תולדות המשפחה

בחורה עם מחשב נייד

נהירנא

נהורא הוא אור, הן בלשון המקרא "ונהורא עמה שרא" (דניאל ב, כ"ב) והן בלשון חכמים "נפל נהורא" (ברכות ה' ע"ב ועוד).נהורא גם הוא זכרון, בעיקר זכרון ילדות "נהירנא כד הוו …" (בבא בתרא צ"א ע"ב). אולי בגלל ההארה, כהארת הברק, שמולידה זכרון.

הרבה עמלו אבותינו עד שנטעו יתד נאמן בארץ החיים. בהרבה חושך הם הלכו עד שהביאונו אל אור ההר הטוב הזה והלבנון, עד שיקוים בזרעם "העם ההולכים בחושך ראו אור גדול" (ישעיה ט, א). מקצת שבמקצת מפועלם הגיע עדינו בזכרונות אבא ואמא, זכיתי לדלותו ולהעלותו על הכתב והוא מוגש בזאת כשי להורי, אדאמו"ר, הרב רבי יעקב חיים, ההולך הגדול  שלא פוסקות רגליו מלכת מחיל אל חיל, ואמי מורתי מרת אסתר לבית גרוסמן, בתפילה שנזכה להאיר את האור שהם הציתו בנו. "אשרי הגפרור שנשרף והצית להבות" (חנה סנש).

שְׁתַלְתֶּם נִגּוּנִים בִּי, אִמִּי וְאָבִי,
נִגּוּנִים מִזְמוֹרִים שְׁכוּחִים.
גַּרְעִינִים; גַּרְעִינִים נְשָׂאָם לְבָבִי –
עַתָּה הֵם עוֹלִים וְצוֹמְחִים.

עַתָּה הֵם שׁוֹלְחִים פֹּארוֹת בְּדָמִי,
שָׁרְשֵׁיהֶם בְּעוֹרְקַי שְׁלוּבִים,
נִגּוּנֶיךָ, אָבִי, וְשִׁירַיִךְ אִמִּי,
בְּדָפְקִי נֵעוֹרִים וְשָׁבִים.

הִנֵּה אַאֲזִין שִׁיר עַרְשִׂי הָרָחוֹק
הִבִּיעַ פִּי אֵם אֱלֵי בַּת.
הִנֵּה לִי תִּזְהַרְנָה בְּדֶמַע וּשְׂחוֹק
"אֵיכָה" וּזְמִירוֹת שֶׁל שַׁבָּת.

כָּל הֶגֶה יִתַּם וְכָל צְלִיל יֵאָלֵם
בִּי קוֹלְכֶם הָרָחוֹק כִּי יֵהוֹם.
עֵינַי אֶעֱצֹם וַהֲרֵינִי אִתְּכֶם
מֵעַל לְחֶשְׁכַת הַתְּהוֹם. ) פניה ברגשטיין)


 

אבא יעקב

תולדות המשפחה בפולין

מחקרי המשפחה

עם ישראל העניק חשיבות רבה ליוחסין. בימי בית המקדש היו רשימות הייחוס נשמרות בבית המקדש. בזמן הגלות היו לא מעט משפחות שניסו לשמור מגילות יוחסין, אך המגילות האלו היו תדיר נתונות לאבדן ולמשיסה. לפי המסורת, באי ג'רבה נמצאת מגילת יוחסין שתחילתה ברבי ישמעאל כהן גדול, כאלפיים שנה אחורה.

בבואנו לנסות לשחזר את תולדות המשפחה ולבנות עץ יוחסין נתקלנו בקשיים לא מעטים:

א. קריאת השמות. הקריאה בשני שמות היתה נפוצה מאד. אילו היו מקפידים תמיד לקרוא באותם שני שמות, לא היתה בעיה. אך אדם שקיבל שני שמות מכונה לעתים רק בשם הראשון, לעתים רק בשם השני, ולפעמים בשניהם. כך נוצר מצב שאותו יהודי מופיע בשלוש שמות. הדבר מבלבל מאד למשל אצל אבי המשפחה שנקרא "מנשה יונה", ומכונה לעתים בשמו המלא, וכנראה שלעתים בשם "מנשה" ולעתים בשם "יונה" (אנו כותבים "כנראה", מפני שעדיין לא הוברר לנו לחלוטין שבמסמכים מסוימים באזכור השם "יונה" הכוונה אכן אליו). גם נכדיו הנקראים על שמו נקראים לרוב "מנשה", אך לעתים קראו על שמו "יונה" (בנו של נח בנו). למעשה, גם היום, אחרי מחקר מקיף, לא הוברר לנו האם " מנשה יונה" הוא שמו המלא או שמא שמו הוא יונה בן מנשה (או הפוך), כלומר יונה של מנשה (כפי שלמשל הרש"ר הירש, סב סבינו מצד אמא, הנקרא בפי כל "הרב שמשון רפאל הירש" הוא בעצם הרב שמשון בן רפאל הירש).

הדבר סיבך מאד את המחקר. ברשימה של גרשון אלווייס מופיע מנשה יונה כבנו של נח אלווייס שנולד בטרנוב ונפטר ב- 1876 והנשוי לאשה בשם "מלכה ליבה", ובמשך שנים קיבלנו עובדה זאת כעובדה מוגמרת. רק בהמשך כשעלו לרשת הרישומים הפולניים של מפקד האוכלוסין 1910, התברר לנו שבעיר זשוב היו שני "יונה אלווייס", שגרו בשני כתובות שונות, שנולדו בשני תאריכים שונים (אך בשנתיים עוקבות) ובשתי ערים שונות (אך קרובות) והנשואים לשתי נשים שונות (אחד נשוי למלכה והשני נשוי לליבה), שיש להם צאצאים שונים, וששניהם לא בטוח שנקראו בכלל "יונה". מעתה נקטנו משנה זהירות בבואנו להסיק מסקנות, ועדיין איננו יכולים להבטיח שלא נפלה טעות במחקרנו.

ב. איות השמות לא היה אחיד, ולמעשה לא היתה מדיניות רשמית ממשלתית בענין. האם הצליל יו"ד נכתב ב I או ב J? האם Ryfka Debora  היא Rywke Dwore? האם ALBAS  הוא אלוויס? ומה עם OLBAS?

ג. לא היתה מדיניות אחידה לגבי מתן שם משפחה ליילוד, האם לתת את שם האב או את שם האם. כך למשל הבן של Feiwel ZUGHAFT ו- Feige ALLWEISS נקרא במסמכים הרשמיים Rubin ALLWEISS F ZUGHAFT, וכשהוא מתחתן עם Rywka z WEINFEILDÓW (או Rifke WEINFELD במסמכים אחרים) רשומה הילדה כבר עם שלושה שמות משפחה: haje Sara ALWEIS F ZUGHAFTER WEINFELD. כמובן שלא כל הרשומות הרשמיות ממשיכות להחזיק את שלושת שמות המשפחה, ובהמשך נושרים שמות אחדים, אך אין הסכמה על איזה מהם …

 

מקורות המחקר:

א. דפי עד מיד ושם.

בשנות ה – 50 יצאה יד ושם במבצע תיעוד אישי של נרצחים בשואה. במסגרת זו מילאו מכרים לשעבר עבור כל נרצח טופס בשם "דף עד" ובו כתבו את שם הנרצח, במידת האפשר עם פרטים ביוגרפיים. שמות ילדים נרשמו לרוב בדף של הוריהם. יש מהמכרים שמילאו שם בלבד ודילגו על כל השדות הביוגרפיים בטופס (מילוי טופס כזה היה כרוך כנראה בסערת רגשות ולא היה קל), ויש שמילאו גם פרטים ביוגרפיים, מי ביתר פירוט ומי בפחות. בהמשך נוצר שיתוף פעולה בין "יד ושם" לבין "גנזך קידוש השם" בבני ברק, במסגרתו מולאו עוד טפסים, בידי יהודים שאולי נמנעו מגישה ל"יד ושם" מסיבות דתיות.

1. דפים שמולאו בידי סבתא חיה: מבחינת כרונולוגית הגילוי, היה זה המקור הראשון שגילינו. סבתא חיה, כמו רוב הנשים שקיבלו את חינוכן בפולין, לא ידעה קרוא וכתוב. ביום חמישי כ"ב שבט תשט"ז (24.1.1957)[1], וכנראה שוב פעם ביום רביעי ז' באייר תשט"ז (8.5.1957), כנראה עם תחילת מבצע התיעוד של "יד ושם", "סחבה" איתה סבתא את אבא יעקב, אז בחור בגיל העשרה, למשרדי "יד ושם" שימלא עבורה דפים. בניגוד לרוב השורדים שמילאו דף או שניים, מילאה סבתא, באמצעות אבא, 16 דפים (עד כמה שהצלחנו למצוא) ובפירוט לא מועט, על כל משפחתה, כולל ילדים של אחיה.

