הוזמנו למפגש פתיחה של מחנה האימון לילדים ונוער שיתחיל מחר.
עברו עלינו 3 ימים של בניה של ציפיות, של שאלות בלתי פוסקות של בני,
של התרגשות שניכרה בכל רגע בבית.
אני יודעת שלא אתאכזב, מבינה לקראת מה אנחנו הולכים,
מתן לדעתי קולט ממני שמדובר במשהו באמת גדול עבורו
ורואים עליו שכמעט קשה לו לעכל שזהוא הולך להיות המרכז של הענין.
מגיעים לאולם מלא מפה לפה, ואת פנינו מקבל הפוסטר הבא:
- BC – Basketball Coaching
מישהו הלך ותמצת את כל מה שאני מאחלת לי ולילדים
כדרך התנהלות בחיים ובכלל.
אני קולטת שאנחנו נכנסים עכשיו לשיחה של מי שזו אמונתו גם,
והוא הולך להיות סוג של מנטור ומוביל עבור הבן שלי בשנים הקרובות.
נכון שאנחנו לפני מחנה קיץ, אבל במהלך השנה יש מרכזי אימון,
בנוסף למסגרת הקטסל, ארשום את מתן גם לזה.
האולם מלא עד 0 מקום. , אנשים יושבים גם על המדרגות.
700 איש, הורים וילדים חמודים שמצפים לבאות.
חלקם, מסתבר כבר מכירים את המסגרת, מכירים את לירן והמאמנים,
וחלקם כמונו, הגיעו בפעם הראשונה.
לירן נכנס, בדיעבד הוא מספר לי שנחת הבוקר ממשחק בחו"ל עם נבחרת הבנות
נכנס לאולם והופתע בעצמו מהקהל שהגיע.
כמה משפטים על החזון והדרך, הרצאה של מנחה מטעם "הומניקיישן" שמלווה
את האימונים והמחנות, ואנחנו משוחררים הביתה להתארגן למחר.
הילדים קיבלו הנחיות לגבי ההתנהלות של המחנה, 3.5 שעות של אימון המשלב
בין המגרש לכיתות אימון, וההתרגשות גוברת.
כשסיפרתי לאמא שלי שהמחנה בתל אביב, ואני בכלל מגיעה מבקעת אונו, וחוזרת לעבודה בפתח תקוה
היא אמרה שאני מטורפת ושאיך אני לוקחת על עצמי גם דבר כזה,
ושיהיה לי מאד קשה לי לעמוד בזה.
הכל נכון, אבל נסתדר. אין ברירה ויהיה מדהים!
