אילנה דינר
ינואר 2019.
אני בחופשת לידה עם בני הקטן, מספר חמש. יצא לי לחשוב כמה העולם התקדם והתפתח מאז שילדתי את בכורתי בת ה-16. קודם כל, הטכנולוגיה. את הבכורה צילמנו במצלמה דיגיטלית חדשה כשהגיחה לעולם. תיעדנו כל רגע בתמונות ששלחנו אחר כך לפיתוח בפוטו בפינה של הרחוב. אגב, אשכרה הכנו אלבום מהתמונות האלו! הודענו לחברים על לידת העוללה בהודעת סמס או שיחת טלפון, בלי תמונה מצורפת ובלי הודעה בקבוצה משפחתית / שכונתית / חברתית כזו או אחרת, ובלי פוסט + תמונה ברשת חברתית כלשהי ובלי מלא הודעות שרשרת "מזל טוב ❤!" בכל אחד מהכתוב לעיל.
צילום: עטרת גרסטל
גם מוצרי התינוקות התפתחו בצורה דרמטית. היום יש פטנט לכל דבר, מכיסא עם רטט ועד נדנדה עם יכולת תנועה של חללית. למרות שאת העגלה המצוינת שרכשנו לפני יותר מעשור וחצי עדיין משמשת אותנו בגאון, הפעם התחדשנו בעגלת סלקל בשיטת פטנט נפלא של קיפול הגלגלים לתוך עצמה (תגלגלו Doona – מדליק ביותר), דבר שמקל מאוד על כל יציאה עם הקטן. הבקבוקים היום מפלסטיק איכותי ונטול חומרים מסוכנים, המוצצים עשויים מסיליקון משובח יותר, הטיטולים סופגים יותר, הבגדים רכים יותר, המנשאים אורתופדיים יותר, אפילו חופשת הלידה השתדרגה מ-12 שבועות ל-15 שבועות! בקיצור, גידול ילד בשנת 2003 לא דומה בכלל לגידול ילד ב-2019…
חוץ מדבר אחד.
מחלת החצבת.
כל כך התקדמנו בכל התחומים אבל בתחום אחד חזרנו אחורה. כל כך אחורה.
לא יאומן שבשנת 2019 אי אפשר לצאת עם תינוק למרחב הציבורי מבלי לחשוש שיידבק במחלה שכבר ממזמן לא היתה אמורה להיות סיבה לדאגה. מחלה שבתחילת המאה הקודמת גרמה למותם של מאות ולפגיעות קשות באלפים. מחלה שבשנת 2000 כמעט ולא היתה קיימת יותר, אך משום מה, ואולי דווקא בגלל הקידמה והחשיפה לאינטרנט (והיכולת של כל אחד להפיץ כל דבר להמוני בני אדם ללא שום רקע, ידע מקצועי או שכל במקרה הזה), בשנת 2019 היא משתוללת כאילו אין נגדה חיסון שיכול למנוע הידבקות במחלה הקשה.
אז מה זה עוזר שיש לי עוד כמה שבועות של חופשת לידה אם אני כלואה בבית, בלי אפשרות לצאת. לפני שאני מגיעה לתור אצל הרופא או לטיפת חלב, אני מתקשרת לבדוק אם לא היה מקרה של חצבת במרפאה. תורים של הילדים הגדולים יותר אני נאלצת לדחות כדי לא להכניס את התינוק הלא מחוסן שלי (חיסון חצבת אינו אפקטיבי אצל תינוקות מתחת לגיל שנה) ולהסתכן בהידבקות. אני חושבת פעמיים לפני כל יציאה. כל כניסה לקניון מהווה איום. תחבורה ציבורית היא מחוץ לתחום. ב"ה זכינו ויש לנו חתונה במשפחה והבטן מתהפכת…
איך יכול להיות שכל כך התקדמנו בכל חתום אחר אבל פה חזרנו אחורה בצורה מפחידה? איך יתכן שיש לנו אפשרות לבחור בחיים ובכל זאת יש מי שבוחר אחרת?
צילום: עטרת גרסטל
אני מחזיקה מעצמי אדם מכיל, אמפתי וסבלני (לרוב…) אבל מצטערת, קשה לי להבין את הצד השני במקרה הזה. קשה להכיל את מי שהבחירות שלו פוגעות באנשים אחרים. תאכל זרעים, אל תיתן אנטיביוטיקה, תהיה טבעוני או קרניבור או וואטאבר – אבל אל תפגע בתינוק שלי.
בעיניי, הדבר דומה לנהיגה בשכרות – אם שותים אז לא נוהגים…
אם בחרת לא לחסן או להתחסן – תישאר אתה בבית ותחזיר לי את המרחב הציבורי הבטוח עבור מי שלא יכול להתחסן.
* אילנה דינר, בת 37 מהיישוב טלמון, אמא לחמישה, רכזת קהילה בחופשת לידה