כעבור עשרות שנים, אבא כלל לא זכר שמילא דפים אלו ורק משראה סריקה שלהם בכתב ידו באינטרנט, ידע על קיומם. המוטיבציה של אבא כנער מתבגר למילוי המשימה הזו, כנראה שלא היתה בעננים והוא לא ממש יצא מגדרו כדי לדייק בכל פרט ופרט, וגם סבתא מצידה אולי לא תמיד דייקה במידע שהיא הכתיבה (כך למשל מכונה אביה לעתים "מנשה" ולעתים "מנשה יונה").

אך הבעיה הגדולה יותר בעדותה של סבתא היא המרחק הגיאוגרפי הרב בין סבתא לכל אחיה שהקשה על עדכון בזמן אמת. קשר טלפוני כמובן שלא היה, ספק אם סבתא עמדה בקשר מכתבים ממש עם כל אחד ואחד מהאחים או שאולי רק עם הוריה ו/או חלק מהאחים שהעבירו לה מכלי שני ידיעות ועדכונים, ולא הובררה תכיפות המכתבים. אבל ודאי שהעדכונים על המצב האישי של בני המשפחה, מי נולד ומי התחתן ועם מי, לא קלחו. וכל זאת עוד לפני שהזכרנו את אי ההסכמות האידיאולוגיות שגרמו לסבתא לעזוב את פולין ואולי העיבו על היחסים וממילא על קשרי המכתבים. עד כדי כך היה הקשר רופף, שסבתא חיה לא ידעה שבן אחיה עלה ארצה לפני השואה והוא כנראה לא ידע עליה, וכך הם חיו עשרות שנים במרחק של עשרות בודדות של ק"מ זה מזו ולא ידעו אחד על השניה.

בעיה אחרונה בעדותה של סבתא נובעת מהחסרון הקודם, והיא שסבתא לא היתה מעודכנת עד לרגע האחרון בקורות האחים. איננו יודעים מתי פסק קשר המכתבים, אך יש להניח שבשנת 1942 ואחריה כבר וודאי לא התקבלו מכתבים, ואולי גם ב 41 וב 40. אם היו התפתחויות בפולין בשנים אלו סבתא לא ידעה עליהם. כך למשל נדהמנו לגלות ברישומי קהילת ריישא שאחת האחיות התחתנה בשנית בשנת 42, באמצע הגיהנום (!)

כאמור, הדפים האלו היו נרחבים יחסית והם היוו את שלד השחזור. עם זאת, כאשר מצאנו דפים שמילאו שכנים או מכרים קרובים עבור אח מסוים, העדפנו את העדות שלהם על פני עדותה של סבתא.

2. לגבי משפחת האח יצחק, יש דפים שמילא יוסף יצחקי. ביום רביעי ט' ניסן תשי"ז (10.4.1957) מילא גם הוא 6 דפי עד על אחיו, גיסותיו וילדיהם. יוסף לא גלש בדפי העד מעבר לכך. לגבי משפחתו זו עדותו הרבה יותר מפורטת מאשר עדותה של סבתא חיה. יש לזכור שיוסף חי עמם עד שעלה הכורת עליהם. בנוסף יש לגביהם דפים שמילא בגנזך קידוש השם מכר בשם ר' דוד זאובר, אולם דפים אלו אינם מכילים הרבה, שם בלבד, לא גיל לא קשרים משפחתיים ולא שום פרט, ולכן תועלתם מוגבלת.

3. לגבי משפחת האח נח, קיימת עדות שמילא מכר בשם אליעזר פרידמן ביום שלישי י"ג שבט תשי"ז, 15.1.1957. אליעזר כנראה לא ידע את שמות הסבים, הוריו של נח, אך בכל הקשור לילדיו הוא היה כנראה מעודכן יותר מאשר סבתא חיה, ייתכן שהיה שכן או חבר שגר קרוב אליו עד הרגע האחרון. אולם העדות הלכאורה אמינה ביותר לענין נח וילדיו היא עדותו של בנו של נח, אריה, שעלה ארצה לפני השואה. אמנם אריה לא חי ליד אביו עד הרגע האחרון ומבחינה זאת עדיפה עדותו של אליעזר פרידמן, אך ייתכן (אם כי בהחלט לא מחויב) שהוא היה מקורב אליו יותר לענין ידיעות אינטימיות. דא עקא, עדות זו לא הגיעה אלינו בכלי ראשון אלא רק דרך קרוב משפחה, גרשון אלווייס, הגר באמריקה. למרות זאת, העדפנו עדות זו על פני שני העדויות האחרות.

ב. פרויקט מיחשוב JRI של מקורות פולניים רשמיים מהימים ההם. כנראה שלפחות בתחילת תהליך הרישום, השלטון המרכזי של הממשלה הפולנית לא היה חזק דיו וכל מחוז לקח אחריות על המרשם שלו, כך שאין אחידות ברשומות וכל מחוז ערך את רשימותיו באופן שונה, בפירוט שונה, בדגשים שונים ובקפדנות שונה, ומסתבר שהדברים השתנו גם בין פקיד לפקיד באותו מחוז.

עד כמה שהתרשמנו ממאגר הנתונים הפולני, עדיין לא היו בתקופה זו מספרי זיהות בפולין. לפחות אין התיחסות ברשומות למספרי זהות. ההתיחסות לאזרח כלשהו היא לפי שמו, בדרך כלל שם אימו, לעתים גם שם אביו, לעתים עיר מגוריו, ולעתים נוספו גם משלוח ידו (בעיקר ברישום נישואין של ילדיו) או שם בן זוגו (בעיקר בפטירה ובנישואין).

התרשמנו גם מהמאגר שהיו יהודים שאכן נרשמו בכל אירוע אך היו גם יהודים שככל הנראה ניסו במידת האפשר לחמוק מהרישום, בבחינת "אל תתודע לרשות".

מספר הרשומות היהודיות שרשמו הרשויות הפולניות במאה השנים שקדמו לשואה מוערך בכ- 8-9 מיליון. עד היום מוחשבו והונגשו לציבור רק חלק קטן מהם.

הרשומות הם מכמה סוגים:

1. רשימת לידות, פטירות ונישואין. איננו יודעים עד כמה הדוק היה הפיקוח על הרישום והאם ניתן היה לחמוק ממנו. מרישום נישואין וודאי ניתן היה לחמוק, ואדרבא, כנראה שדווקא הרשויות הפולניות לא ששו לרשום זוגות יהודים כנשואים, ואפילו כשלזוג נולד ילד כנראה שהם העדיפו להתייחס אל האמא כאם חד הורית (עסקנו בכך בהערות לקמן). לענין רישום לידות ופטירות לא הובהר עד כמה היה אינטרס לרשויות לפקח ועד כמה הם אכן פיקחו בפועל.

2. רשימות מפקד אוכלוסין. ראינו משפחות שהרישום שלהם במפקד היה מדויק, ומולם משפחות שהרישום שלהם במפקד איננו תואם כלל את הידוע לנו אודותם, לא מבחינת שמות הילדים, לא מינם, ואפילו לא מספרם. משפחת אלווייס המצומצמת (מנשה יונה ובניו) נמנים במובהק על הסוג השני, ואין שום קשר בין הרשום במפקד לבין הידוע לנו משאר המקורות, וייתכן שיש כוונת מכוון מאחורי ה"פייק רישום" הזה.

3. רשימות תלמידים בבתי ספר. נדירים ומועטים מאד (אולי פשוט לא היו הרבה שלמדו בבתי ספר מוכרים ואילו בתלמודי תורה לא נערכו רישומים ממשלתיים?)

4. רשימות מסים. גם הם נדירים ומועטים מאד.

ג. רשימת המשפחה המורחבת שכתב גרשון אלווייס מאמריקה, (יחד עם אביו נח-נתן). גרשון היה כנראה הראשון להתענין ולחקור את תולדות כלל המשפחה המורחבת והוא עשה עבודה נהדרת, אך רישומיו נבנו על בסיס הרבה בדלי מידע שחלקם, גם אם חלקם הקטן, מתברר כמוטעה. ביחס למשפחה המורחבת, אחיו של מנשה יונה, זה המקור הכמעט יחיד למידע, אולם בקשר למשפחה המצומצמת של מנשה יונה הרשימה רחוקה מלהיות מדויקת, בלשון המעטה.

ד. העיתונות היהודית מהתקופה ההיא. מאגר העתונות מוחשב והועלה לרשת לתועלת הציבור. בעיתוני התקופה היה אז מדור ברכות, בו יכל מי שרצה לפרסם ברכה לרעהו, כנראה עבור תשלום כלשהו. בעיתון המצפה מצאנו החל מפברואר 1906 ועד דצמבר 1911 אזכורים אחדים של בני אלווייס, הן כמברכים והן כמבורכים לרגל חתונות ואירוסין. עד כמה שהצלחנו לברר, כל האזכורים מתייחסים לאלווייס המורחבת, לרוב מדובר ביהודים ציונים חברי תנועת "השחר", שייתכן שנטו להשתמש יותר בשירות זה. שוב התגלו האלווייסים המצומצמים כביישינים ונחבאים אל הכלים. במדורי החדשות לא מצאנו אזכורים למישהו מהמשפחה.

