תוספת זמן

אם ראיתם לאחרונה בחורה דיי רזה מתרוצצת לה בשעות הלילה המאוחרות/ הבוקר המוקדמות (כל אחד ודעתו הוא) זו הייתי אני. מתרוצצת בין בניינים ומנסה להספיק, לעשות את המוטל עליי בצורה הטובה ביותר שאוכל ויודעת שרבים הסיכויים ששוב אאחר, ששוב אצטרך להודיע שלא אספיק בזמן ושיהיה על ההנהלה להוסיף לי זמן. אני, המורה לחינוך מיוחד, מבקשת "תוספת זמן" אתם בטח שואלים למה ועל מה? ובכן במשך כשלושה שבועות שמבחינתי נחשבו נצח עבדתי בחלוקת עיתונים. נו, עכשיו תרימו גבה ותשאלו האם בשביל זה טרחתי ועמלתי להוציא תואר בחינוך מיוחד? לא יקיריי, ממש לא תכננתי להפוך את היום והלילה, לעבוד בעבודה מאומצת וכלל לא מאתגרת מוח שכזו ולקבל משכורת צנועה, אבל לפעמים המציאות לא מקלה על מימוש חלומות במיוחד כשברצון המקורי ההוראה לא היוותה שיקול. ההפך הוא הנכון, מעולם לא רציתי להיות מורה והסיבה היחידה ללימודי התואר הנ"ל היא ההורים שרצו שאלמד במקום מסויים, בטוח לא באוניברסיטה. האמת היא שמוטב להודות באמת, הסיבה היחידה לבחירתי בכך היתה החשש שלי לעמוד איתן על דעותיי יקרה מה שיקרה. נכון, ייתכן מאוד שהיו מנתקים איתי קשר או לכל הפחות לא משלמים על הלימודים, אבל לפחות היה לי החופש לבחור ולא הייתי שורפת 4 שנות לימודים פלוס כך וכך שנות עבודה במקום שאינו מתאים לי כלל מתוסכלת מעצמי ומהמקצוע השוחק הזה שדיכא אותי כ"כ. במבט לאחור הרבה החלטות נעשו בשל סיבה זו ממש (למען האמת עד היום) למזלי היה דבר אחד שכן התעקשתי  עליו ולבסוף ניצחתי (לא בלי מאבק). הדבר הזה הוא בעלי היקר שאני מודה לאל על שאני חיה איתו. מודה לו על התמיכה בי, על החופש לבחור לעשות מה שטוב לי, על הנכונות שלו לקבל את השטויות שלי, את ההורים שלי וכל שאר ירקות. אם כבר מדברים על תמיכה ועל רצון שיהיה לי הכי טוב שרק אפשר גם בעניין העיתונים הוא תמך בי, למרות החשש משיטוטי ברחובות לבד בלילות הוא הבין שזה מה שברצוני לעשות כרגע תמך בכך וניסה לראות את הפלוסים שיש בעניין. הוא גם זה שהבין לפניי שזה לא הולך, שעבודה שאמורים לקחת בקלילות שואבת אותי, גורמת למתח ולחץ ובעצם משפיעה ולא לטובה על כל מהלך חיי. האיש האהוב שלי רמז בעדינות ובלי לחץ שאולי זה לא זה, שאולי המחשבה המקורית שלי, זו שבעקבותיה החלטתי ללכת על זה אינה נכונה. הוא האדם שהציל אותי מעצמי, מהישאבות לעבודה שתיסכלה אותי מידי יום ולא נתנה סיפוק, מקבלת ביקורת שלילית מכל עבר: הנהלה, לקוחות ובעיקר מעצמי. הבוקר, אחרי ליל החול הראשון מזה כמעט חודש שבו ישנתי ברציפות מבלי לקפוץ בשתיים לפנות בוקר רק כדי לנסות לרצות את כולם עם ידיעה שרבים הסיכויים שלא אעמוד בכך, אני מאושרת. מאושרת על שעזבתי, מאושרת על שבחרתי בבעלי שסייע לי לראות מה טוב בשבילי. נכון, אני לא עובדת כרגע בעבודת חיי, עדיין מחפשת את הכיוון הנכון לי, אבל לפחות נמצאת במציאות נורמטיבית, במקום שבו השעות עוברות דיי בקלות והתסכול המתמשך מחודשים ללא עבודה פלוס עבודה מלחיצה ולא מתגמלת חלף עבר לו אני מודה לאלוקים ולבעלי על שכיוונו אותי להשתחרר מהכבלים של עצמי.