועד הפגישה המתוכננת הבאה, על יד הכניסה ל'טיפול נמרץ לב', באותו בית חולים ירושלמי, אליו הובהלה סבתא ערב קודם. הרופאים טרם החליטו אם היא תנותח באותו יום, או לא. הקרובים טרם החליטו איך תמשיך תוכנית הביקור שלהם, ומצאנו את עצמנו בין השעות 15:00-16:00, בהן מקפידה היחידה שלא יהיה כל מבקר אצל החולים, מסבים סביב שולחן בסניף "ארומה" שבבית –החולים. הדודה ובנה הבכור, זאב- אישי, אחותו ואני, מנסים להרגיע את הדאגה ,המתח והעייפות המצטברת כמו את הרעב והצמא, ומנהלים שיחה של 'חדר המתנה'.
היות שהשולחן בו ישבנו מיועד לשישה, ואנחנו חמישה, מידי פעם הצטרף אדם זה או אחר שתר אחר מקום פנוי לשולחנו. רופא שלגם מכוס הקפה שלו, ממהר לשוב למשמרתו. תיירת אמריקאית שבעלה חש ברע ואושפז לאחר שהגיעו לארץ. יולדת צעירה שכרסה הענקית בין שיניה, צונחת על הכיסא 'עושה נשימות' מחפשת מקום להניח בו את עצמה ואת חששותיה, ואנחנו הנשים הופכות באחת ל'אמהות גנריות' מהדהדות את נשימותיה, ומברכות אותה להצלחת לידתה. ובין לבין, מספרת לנו, ארבעת ה'צעירים' בני ה- 60 אנשים רציניים ,מיושבים וסולידיים הדודה בת ה- 87 שלא נס ליחה, על הדרך בה היא מצליחה להירדם לשנת לילה טובה בתקופה האחרונה. מספרת לנו הדודה שעד לא מזמן היתה לוקחת 'שוט' של אלכוהול לפני השינה, וזה היה "מסדר לה את הלילה". אבל לאחרונה מצאה פתרון עוד יותר טוב. מהו? תהינו, חושבים, ברוח בית- החולים, והיום המורכב הזה, מצפים לשיחה על איזו תרופה גריאטרית מותאמת. "לא" אומרת הדודה. מאז שהמריחואנה הפכה לאחרונה לחוקית בארצות-הברית, היא נוטלת לעצמה מעט שוקולד עם מריחואנה לפני השינה. "וזה עוזר?" אנחנו שואלים מסתכלים אליה מהופנטים . "בטח!" היא אומרת, ומוסיפה ומספרת לנו על האריזה ועל האופן בו מגיע השוקולד. כל כך עוזר, שהשפעתו נמשכת עד לשעות אחר -הצהריים של יום המחרת. "אני מרגישה קלילה ובעננים, הכל טוב לי" . למרות שעל תווית השוקולד אין שום מגבלה על נהיגה, היא מבינה שאולי עדיף לה לא לנהוג במצב הזה, אבל חוץ מזה, הכל בסדר. וככה גיסתי ואני מיישרות אליה מבט , ואני אומרת לה: "נראה לי שיש לנו זוכה בתחרות הדודה המביכה", ומסבירה לה ולאחרים בשולחן, למעט היולדת המתנשפת כמובן על המושג ומקורו, כמו שאסביר עכשיו לכם.
כשאחת מבנותיי שבה מ'הטיול הגדול' שלאחר הצבא ברחבי העולם, אותו חלקה עם חברות למדתי ממנה מושג חדש ומאוד משמעותי, שהתפתח במהלך הטיול. המושג יכול היה להתפתח רק בדור הזה, בו ה'פייסבוק' קיים ונוכח, ואילו 'נימוסי הפייסבוק' וכלליו, עוד היו בחיתוליהם. (כיום, כשהצעירים עברו ל'אינסטגרם', והשאירו לנו, הזקנים את ה'פייסבוק' אני חושבת שזה גם קורה פחות) המשחק שההשתתפות בו איננה וולנטרית כלל, נקרא :"תחרות הדודה המביכה". אני יודעת שכרגע חלק מקוראיי מחייכים בהזדהות עם צד זה או אחר של הסיפור, ואולי חלק נעים באי -נוחות של מבוכה. התחרות היתה מאוד פשוטה. כאשר מעלה המטיילת תמונה עדכנית לרשת, איזו דודה ושל מי, תכתוב את התגובה הכי לא רצויה, לא נכונה, לא ראויה ולא מתאימה, במהירות הכי גדולה, ולא תרפה, ולא תבין רמזים, מחיקות, ותגובות מרחיקות. אתם מבינים שזו לא תחרות שהן הכריזו עליה לפני הטיול, או נערכו לקראתה, היא פשוט נולדה מכורח הנסיבות והשיתוף. מטעמים של שמירה של 'כבוד המשפחה', במובן הכי 'פולני' שלה, ואולי גם המזרחי, לא אספר לכם איזה דודה של ביתי או של חברותיה למסע, זכתה ברוב קולות, בפער ניכר.
סיימתי את סיפור ההסבר הקצר, הדודה צחקה, הסתכלה עלינו, הנבוכים ואמרה: "מה מביך? אצלי הכל חוקי!"
שבוע לאחר מכן, כשהיינו בפראג בחופשה, מאוד התרגשתי כשמצאתי בחנויות המזכרות לתיירים אריזות שונות ומשונות של שוקולד עם מריחואנה. מיד צילמתי (רק צילמתי, וגם ביקשתי רשות)כדי לשתף אתכם (לא יודעת אם זה חוקי שם או לא) שמחה שהדודה האמריקאית של בעלי לימדה אותי פרק בהלכות העולם הגדול.
אמרתי לכם, ככה זה פוסט סיכום לחופש שהנושאים העיקריים בו היו: נסיעות לחו"ל, מפגשי משפחה וענייני בריאות.
אז עכשיו לספר לכם על הארוחה הבוכרית הטעימה המופלאה והמושקעת שהכינה לנו הבת-דודה הבוכרית שלי, עם ה'אושפלוב' וכל השאר, שמתעלה על מה שהיתה מכינה האמא שלה, הדודה הבוכרית שלי? אחרי השוקולד עם המריחואנה?
___________________________________
תמונות 1-5: צילומי חלונות מפראג בקיץ האחרון
תמונה 6: שוקולד קאנביס, רגיל וגם מריר, כפי שצילמתי ומצאתי בהרבה מחניות המזכרות לתיירים בפראג. לא בדקתי אם הוא נראה כמו האמריקאי החוקי.
תמונה 7: קורטוב מה'אושפלוב' המושלם שהכינה רינה, בת הדודה הבוכרית שלי, למפגש בנות- דודות שערכה בביתה. חבל שאינני יכולה להעביר לכם את הריח השמימי שחיכה לנו במסדרון הכניסה כאשר יצאנו מהמעלית, והיא חיכתה לנו בפתח דירתה.