ה. פנקסי קהילה וספרי זכרון לקהילות. בספר ריישא כמעט לא מוזכרת משפחת אלווייס,  וודאי לא המצומצמת. גם פה מסתבר שהאלווייסים לא היו מהבולטים בציבור וניסו ככל האפשר "להוריד פרופיל". בספר יזכור לקהילת טרנובז'ג-דז'יקוב, בספריית העיר ניו יורק (נחשפנו למהדורה הדיגיטלית של הספר במרשתת) לא מצאנו מידע על משפחת חיים.

ו. ראיונות ישירים עם אחרוני השרידים. קהילת יוצאי בונאהד היא קהילה פעילה מאד עד היום (שנת 2019) ונעזרנו בה מעט. חנה גלנדואר, אשה מבוגרת וצלולה בת 93 יאריך ה' ימיה בטוב, שגדלה שם ועדיין זוכרת את הקהילה, וראיינו אותה באמצעות בתה שושי הורביץ מהר נוף. יש גם גיורת-צדק בשם חווה, שגדלה בבונאהד כנכריה והתגיירה, והגרה היום עם בעלה באיטליה, שאימצה את תולדות הקהילה ומכירה טוב את הקורות אותה.

ז. מסמכים שונים ומשונים. בשנת 2019 מצאנו בגנזך המדינה באמצעות המרשתת את התיק המנדטורי של בקשת סבא בן ציון להתאזרח בפלשתינה. התיק מפורט מאד על הענף הישיר של משפחתנו.

ח. בדלי מידע וסיפורים שהגיעו אלינו, הן מניצולים והן מחברים וצאצאים של ניצולים וסתם שמועות שהגיעו, בעיקר לאבא יעקב, ברמות שונות של דיוק ושל אמינות.

ענף משפחת חיים

 

סבא בן ציון

 

נולד ב 2.2.1903 (ה' שבט תרס"ג) בעיר ג'יקוב (או ז'יקוב, נקראה גם טרנובז'ג) שבגליציה להוריו אברהם צבי (כנראה שבמקור נקרא אברהם הירש. כך מופיע ברישומים הפולניים. מסתבר שבהמשך החליט לעברת את השם) בן יעקב ממשפחת חיים ואלטה חנה בת אברהם יהודה הוניג וטאובה. היתה לו אחות גדולה שנקראה טובה (כונתה בשם "טוני") על שם הסבתא טאובה, והיו שמועות על אח או אחות נוספים שנפטרו מוקדם, עוד בפולין או בגרמניה. רק בשנת 2019 מצאנו ברישומים הפולניים שהועלו למרשתת בידי ה JRI, שאכן נולדו עוד 3 ילדים לפני טובה, 2 בנים, לייב יעקב ומשה מענדל, ובת אחת, פערלה חיה. אין רישומים על פטירתם ולא נודע גורלם. מסתבר שנפטרו בילדותם.

מפולין עברה המשפחה לברלין, ייתכן שהתעכבו במקומות נוספים בדרך. בברלין היה אברהם צבי אדם אמיד בעל רכוש רב. בין היתר היו לו שם בית דירות שהוא השכיר, אולם קולנוע, חוה חקלאית ובית חרושת לסיגרים, והוא נהג לחלק סיגרים למכריו ביד רחבה. אחד מאותם אלה שהיה מקבל ממנו סיגרים, התמנה בהמשך לקצין בגסטפו וערב אחד בא ולחש על אזנו שלמחרת בבוקר יגיעו אליו שוטרים. בו בלילה עזב אברהם צבי את כל רכושו בברלין, ויצא בדרכו לארץ ישראל, בעקבות בנו שעלה ארצה כמה שנים קודם.

לאחות טובה היו שלושה בנים:

הגדול יעקב, שכמו אבא יבל"א, קרוי ע"ש הסבא רבא, אביו של אברהם צבי, היה שופט והגיע עד דרגת נשיא ביהמ"ש המחוזי צפון שישב בנצרת, הבן השני יוסף, והשלישי אריה יהודה (ליאו) הי"ד, שהצטרף בגיל צעיר מאד להגנה, שימש מ"כ בחי"ש, השתתף בפריצה לעיר העתיקה, בכיבושים בירושלים ובשייח ג'ארח, צורף לפלוגה המסייעת של גדוד  62 (גדוד בית חורון, בפיקוד זרו) כמפקד צוות מכונת יריה, מונה לסגן מפקד מחלקה, ולפני שנכנס המינוי לתוקף נפל במוצב גבעת הרדאר בבוקר יום י"ז באייר תש"ח, יומיים אחרי הגיעו לשם, כשהצטרף להתקפת הנגד בפיקוד המ"מ ומפקד המוצב, סגן עמיאל רוז'נסקי הי"ד על התקפת הערבים[2]. עם נפילת מוצב גבעת הרדאר, במשך זמן מה לא היה ידוע מה עלה בגורלו. בפעם האחרונה שראו אותו הוא שתת דם וגנח מכאבים, אך עדיין היה סיכוי שאולי רק נפל בשבי, שם קיבל טיפול רפואי וניצל … גופתו שהיתה מוטלת בשטח ירדני הובאה לקבר ישראל בידי הגאון הרב שלמה גורן זצ"ל רק עם שוך קרבות מלחמת השחרור, עת קיבל הרב גורן אישור להכנס לשטח ירדן לחיפוש גופות נעדרים. בתשרי תש"י התחילו החיפושים ובכ"ה חשון תש"י הובאה גופתו לקבר ישראל בהר הרצל בלוויה המונית של מעל 300 מנופלי מלחמת השחרור.

אברהם צבי ואלטה חנה טמונים בכפר חסידים וכן גם טובה זיגלמן.

                           *  *  *

סבתא חיה

ראשון השושלת שידוע לנו הוא נח (שמואל) אלווייס[3] שנולד בשליש הראשון של המאה ה-19, (בסביבות 1835 ± 18 שנה), ונשא לאשה את לאה רייזל למשפחת שליצל ( schlitzel או schlussel) שנולדה בסביבות שנת 1841 ± 13 שנה. מסתבר שהיו אלה נישואים שניים שלו, כי בנוסף לילדיו מלאה, היתה לו בת נוספת בשם בלה[4]. הוא נולד בטרנוב[5] ונפטר בשנת 1876 כשילדו הקטן בן 3 שנים לכל היותר. אשתו לאה נפטרה כ 33 שנים אחריו, ב 1.9.1909 (יום רביעי ט"ו אלול תרס"ט), מה שאולי רומז (אבל לחלוטין לא מחייב) שהיא היתה צעירה ממנו, מה שמחזיר אותנו אולי שוב לאפשרות של נישואים שניים שלו לאשה צעירה ממנו.

פרט לבלה, נולדו לזוג 6 ילדים, בשנים 1867, 1869, 1872, 1873, ובעוד שני תאריכים לא ידועים.

לנח היה לפחות עוד אח אחד, יוסף אלווייס שגר גם הוא בטרנוב. ידוע לנו גם על מרדכי אלווייס שנולד במיאליק[6] בסביבות שנת 1856 ± 18 שנה, ואיננו יודעים את קשריו אלינו.

 בתחילת שנת 1908 מוזכר בעיתונות היהודית המקומית כמה פעמים אליעזר אלווייס, שנמנה על חברי אגודת הנוער הציוני "השחר"[7], שהתחתן ויש לו אחות בשם פעסיל. כיון שלא ידוע לנו על ילדים ונכדים של נח בשמות אליעזר ופעסיל, יש להניח שהם היו צאצאים של אחיו, כנראה נכדים, או מצד יוסף או מצד אחים נוספים שאינם ידועים לנו, או שבכלל הם שייכים לענף שהתפצל עוד דור לפני נח. בספר ריישא מוזכר שלמה אלוייס שהיה הציוני הראשון בריישא. אמנם למנשה יונה היה בן בשם שלמה, אך לפי הנקוט בידינו, היה הענף שלנו ברובו המוחלט אנטי ציוני כך שפחות מסתבר שמדובר בו, ומסתבר יותר שיש כאן עוד רמז לענף נוסף של אלווייס בריישא, שכנראה היו בו ציונים. בענף של מנשה יונה היה בן בשם שלמה וגם נכד בשם זה. אם יש עוד מי שנקרא שלמה גם מענף אחר מסתבר לומר שאחד האבות הקדומים נשא שם זה והרבה צאצאים נקראו על שמו.

