הוא באמת באמת בלתי נמנע. הוא חלק אינטגראלי ממהותנו הגברית, מזכות קיומנו, מההוויה הפיזית בתוכה אנו מתנהלים.
אפשר לנסות להסתירו, אפשר להיצמד לקיר, ניתן להיות מודע לחשיפה המתקרבת, אך כעבור אי אלו דקות, הוא פורץ החוצה ולא יעזור לנו אף ג'ינס, גבוה ככל שיהיה, החריץ הישבני שלנו – צוץ יצוץ!
נכון, לא כל הגברים הם שרברבים, לא כולנו מכופפי גב באופן יומיומי, אבל כל פעולה שגרתית של "סליחה, אני פשוט אחרי בוטוקס, אתה יכול בבקשה להרים את מיכל המים?" גורמת לנו, אם לא לפריצת דיסק, אז לפחות לפריצת חריץ.
לנו, הגברים, אין מושג אין זה נראה. האם זה אסתטי, האם נעים לצפייה, או שמא הוא מהווה זוועה כפויה כפרסומת סמויה רעה להחריד?
הסיבה לכך טמונה בכך שאנחנו לעולם לא נסתכל לחברנו בחריץ האחורי. אנחנו מזהים מראש את התרחיש הישבני ומיד מתרכזים בלעזור להרים את המה שלא יהיה. בתוך כך, אנו נמנעים מלהישיר מבט בתופעה וכמובן, תורמים את חלקנו למי שאחרינו.
נכון, יש שישתמשו באפקט החריץ למטרות של הזמנת משיכה מהמין השני (או הראשון), יש שיפשילו מעט את מכנסיהם ברישול סתמי לכאורה ויתנדבו לנקות כל פיסת אבק על הרצפה כדי לחשוף בפני העולם ואחותו (בעיקר אחותו) את מבנה אגנם הכנראה מוצלח.
אך למרות כל מתלהבי החריץ, מספרם באוכלוסיה הגברית הסטנדרטית די נמוך. רובנו ככולנו חשופי חריץ מכורח המציאות, בעקבות אירוע מקומי, או כחלק מתנאי העסקה נמוכים.
מיודענו השרברבים נתפסו עם המכנסיים למטה עוד מימי הסרטים הכחולים. היום, כמחווה לז'אנר המוצלח, הם מניפים את חריצם אל מול כל סיפון שבור, או סתימה לא נעימה.
שימו לב, כל מי שמנסה להשוות בין הגבר לבואש, חוטא לאמת. הבואש, על מנת להרחיק אחרים, מניף ישבנו ועושה מעשה שלא ייעשה. הוא בהמתי, לא מתחשב בזולת, טיפוס שלילי.
הגבר לעומת זאת, ידידותי להפליא. הוא ככל הנראה מנסה להביע סוג של רצון בקרבה, של פתיחות. כאילו והיה אומר: "אחשוף את חריצי, אראה את החלק הפגיע כדי לשדר: אני נחמד, אני סומך עליכם, אני חברותי, ו – 250 ₪ עבור החלפת סיפון זה ממש ממש מחיר לחברים".
לסיכום עשו טובה, אל תסתכלו בחריץ, אלא בקנקן השלם. החריץ אינו סימן לחולשה ולא תחילתו של שבר, הוא בסך הכל נתון פיזיולוגי בסיסי שקיים בנו עוד מימי המערה הקדומה. שריד אחרון, סימבולי, לפשטות הגברית הטובה והנעימה.
ו..תזכרו כמובן, שמאחרי כל גבר מחורץ, יש אישה נחרצת.
