תורת המספרים, המושחתים והאנשים

יצאתי להפגנה הזאת ואני נוטלת בה חלק פעיל מראשיתה מאחר והרגשתי בסכנה הבלתי הפיכה הנשקפת למדינה כתוצאה מההתדרדרות באחריות הציבורית והאזרחית של מנהיגי המדינה הנבחרים

פירות רבים וטובים הצמיחה המחאה מכיכר גורן בפתח-תקווה. חודשים רבים עמדו אזרחים ואזרחיות מכל גווני הקשת הפוליטית, העוסקים בשלל מקצועות, אנשים בוגרים שהבינו ברגע מכריע ואולי דקה אחת לפני הדקה התשעים, את הסכנה האורבת למרקם החברתי, לשלטון החוק ועיקרון השוויון בפני החוק ולדמוקרטיה.

אנחנו ילידי שנות החמישים, ראינו זמנים אחרים, ידענו מנהיגות אחרת ואנחנו חדורי אמונה וחפצים במדינה טובה יותר. הכוח שהחזיק אותנו יחד היה דאגה עמוקה לעתיד ולפניה של המדינה שנשאיר כאן אחרינו לילדינו ולנכדינו. החלטנו לא לוותר ומכאן כוחה של העמידה- בהרגשת השליחות. השליחות האישית שבמצטרף היא גם שליחות ציבורית.

התבקשתי על ידי המערכת להתייחס לנושא המספרים, מספר המפגינים והתנודתיות במספרם (בכל אתר פורסמו מספרים אחרים). אומר גלויות, כי ההתמקדות במספר המוחים מהווה בעיני תעודת עניות לתקשורת שבעיני רובה (למעט מספר מצומצם של עיתונאים), נמצאת בנקודת שפל ושבר עמוקים והיא לא רק שאינה ממלאת את שליחותה הציבורית, אלא משתפת פעולה אם במעשה ואם במחדל, עם הממשל, אותו היא אמורה לבקר ולנטר.

עו"ד סיגלית קסלר הפגנה צילום: רפי מיכאלי

עצם הפנית הזרקור אל הקל והמובן מאליו, אין בו, מבחינה מהותית, ללמד דבר על התופעה הייחודית שעל מהותה, משמעותה והשפעתה על סדר היום הציבורי כמו גם על נושאים שביסוד הזכויות האזרחיות הדמוקרטיות ובין היתר אבל לא רק, חופש הדיבור, חופש ההפגנה ויותר מכל על הבניית העיקרון הדמוקרטי החשוב והחובה האזרחית לאחריות וערבות הדדית גם מחוץ ל-4 אמותיו של האדם. יש בו ללמד יותר על הזילות של הסיקור העיתונאי מאשר על כל דבר אחר.

אם במספרים עסקינן אז הנה הנתון הרלבנטי מכל הינו שחל גידול של פי אלף – פי אלף! – במספר המפגינות והמפגינים ברחוב – מחמישים איש ואישה שהיו הגרעין הבסיסי והמתמיד בכיכר גורן ל-50,000 ויותר ברוטשילד. ואם נלקחים בחשבון גם מספר ה"משתתפים", העוקבים והמזדהים ברשתות, וכן הצופים בשידורים החיים בזמן ואחרי התרחשות ההפגנה, מגיעים למספרים גדולים יותר.

אינני מפגינה סדרתית ואין לי רזומה של שותפות או פעילות בארגון הפגנות. אני אזרחית מן השורה ואין בי ייחוד. יצאתי להפגנה הזאת ואני נוטלת בה חלק פעיל מראשיתה מאחר והרגשתי בסכנה הבלתי הפיכה הנשקפת למדינה כתוצאה מההתדרדרות באחריות הציבורית והאזרחית של מנהיגי המדינה הנבחרים. הבנתי (בחושיי) כי מדובר בתהליכים שסופם פגיעה קשה במרקם החיים ובדמוקרטיה.

בסופם של מחשבה ושיקול דעת, הבנתי וזיהיתי בתוך סבך הפרשיות והתהליכים את ה"מישהו" הפרסונה, אדם, נושא משרה, האיש שבידיו הכוח, אותו משיהו שנגדו צריך להיאבק כדי למנוע את הפגיעה בערך עליו אנו רוצים להגן. במיוחד כשמדובר בשחיתות, אין טעם להפגין באופן מופשט וחייבים לדבר על אנשים והחלטות ספציפיות. כך זה גם התחיל בפתח תקווה. יצאנו לדרך מתוך אמונה ששלטון החוק ועיקרון השוויון בפני החוק נמצאים תחת סכנה של גורם רב עוצמה. אף כי הפגנו מול ביתו, ההפגנות לא היו נגד אביחי מנדלבליט האיש אלא נגד הפגיעה שחשבנו שהוא פוגע בשלטון החוק, במצב שבו החוק היה צריך את עזרתנו הדחופה.

סיגלית קסלר צילום רפי מיכאלי

להצלחה שלנו יש מחיר: היא לא רק מעודדת את תומכי השחיתות לעשות לנו דה-לגיטימציה, אלא שהיא מחייבת אותנו להפוך את המאבק לאפקטיבי. אני מאמינה שכשהמטרה היא לא רק להביא מפגינות ומפגינים, חובתנו לנהוג באחריות, מה שאומר שעלינו להיות ממוקדים. אין להסתפק באמירות כלליות שאין להן שום השפעה. אבל כשאנחנו ממקדים את המאבק, בהכרח הממד האישי מתחדד. בתור מי שמפגינה כבר למעלה משנה למען שלטון החוק ונגד השחיתות הציבורית אני יכולה להעיד שלמצב הזה יש כמה השלכות בלתי נמנעות.

ראשית, יש אנשים שממשיכים להזדהות עם הפרסונה שמאיימת על הערך החשוב ואותם אנו מאבדים. שנית, אנשים מנצלים את המאבק העקרוני שלנו ותופסים טרמפ, על המאבק לקידום אינטרסים אישיים, תוך הצטרפות למאבק  נגד הפרסונה. באופן כמעט טרגי, ככל שניקח את המאבק באופן אחראי ורציני, נתקדם אל עבר פתרונות קונקרטיים יותר, הממד האישי במאבק העקרוני יהיה בולט יותר, ואנחנו עלולים לאבד חלק מהציבור. אין גם להתעלם מניסיונות הדה לגיטימציה הפופוליסטיים והמתוזמנים היוצאים נגד המחאה ונגד מוביליה ממשרד ראש הממשלה.

אנחנו ממשיכים קדימה- בדרך הישר- נמשיך להיאבק למען חיים ציבוריים נקיים יותר ועל עצמנו.

לסיכום, אביא מדבריה של מרגרט מיד: "לעולם אל תטילו ספק בכך שקבוצה קטנה של אזרחים מודאגים ואכפתיים יכולה לשנות את העולם; זה הדבר היחיד שאי פעם הביא לשינוי."

** הכותבת, עו"ד סיגלית קסלר, פעילה חברתית שכתבה עבורנו על גל המחאות האחרון