פרט לטרנוב וריישא, קיימות עדויות מזמן השואה על משפחות אלווייס ברחבי גליציה ובכלל פולין (לבוב Lwow, קרקוב Krakow, קאלבושאוו, Kolbuszowa  Jaslany, Nowy Targ, Wadowice, Ujsoly, Mielec), בלגיה, ברלין, אולי גם באוקראינה (משפחת Alvish) ואולי אף ביון ובולגריה (משפחת Alvas).

בנו של נח, סבא רבה מנשה יונה אלווייס, כדי להפטר מגיוס קטע לעצמו את האצבע היורה, וכדי להסיר מעליו חשד ולתת לזה מראית עין אמיתית הוא נכנס במודע ובכוונה לקטטת שיכורים שבאמצעה החל לצעוק שנקטעה לו האצבע. כך הוא נפטר מגיוס.

הוא נשא לאשה את מַלכה [8] לבית שפיץ, אך לפי המסופר במשפחה, השלטונות הפולניים אסרו על היהודים להתחתן יותר מילד אחד במשפחה (כדי למנוע מהם להתרבות) וכיון שאחיו התחתן לפניו, הוא היה מנוע פורמלית מלהתחתן, וכך הם התחתנו בניגוד לחוק ושם משפחתו לא נקרא על אשתו שהמשיכה להחזיק בשם נעוריה[9]. נולדו להם 11 ילדים שנשאו את שם משפחת אמם, שילדה אותם כביכול מחוץ לנישואין. עד סוף ימיהם נשאו חלק מהאחים את שם משפחת אלווייס (כנראה רוב האחים) וחלק מהניצולים נושאים עד היום את שם משפחת שפיץ (חיים שפיץ, בנו של צבי בן מנשה יונה), וכך למשל נח אלווייס היה אח מלא (כלומר לא אח למחצה, אלא אח משני ההורים) של צבי שפיץ.

יש בידינו תמונה של מנשה יונה עם כל משפחתו שלפי המסופר צולמה בזמן שנדרשו ע"י השלטונות להצטלם עבור תעודת זהות, וניצלו כבר את ההזדמנות לצלם צילום משפחתי.[10]

מנשה יונה ומַלכה התגוררו בריישא (הנקראת גם ז'שוב[11]) שבגליציה, פולין, והוא היה נוהג כל בוקר לשבור את קרח נהר הויסלה ולטבול. באיזהו שלב בנו מקוה מחומם בריישא ודווקא המקוה המחומם היה לו לרועץ כאשר באחד מימי השישי הוא טבל בו ולקה בדלקת ריאות ממנה לא קם. כנראה שהוא נטמן בריישא. (בריישא יש היום שרידי בית קברות יהודי. אין שם יהודים היום[12]).

לא ידוע בבירור מה עלה בגורלה של מלכה. במשך עשרות שנים הניחו במשפחה שהיא נרצחה בשואה, לא ידוע מתי ובאילו נסיבות, ואין לה קבר. אולי באשוויץ.  היתה פעם בדל עדות שהיא נרצחה בצעדת המוות ביער שליד ריישא (אולי יער בולקוב). עם התקדמות המידע החברתי והשיתוף שלו במרשתת מצאנו בדלי מידע המעלים אפשרות שהיא נרצחה בבונ'האד[13] שם התגוררה אחת מכלותיה שהתאלמנה, וכך גרו יחדיו שתי הנשים האלמנות, כלה וחמותה, או שהיא נפטרה עוד טרם עלה הכורת ובבונהאד היתה נכדה שנקראה על שמה.

סבתא חיה נולדה כנראה בכ"ג אייר תרנ"ח (15 מאי 1898) בריישא למשפחה בת כנראה 11 ילדים.[14] [15].

בהיותה בת פחות משנה היתה חולנית מאד וחשבו שימיה קצרים, לא השקיעו בה והשכיבו אותה מחוץ לחדר. שכנה שהיתה שם אמרה לאמה מלכה "תניקי אותה ואת תראי שיהיה לך ממנה נחת".

בהיותה צעירה כבת 18 היתה יפה מאד ובעלת כושר דיבור יוצא מגדר הרגיל. אחותה גרה בטרנוב[16], עיירה סמוכה לריישא, והחזיקה בה חנות כובעים. חיה הועסקה כמוכרת בחנות זו, וביום השנה להצהרת בלפור שמה חיה בחלון הראווה של החנות דגל כחול לבן (לפני הדגל העכשווי, זה היה דגל שחציו לבן וחציו תכלת). המשפחה כולה שהיתה חרדית כעסה מאד, היה משבר גדול במשפחה, קראו לה שיקסה, גירשו אותה מהבית והיא עברה לברלין.

סבתא חיה סיפרה לאבא שבמרתף הבית בריישא הטמינה המשפחה כלי כסף, ועד היום אבא עדיין חולם להגיע לריישא ולחפש את המטמון[17].

אחיה של חיה:

רוב האחים גרו בטרנוב ובריישא, שתי ערים סמוכות במרחק 80 ק"מ אחת מהשניה. לחנה, ריקל, אסתר, משה וטובה, לא נותר זכר ושריד ואיננו יודעים עליהם כמעט מאומה.

– יצחק התחתן עם פייגה איטה, במקור מצכסלובקיה. הם גרו בצפון הונגריה, בעירה בונהאד, שם עסק יצחק בכתיבת סת"ם. נולדו להם שבעה ילדים (בני דודים של אבא): מרדכי-דוד, יעקב, נח, שרה ביילה, יוסף, כנראה אברהם-משה, ושלמה (הצעיר ביותר).

במלחמת העולם הראשונה גויס יצחק בכפיה לצבא האוסטרו-הונגרי. לקראת סוף המלחמה הוא ניסה לערוק יחד עם עוד חבר. החבר הצליח לברוח אך יצחק נתפס, הוכה מכות רצח והובא גוסס לבית הוריו, שם נפטר בסביבות שנת 1918 בהיותו כבן 31[18], בשבוע שבו התארסה סבתא חיה לסבא בן ציון חיים.

אחרי מותו, לקחו אליהם הסבא מנשה יונה ואשתו מלכה את שני הילדים הגדולים ושלחו אותם ללמוד בישיבת חסידות לאלוב.

רעייתו פייגה איטה נרצחה בידי הגרמנים וכן חמישה מילדיה. פייגה איטה באושוויץ ביום י"ח תמוז. שלמה, הבן הצעיר נהרג ביוגוסלביה.[19] נח ויוסף שרדו ועלו ארצה.

יוסף, (שאחרי השואה שינה את משפחתו ליצחקי ע"ש אביו), נולד ב 1912. כנראה שבבונהאד שימש כמלמד תינוקות.

מידע שהגיע לסבא יעקב מדבר על כך שיוסף היה נשוי בראשונה ואשתו זו הראשונה נספתה בשריפה יחד עם 11 ילדיהם[20] והוא התחתן שנית בבונהאד. אשתו השניה נספתה בשואה, כנראה באשוויץ, כמו גם בנו יצחק[21]. ממשפחתה נותרה לו גיסה אחת.

בשואה הוא הוחזק במחנה עבודה[22] ושימש בצבא ההונגרי כמגן אנושי שרץ לפני הטנקים כדי לספוג את הקליעים והמוקשים. ובכל זאת הוא שרד.

אחרי השואה עלה ארצה על סיפון אניית ההעפלה "חיים ארלוזרוב" שמפקדה היה לובה אליאב.

אולגה, לימים אשתו, שוחררה ממחנה ברגן בלזן ונלקחה לבית חולים בשבדיה[23]. עם יציאתה מבית החולים נשארה עוד שנה בשבדיה לפני שעלתה שם על אותה אניה, עליה נפגשו. לארץ הם הגיעו בליל פורים 1947 והאניה נתפסה בידי הבריטים. יעקב כ"ץ קיבל אישור מהבריטים לקרוא להם את מגילת אסתר שאחריה הם הורחקו לקפריסין, שם נישא יוסף בשלישית כשהוא בן 35 ואחרי שתים עשרה וחצי חודשים עלו לארץ.

בארץ עבד יוסף בחברת חשמל, גויס לחצי שנה, שוחרר, היה מובטל זמן מה ואז עבר לעבוד כמחסנאי אזרח עובד צהל.

נפטר בגיל 73 (למרות שבתעודת הזהות שלו היה רשום שהוא בן 75).

הקשר אל שרידי המשפחה נוצר כשהגיע אליו לצבא מילואימניק, הם שוחחו והסתבר שאותו מילואימניק במקור גם בא מבונהאד, וכך נודע לו על לורה ואחיותיה. מהן נודע לו על סבתא חיה והוא קיבל את הכתובת של אבא.

בניו הם בנצי יצחקי (גר בירושלים ולומד בכולל), מרים קורלנסקי, (גרה בקרית ספר 08-,

9740413, 052-7151050), וצפורה סס (גרה בחיפה ברחוב השילוח 04-8672616).

לגבי נח, למרות שהוא חי בארץ, לא ידוע הרבה על עברו. בת.ז. שלו היה רשום שהוא אלמן אבל במשפחה היה מקובל שהוא רווק שמעולם לא נישא[24].

– צבי היה נשוי לאלטה רחל, בתו של שלום כוס שהיה דיין. לפני המלחמה הם גרו לא רחוק מריישא, בראדומיש, שם היתה בבעלותם חנות בדים. היו להם ארבעה בנים: נחום (הבכור), נח, מנשה, וחיים. נחום היה היחיד מבין האחים שהתחתן. היו לו ילדים, לא ידוע כמה. גורלו וגורל נח אחיו אינם ידועים.

חיים, נולד ב' ניסן 1924 או 1925 והספיק לפני המלחמה לבקר פעם או פעמיים בריישא. בשואה עבר במחנות גוזין א, גוזין ב, פלאשוב, פלאשקוב, מיילץ, בירכנאו ומטאהוזן.

כשפרצה המלחמה נשלחו חיים ומנשה לעבודת כפיה, חיים בסדנת תיקון מטוסים (הארורים חרטו לו על הזרוע "כאל" שזה שם הפירמה הגרמנית) ומנשה לא ידוע במה. ההורים צבי ואלטה רחל קיבלו מסתור אצל משפחה פולנית ליד החנות תמורת תשלום. במרתף החנות נשארה סחורה של בדים. כדי לממן את התשלום, הם היו מתגנבים מהמחבוא מדי פעם, מוכרים מעט, משלמים למחביאים וחוזרים למחבוא. פעם אחת כשיצאו ראה אותם שכן פולני שהכיר אותם והלשין עליהם לגרמנים. באותו יום מר, כד כסלו, ערב חנוכה מנשה וחיים חזרו אחרי עבודתם וראו נאצים בדירה. מפאת נחיצותם למאמץ המלחמתי, איפשרו הנאצים לאחים לצאת, אך מנשה לא היה מסוגל לעזוב את ההורים לבד, והוא נורה יחד איתם. חיים שרד.

אחרי השואה עבר חיים באיטליה ובקפריסין, עלה לארץ כנראה ב 1944 והתישב בקיבוץ חפץ חיים. כאן הוא פירסם במדור חיפוש קרובים ברדיו פניה לחיפוש לורה גולדשטיין. מנשה חיים שמע את הפניה וכך נוצר איתו הקשר. הוא בא לחיפה וסיפר שכולם נספו. זה היה הרגע המכונן שסבתא חיה התוודעה לעובדה שכל משפחתה נמחקה והיא ישבה שבעה למשך שעה. בהמשך עבר לגור בתל אביב, לא רחוק מלורה גולדשטיין, שם עבד כטכנאי בבית קרור ברחוב מטלון ואבא שמר איתו על קשר והיה מבקרו לפרקים. חיים שומר על שם משפחתו שפיץ, בניגוד לשאר המשפחה שנקראים אלווייס (כאמור, שפיץ הוא שם משפחת סבתא מלכה, ששמה נקרא על ילדיה במסמכים הפולניים, ואלווייס הוא שם משפחת הסבא)

לפני כמה שנים ביקשו הפולנים להתפייס עם הניצולים והזמינו אותם לשם. חיים סירב ליסוע. הפולנים זכרו אותו ושאלו עליו. היה שם פולני ארור שרצה לבקש ממנו סליחה על שהלשין לנאצים על מקום מחבואם של הוריו.

בניו הם: צבי שפיץ, רב ברמת שלמה בירושלים, לאה (לבית שפיץ) הנשואה לשלום אופֵן[25] מכפר חסידים רכסים, ורחל דרייליך.

– שלמה שפיץ נולד בדאיופ ב 1895. התגורר בבלגיה. נספה באשוויץ ב 1944 יחד עם רעייתו דבורה[26].  אין קבר ואין מצבה. הכל נזרק לאגם האפר, קבר האחים הגדול בעולם.

בנו מנשה היה ילד כשנרצח בשואה. לפני שנים אחדות התפרסם בעיתון צרפתי (והובא בעיתון מעריב), שגוי אחד לפני מותו התוודה שהיתה קבוצה של כ 20 ילדים יהודיים שהתחבאה בעליית גג והוא הלשין עליהם לנאצים שפרצו לעלייה וירו בילדים. הצעקות של הילדים ליוו אותו כל ימיו ולפני מותו הוא ביקש להתוודות על כך. בהמשך מצאו את שמותם וביניהם היה מנשה שפיץ.

לשלמה שרדו שלוש בנות שחיו יחד בצרפת[27] ובערך בשנת 43-44 שילמו למבריח גבול שהעביר אותן בתוך קבוצה של בורחים לשוויץ שם הן עבדו אצל יהודים מקומיים.

בלה עברה לגור בניו יורק שם היא גרה עד היום, תרזה ז"ל עברה לבלגיה, ולורה גרה בארץ. בעלה של לורה היה משה גולדשטיין שהיה חזן[28]. בניהם הם אמנון גולדשטיין מאורנית[29] שלמה גולדשטיין[30], יהושע, ודני)

– בן ציון זינגר, היה נשוי לאחת הבנות של מנשה יונה, אולי לבלה. לא ידוע כיצד שרד את השואה, אבל אשתו לא שרדה. הוא עלה ארצה וקצת לפני שנת 48 יצר קשר עם סבתא חיה, לא ידוע כיצד נוצר הקשר. הוא הוזמן לבקר בחיפה והביקור יצא לפועל בחול המועד הפסח. אבא יעקב מאד התרגש לקראת הביקור. סבתא חיה בישלה ארוחת חג. כמנה ראשונה היא הגישה מרק עם קניידלך. משהוגשה לו צלחת, הזדעזע האורח בכל רמ"ח איבריו והטיח "לא שרדתי את השואה כדי שיאכילו אותי חמץ בפסח", ובחמת זעם קם מהשולחן ועזב את הבית. מאז נעלמו עקבותיו ולא היה קשר נוסף איתו.

– נח שנולד כנראה בשנת 1890, נשא לאשה את פייגה, שלא ידוע שם משפחתה, ועסק לפרנסתו בסנדלרות. פייגה ילדה לו שישה ילדים ונפטרה.

בקיבוץ בית אלפא היה גר, אריה אלווייס[31]. לאבא נודע על קיומו רק אחרי פטירתו והוא נסע לבקר את אלמנתו, אך הקשר לא עלה יפה מסיבות אידיאולוגיות ולא ידועים קורותיו. לפי הרשומה בקיבוץ, אריה אלוויס נולד בטרנוב ב 25.11.1910. בשנת 1922 נפטרה אמו, ואחותו הבכורה, חנקה, שהיתה גדולה ממנו בשנתיים, לקחה על עצמה את עול המשפחה. בגיל 14 הצטרף לתנועת השומר-הצעיר (קן טרנוב היה גדול ומנה כ 400 חניכים) ונשא שם בתפקידים מרכזיים. בגיל 16 במסגרת פעילותו ב"החלוץ" הגיעה לעירה מיילץ, שם הכיר את מי שתהיה אשתו לעתיד, דולה.

אחרי הכשרה עלה ארצה בסוף שנת 1933, הגיע לפתח-תקווה והצטרף לפלוגה של קבוצת "הסולל". ב 1937 נסע לבקר את דולה בפולין ושם התחתנו.

נפטר בבית-אלפא 15.4.1989,

בנותיו הן אביבה סימן-טוב, מיכל שני ויעל קליין (נולדה 19.2.1948, נפטרה 1.1.2016)(אחת הבנות גרה בקיבוץ עין השופט)

                           *  *  *

בברלין למד סבא בן ציון בטכניון המקומי והוציא תעודת הנדסה עלית ותחתית (הכוונה לגשרים ומנהרות). לא ידוע כיצד ומתי אבל ייתכן שהיה מוסמך גם להנדסת חשמל. בקשת ההתאזרחות של סבא בן ציון משנת 1942 הוא כותב על עצמו שהוא חשמלאי.

בערך בשנת 1945 יצא פרוספקט (אשר אינו נמצא בידינו) בבית הכנסת עדת ישראל בברלין שמזכיר את סבא בן ציון.

כאמור, משפחת חיים שהתה בברלין, שם למד סבא בן ציון בטכניון (היה בוגר מהנדס גשרים עיליים ותחתיים). ושם גם הכיר את חיה המבוגרת ממנו ב 4 שנים (יש לאבא בדל זכרון שאולי הם בני דודים) והם נישאו.

כאמור, האירוסין התקיימו בשנת 1918-1919 במהלך השבעה על יצחק, אח של חיה שנפטר מהמכות שספג בבריחתו מהצבא. בחדר אחד ישבו שבעה ובחדר שני התקיים הוורט[32].

בברלין גם נולד בנם הבכור מנשה. פעם צעדה סבתא חיה ברחוב וחיפשה את "פלשתינה  אמפ" (משרד פלשתינה) בקשר לסידורי העלייה לארץ. היא שאלה קצין גרמני היכן נמצא המשרד, והוא באדיבותו לא הסביר לה היכן זה אלא ליווה אותה לשם.

בשנת 33 או 34 עלו לארץ עם הבן מנשה, התיישבו בכפר חסידים וקנו שם בשולי הכפר, בצד הפונה לאיבטין, מגרש גדול עם בית רחב, צריף בסגנון שבדי[33], והרבה עצי פרי. שם כנראה נולד בנם הצעיר, אבא יעקב.

בארץ עבד בן ציון למחייתו כחשמלאי כללי ומתקן מכשירים. היה מוכשר מאד. הוא המציא את מתקן העודף של נהגי האוטובוס, שהמטבעות מונחים ממוינים בתוך גלילים, וכל לחיצה מוציאה מהגליל מטבע אחד. כשהביאו את מכשירי הרנטגן הראשונים לבתי החולים בארץ, גם בחיפה וגם בתל אביב, איש לא ידע להרכיב ולהפעיל אותם והזעיקו את סבא בן ציון שעמד במשימה (גם ידע לקרוא את ההוראות בגרמנית).

אבל הוא התבייש לקחת כסף מלקוחות והפרוטה מעולם לא היתה מצויה בכיסו. פעם תיקן מגהץ למשפחת פולק (כנראה למנדל, אחד מארבעת האחים, שלושה בנים ובת) ודרש סכום זעום ביותר. אמר לו פולק: "אדון חיים, למה כל כך מעט". אבא יעקב שמע את זה וזוכר את טון הדיבור עד היום.

באיזשהו שלב רכש בן ציון מקרן סרטים וניסע את מזלו כשהקים קולנוע בחיפה (אולי באחוזה). הוא הקרין גם בכפר חסידים.

הוריו נשארו בברלין עד מרץ 1936[34], מעט לפני פרוץ מאורעות תרצ"ו, אז עלו גם הם ארצה יחד עם אחותו של בן ציון, טובה, בעלה אברהם שלמה זיגלמן, ושלושת בניהם, וגרו אצלו בכפר חסידים. אברהם צבי גידל שם כבשים ותרנגולים.

ביום שישי שלפני שבת בר המצוה של בן דודו יעקב זיגלמן, נולד אבא יעקב, בערך בשעה 15:00[35], בבית החולים הדסה שבהדר בחיפה, ליד הטכניון הישן, ברחוב שנקרא היום שמריהו לוין. המבנה קיים עד היום למרות שבית החולים כבר אינו קיים.

באיזשהו שלב האחות טובה ובעלה שלמה, בגיבוי סבא רבה אברהם צבי, נישלו את סבא בן ציון מביתו. בן ציון וחיה עקרו לזכרון יעקב, לא ידוע היכן, ומשם כנראה לאחוזה[36].

באחוזה, בפינת רחוב מוריה, בירידה לכיוון בית חולים כרמל, היה ביח"ר לסיגרים[37] וסבא בן ציון עבד שם. לסבא בן ציון עצמו היה בגרמניה ביח"ר לסיגרים (ייתכן שהיה של אבא שלו) והוא רכש שם נסיון. בזמנו הפנוי תיקן מכשירי חשמל.

סבתא חיה השכירה את עצמה ככובסת בבתי אחרים. את הכביסה עשו בגיגית גדולה (פיילה) על עצים בוערים, והידיים שלה היו תדיר מכוסות שלפוחיות מהמים החמים והאדים. עד היום כשאבא נזכר בזה עיניו מתלחלחות.

הבית הראשון שלהם באחוזה היה בנוי בפתח של ואדי כלשהו שהוביל לכיוון חוף הכרמל. קרה פעם שאבא (בערך בגיל 2-3) הלך אחרי חתול ומצא את עצמו למטה בואדי והחושך יורד. אבא נשאר שם בוכה כל הלילה וכל השכנים חיפשו אחריו. רק בבוקר נמצא העולל …

אחרי כן גרו בבית אחר בכרמל ברחוב הירקון, שהיה שייך לרב אמריקאי בשם יעב"ץ[38]. מבית זה נשארה תמונה של אבא בגיל 3-4 בתוך מכונית בימבה מעץ. (בבגרותו הוא שאל את סבתא חיה על התמונה ואמרה לו שהתמונה צולמה בבית זה).

הבית הבא שלהם, כשאבא בערך בגיל 5-6, היה ברחוב הברושים פינת רחוב קלר בבעלות משפחת גרימן, שגם החזיקו מכולת אצליהם בבית. זה היה בית שנבנה בידי הטמפלרים, ואת קומת המרתף הם השכירו למשפחת חיים. המרתף היה ללא רצפה יצוקה אלא אדמת ההר שימשה כקרקע. שרותים כמובן לא היו בבית אלא היו בחצר שרותים משותפים לכמה משפחות.

בחצר גדלו עצי פרי, ביניהם עצי רימון שאבא אהב לקטוף ולאכול, מאז אבא אוהב רימונים.

כשהיה בערך בין 4-5, נהג להסתובב במחנה צבא בריטי של חיילים אוסטרלים, שאהבו אותו והראו לו את הנשקים והמחסנים שלהם. פעם אחת, במהלך השבת הם הסיעו אותו ברחובות מרכז הכרמל בתוך צריח של שריונית או טנק. כשסבא חזר מהטיול הזה הוא ספג מכות נמרצות על כך שהוא נסע במהלך השבת. (בדר"כ מי שהרביץ היתה סבתא חיה. סבא בן ציון כמעט לא הרביץ).

בתקופה זו אירע סיפור קשה. אבא היה בסביבות גיל 4-5. בשעות אחה"צ ערבי כבן 16 בשם מוסא שהיה גר בכבביר[39], , פיתה את אבא להכנס למערה (מערה בעומק 1.5 מטר עד שניים) בחורשת מרגוע שם היתה נדנדה שהילדים אהבו (היו שם שתי חורשות אורנים, חורשת מרגוע וחורשת טברנה, שבה היה מתחם בילוי של הבריטים) ושם אנס אותו.

בנם של משפחת גרימן (אולי קראו לו פנחס, כבן 16), כשנודע לו הדבר, תפס את הערבי והפליא בו את מכותיו עם מקל.

היתה שם בוטקה קטנה שבה גרה זקנה ערירית בשם "פְּרייס" ולה היה בן.

ברחוב קלר פינת רחוב הצבי היה עוד בית ענק של הטמפלרים גר שם צלם בשם "פְּרייס" היה לו בן בשם רפי שהיה חבר של אבא. לא ידוע אם היה קשר בינו לבין הזקנה פרייס.

אחר כך עברו לבית במרחק של כ 100 מטר משם, בית גברילוביץ'[40]. היה זה מתחם טמפלרי גדול מוקף חומה בשדרות הברושים 15, בבעלות גברילוביץ', עם מבנה מרכזי אחד, שם גר גברילוביץ' עצמו, ומבנים אחדים נספחים ששימשו במקור כמחסנים ובתי משרתים. את אותם מבנים נספחים הוא השכיר. הבית שאבא גר בו היה מבנה עלוב בעל תקרת פח וללא שרותים. השרותים היו בחצר, ללא ביוב זורם אלא בור ספיגה (מושב היה בהם), ובלילות החורף הקרים היה צורך לצאת החוצה בשביל להתפנות. בלילות הגשם היה דופק בחוזקה על גג הפח הגלי, ולאבא יש טראומות מהסופות ההם, תמיד פחד שה"בית" יפול בסופה.

לפניהם גרו שם משפחת מזרחי. כשהם עברו לגור ברחוב מוריה אז משפחת חיים נכנסה לשם. גרו הילדים שלהם היו מיודדים עם אבא. בן בשם ציון היה בגיל של אבא. אחיו הגדול אליהו. נפטר כבר.

על מפתן חלון הבית גדל עץ חרוב. ממש להושיט יד ולקטוף.

בקצה המערבי של מתחם גברילוביץ היה עץ אורן רחב שעליו בנו עמדת שמירה במאורעות 36-39. מאז העמדה עמדה נטושה ואבא אהב לשחק בה.

קטפו הרבה צנוברים, בתחילת הקיץ הם ירוקים ובסופו הם חומים. היו קוטפים אותם בסוף הקיץ וקלו אותם באש.

במבנה נוסף במתחם גרו משפחת "בן משה", איש לח"י שהוגלה לאריתריאה ונולד לו בן בגלותו. הוא לא זכה להיות נוכח בברית של בנו ואיש לא הגיע לשמחה (ה"פורשים" היו מוקצים) פרט לילד יעקב.

מכל המתחם הזה נשאר היום רק שריד קטן מהחומה.

מול עמדה זו עמד בית דו קומתי. בצד השני של רחוב הברושים. למטה גרו בעלי הבית שאצליהם סבתא עשתה כביסה. ובקומה השניה גרה משפחה שהבן שלהם, ג'רי היה מבוגר מאבא בכ 5 שנים אבל זה לא מנע מהם לשחק יחד. בהמשך עזבה משפחה זו ובמקומם נכנסה משפחת גולדינר, ייקים, מסורתיים, שעלו מפולדה שבגרמניה. כעבור שנים היה בנם חניך של אבא בעזרא.

לאליהו גברילוביץ עצמו היו כמה ילדים היה נשוי 3 פעמים 2 נשים מתו לו. כרמלה, בנימין, אריה (שהיה אח"כ עו"ד) ועוד אחת מהן נקראה ברכה, ובנה, דודי היה בן גילו של אבא והם היו משחקים יחד בחצר.

כשתלו את שני אנשי הלחי אליהו צורי ואליהו חכים אמרה ברכה גברילוביץ מגיע להם אנחנו שונאים אותם.

בערך בגיל 10 קיבל אבא מסבא בן ציון מתנה יקרת ערך, כדורגל, ויצא עם חברים לשחק במגרש שנקרא "מגרש המחנות" (ייתכן שבעברו שימש את הצבא הבריטי). בדרך הביתה ארבו להם ילדים ערבים בני גילם אבל רבים יותר, וחטפו להם את הכדור. אחד החברים, משה גולדברג, ניסה לחטוף לערבי סכין שבו הם איימו, נדקר ביד ודימם. הם קראו לעזרה לנוטרים, (במרכז אחוזה היה מבנה ששימש בסיס לנוטרים) הנוטרים הגיעו עם הטנדר שלהם בעל מקלע הלואיס, אך הערבים כבר נעלמו.

בסביבות גיל 10 התחיל אבא ליסוע לבדו לבקר את סבו וסבתו בכפר חסידים, אולי כפעם בחודש. ברחוב החלוץ היתה תחנת אוטובוסים לכפר. הסבא אברהם צבי לא כל כך אהב את אבא יעקב, אבל סבתא אלטא חנה דווקא כן אהבה את אבא וכשהיה בא לבקר היתה מפנקת אותו בחביתות עין כפולה ובחלב, מוצרים יקרי מציאות במחסור של אז, שהיו זמינים בכפר חסידים. כשערבים ירו מאיבטין היו מכניסים את אבא יעקב מתחת למיטה.

עם בן דודו אריה זיגלמן היו לאבא קשרים טובים.

פעם לקח איתו אבא יעקב את אברהם ומרים הבר[41] ואולי עוד מישהו והלכו ברגל מהכרמל לכפר חסידים דרך באלד א שייח (היום תל חנן), מקום לא סימפטי שורץ מרצחים. כל הכרמל דיברו על זה.

בשנת 48 אחרי שאריה נפל בקרב, עברה טובה לגור כמה שבועות אצל אחיה בן ציון בכרמל.

כשהיו קטנים אבא אהב את מנשה. היו ביניהם יחסים טובים מנשה התיחס יפה לאבא כאח גדול.

במלחמת השחרור היו שלושה כפרים ערביים ליד אזור כרם מהר"ל. צהל כבש אותם והרג את כולם. מנשה היה ביחידה שעשתה זאת. תוך כדי המלחמה גייסו אותו כחייל לרכבת אולי במסגרת חיל מדע. היו חסרים אנשים להפעיל את הרכבת. פעם הוא לקח אותי איתו.

לאבא היה חבר ממשפחת ריגר, מבוגר מאבא בשנה-שנתיים, שהיה סולן במקהלה של בית הכנסת הגדול באחוזה.

חבר נוסף היה גד ברגר, בן גילו של אבא. גם הם גרו ביערות הכרמל. זו היתה משפחה מתבוללת שגידלה חזירים, וסבא בן ציון וסבתא חיה לא אהבו את הקשר ביניהם. לפני מלחמת השחרור תקפו ערבים רכב נוטרים שנסע ליערות הכרמל והרגו את כולם. אחד הנפגעים היה אביו של ברגר.

יסודי, כיתה א עד ז, למד אבא בבי"ס "זכרון יוסף" באחוזה. בכיתה היו כנראה קצת יותר מ 20 תלמידים. את ביה"ס הקים יוסף סגל[42], אביו של ידידיה סגל שנרצח בידי ההגנה[43]. בהמשך גדל בית הספר והעיריה סילקה את יוסף סגל. אבא היה ילד טוב ושקט שלא הפריע למורים.

המורה למוזיקה, פרידמן לבוב, היה גיסו של בן גוריון. התלמידים כינו אותו "פרְבָלֶה בלוף". הוא היה מרביץ לתלמידים במקל. פעם הוא ניגש להכות את אבא במקל ובדיוק הפעמון צלצל ואבא ברח … (אבא טוען עד היום שהוא לא עשה כלום, היה ילד טוב)

היה לאבא חבר בכיתה, שמוליק לב. אביו היה סנדלר. הסנדלריה שלו היתה באחוזה, בירידה לבית החולים כרמל. נהרג אח"כ במתלה.

גם שלומית לבנת, אמא של נועם למדה בבית הספר.

 בניו של המנהל למדו גם בבית הספר. ביניהם היה שלום סגל, סבא (או אבא) של חגי סגל מעפרה והתאומות חנה (לעתיד מבצרי, אמו של אשרק'ה שחתום כעד על הכתובה שלנו) ועליזה, שלמדו בכיתה של אבא.

עליזה סגל היתה מציירת יפה. פעם ציירה עליזה את מפת ארץ ישראל והמורה תלה את הפלקט על הקיר בכיתה. באחת ההזדמנויות כשאיש לא ראה, כתב סבא (שהיה בערך בן 12) על המפה הזו "יחי האצ"ל". הדבר היה בזמן הסזון. בבית הספר ראו זאת כפשע גדול, היה רעש עצום ורצו להזמין משטרה. הם גילו שזה היה סבא. הם טענו שמילא שלכלך את המפה אבל היותר חמור זה להזדהות עם האצ"ל. הם לא ידעו שעליזה עצמה היא בת למשפחה של חברי אצ"ל.

פעם עליזה סיפרה לחנה שהיא אוהבת את יעקב, וחנה כתבה על הלוח בכיתה "עליזה אוהבת את יעקב". לסבא יש מכתב מעליזה מניסן תש"ח שמציעה לו חברות. סבא הסתובב מעט אצליהם בבית. הוא נתקל שם גם במאיר נקר שבהמשך הוצא להורג.

פעם התקיימה תחרות ספורט של כל בתי הספר. סבא התחרה בריצת 60 מטר והגיע לשיא ארצי של 6.8 שניות. בסוף המסלול מעד (אולי מישהו שם לו רגל) ונפצע עמוק בשתי ידיו ושתי רגליו. איש מהמורים לא ניגש להושיט לו יד. המורים התלחשו ביניהם שאם יעקב בוכה כנראה שזה באמת כואב. היחידה שנגשה לעזור לו היתה עליזה סגל.

לבר המצוה קיבלו כולם מתנה מהמורה ספר שירים של טשרניחובסקי עם הקדשה של המורה.

תפילות שבת התפלל אבא בבית כנסת הגדול במרכז הכרמל במנין הראשי של שעה 08:00. כשניגש אבא לחגוג בר מצוה, הגיעה משפחה מסורתית, דרזנר, שהאבא היה בעליו של מלון ציון, וביקשו לחגוג בר מצוה לבנם באותה שבת באותו מנין. זו משפחה שלא התפללה קבוע בבית הכנסת אלא רק בחגים, אבל הם היו משפחה "מכובדת" יותר ולכן הגבאים העדיפו אותם. אבא נאלץ להקדים למנין הקטן של שעה 06:00. עד היום אבא לא סולח על העלבון …

אבא של אליהו צורי היה גר לא רחוק מאבא בבית של טמפלרים שלא קיים היום בערך איפה שהיום שוכן מועדון. והיה בא לפעמים לבית כנסת ושם היו מברכים כל שבת את הוד מעלתו ירום הודו מלך אנגליה אולי ג'ורג' השישי פעם הוא צעק ימח שמו. היה צריך הרבה אומץ לזה. היתה לו חנות בדים במדרגות שמולכות מרחוב הרצל לרחוב החלוץ ליד ביהכנס הספרדי

בכיתה ז נקרא אבא למנהל (שהחליף את יוסף סגל, המנהל הזה היה אב שכול ממלחמת השחרור) שאמר לו "ילד לך הביתה ותגיד לאבא שעד שלא ישלם שכר לימוד לא תוכל לחזור לבית הספר". בזה תם פרק בית הספר של אבא. אבא עצמו לא ראה בזה אסון גדול, אבל ההורים שלו שהיו קשי יום ללא ממון, קיבלו את זה קשה מאד.

כנראה שבשלב הזה ניסה אבא את מזלו בכפר הרא"ה, נסיון שלא עלה יפה. אבא החזיק שם ארבעים יום, מראש חודש אלול עד יום כיפור. היה קשה לו הריחוק מהבית והוא בכה לא מעט. פעם בא לרב נריה ובכה, והרב אמר לו שאם קשה לו, שיחזור הביתה.

למדו שם רק לימודי קודש ישיבה קטנה. למדו שם עד גיל 18. זכור לאבא משם שבכל בוקר הרב נריה היה מעיר את התלמידים בשיר "אידאלך אידאלך". באיזשהו שלב החליף אותו בהשכמה אלחנן סמואל שהיה "אלתר בוחר", נשאר עוד שנה אחרי גיל 18. הרב נראיה אהב אותו וטיפח אותו. אבא היה בגיל ז או ח וכל השאר היו מבוגרים לפחות בשנה.

למד חברותא עם יוסי זגבך. היה חיפאי במקור. בהמשך היה פרופ' באמריקה.

בישיבה בכפר הראה היה אוכל מאד דל כמעט רעב אבא היה אוכל לחם עם בצל.

בישיבה כנראה הסתייגו מהאצ"ל. גם על רקע זה אבא לא התאקלם. לא ידוע מה דעתו של הרב נריה.

אבא כתב יומן כל יום וכנראה כתב שם בזכותם של האצ"ל. והחברה חיטטו לו ביומן וכנראה כך גילו שהוא תומך באצל.

היו בישיבה אולי כ 25-30 תלמידים במחזור. בשבתות אחרי מנחה היו יושבים כולם בדשא יחד עם הרב נריה ושרים והרב היה דורש.

בקבלת שבת לפני ערבית היו רוקדים ושרים "ובכן צדיקים יראו וישמחו" למשך כשעה

בזאת תם פרק הלימודים של אבא והתחיל פרק העבודה ….

כיון שהלימודים לא צלחו ובבית לא היה כסף, הלך אבא לעבוד. העבודה הראשונה שלו היתה במכאניקה עדינה, בשיפוץ מכשירי מדידה של מכוניות (מד שמן, מד מים, מד מהירות, מד סיבובי מנוע וכו') במוסך של שני האחים מרקוביץ ברחוב הנאמנים בחיפה. הבית (שקיים עד היום) היה שייך למשפחת טויסטר[44] שגרו בקומה העליונה והשכירו את הקומה התחתונה למוסך הזה. שם עבד כשנתיים. במלחמת השחרור היו יריות באזור הזה ולכן משפחת טויסטר עברו לכרמל לבנין בחצר של גברילוביץ' שבו עמד גם ביתו של סבא (היו שם כאמור כמה בתים).

בין היתר גם ייצרו שם מקדחים מיוחדים לחיתוך עיגולים גדולים בגודל מתכוונן והטביעו עליהם "made in usa". מספר חנויות לידם היתה חנות של שני אחים פליקסברוד שמכרו שם בין היתר גם את המקדחים הללו בלי לדעת שהם לא יוצרו באמריקה אלא מספר בתים מהם.

את המשכורות של אבא הוא נתן לסבא בן ציון. מהמשכורת הראשונה אבא קנה חמישה חומשי תורה מקראת גדולות שנמצאות אצלו עד היום.

באותו מוסך עבד חרט בשם בורשטיין שהיה גר ברחוב אביב ליד כבביר, ובהמשך עזב ופתח מוסך דומה לתיקונים שונים, בין היתר גם סטרטרים של מכוניות וגם מכונות כתיבה. ולקח איתו את אבא שהיה בן 14-15. (סבא הכין שם לעצמו סביבונים מנחושת, לקח מוט נחושת מרובע, ניסר אותם וחרט מהם סביבון) ירד כל בוקר לעבודה על אופנוע מכבביר דרך מרכז הכרמל ולקח איתו את אבא לעבודה, ובערב החזיר אותו.

פעם אבא הפיל חלק של מכונת כתיבה (המוט המסתובב שעליו היה מונח הנייר) לקומה התחתונה והוא התעקם. על המקום פיטר בורשטיין את אבא. סה"כ אבא עבד שם כשנה.

אח"כ עבד בחשמלאות רכב במפעל בבית התעשיה בקצה רחוב החלוץ למשך כשנתיים נוספות.

בר המצוה היתה בתש"ח. יש לסבא ספר שקיבל מפולק (ללא הקדשה) שהוא כתב עליו את השנה, תש"ח.

בגיל 16 בערך הצטרף לעזרא וירד בשבתות ברגל להדר, שם בבית הספר התיכון יבנה ברחוב בר כוכבא היה הסניף.

היה בסניף אחד אריה אנשל. הוא אחד הגורמים שהביא את אבא לעזרא. הוא גם היה גר בכרמל, היה גר עם אביו, ואם חורגת.

בחיפה ריכז את הסניף מנחם רויך, אדם נחמד. היה מקפיד מאד על בין אדם לחברו. הרבה ללכת מהבית בכרמל. אבא מאד אהב את הסניף היו שם חברה טובים. גם בנים וגם בנות. אבא לא זוכר שהיו מעבירים פעולות. אולי באו רק בשביל המפגש. אולי פעמיים בשבוע פלוס שבת כל פעם בארבע יוצא מהבית.

היתה לאבא שם חברה בשם תחיה.

בעזרא עשה חיל. היה מדריך ומארגן, ראש גדול.

התגייס ב 10 אוגוסט  1953 או אולי 1951, לנח"ל לגרעין של תנועת עזרא, גרעין די גדול ומגובש. אבא היה רזה מאד. לא שהיה רעב בבית. אבא לא זוכר לחץ על אוכל למרות שלא היה שפע. כשהתגייס נכתב לו בתעודת החוגר שמשקלו הוא מתחת למינימום והוא מגויס על תנאי, אם לא יעלה משקל תוך חודש (או 3 חודשים?) ישוחרר מהצבא. כמובן שאף אחד לא התייחס לזה.

טירונות בבה"ד 4 בצריפין (סרפנד). סדרות קשות ואימונים קשים. משמעת מים. אחד החברה שתה שתן שלו מתוך צמא. הנשק האישי היה רובה צ'כי. למ"כים היה סטן.

היה אימון כידונים. על הרובה הצכי היו מלבישים כידון ומתאמנים אחד נגד השני. לחבר הגרעין קפקא נתלשה חצי אצבע באימון הזה. (אשתו היא בת-עמי אולי שינקביץ. גרו בקרית אתא. ממעריצותיה של סבתא אילה)

סבתא חיה העריצה את הצבא. אבא היה בשבילה גאווה גדולה.

גרעיני נח"ל התחילו בערך בגיל 18. עשו מסלול חי"ר. צנחנים לא היו אז בצבא. אחרי טירונות (4-5 חודשים) רוב הגרעין הלך להכשרה לקיבוץ לחפץ חיים ואח"כ לשעלבים. 10% יצאו לקורס מ"כים ומשם לקורס קצינים, 10% יצאו לקומונה. מי שהחליט מי יצא ולאן היה מרכז הגרעין, בגרעין שלהם היה זה אהרון ביר. אבא יצא לשנתיים או שלוש לקומונה (כלומר להיות קומונר): זמן קצר בסניף ת"א של העזרא שם אושש את הסניף, אח"כ הקים סניף בבני ברק ואז גם נשא תפקידים בהנהא"ר: חבר ההנהלה המצומצמת, (בראש ההנהא"ר עמדו אבא, יצחק הילדסיימר ויוסף פולק), ריכוז מפעלי הקיץ (מחנות הקיץ, סמינריונים, עשרות מסעות למדבר יהודה ולגליל) ובסופו של דבר היה המרכז הארצי של תנועת עזרא. בקומונה אבא הגיע לשיא הפריחה שלו.

(סבתא של אהוביה שני היתה עזראית. אמרה לאהוביה אתה יודע איזו דמות מיתולגית ונערצת היה יעקב חיים)

מי שעוד יצאו לקומונה היו יצחק הילדסיימר ויחיאל לוי (ילדיהם התחתנו אח"כ זה עם זו).

למ"כים יצאו יוחנן קלופשטוק, ישראל קפקא (הבן שלו היה ר"מ בבית אל בישיבה הגבוהה של חגי), אשר קולה ואולי עוד. (כעבור שנים אבא פספס אוטובס אחרון מתא לחיפה ונשכב לישון בספסל בתחנה המרכזית. פתאום מעיר אותו מישהו מה אתה עושה פה זה היה אשר קולה לקח אותו אליו הביתה. היה גר בת"א. שובב גדון אבל נחמד.

באיזה שהוא שלב השתתף בקורס של מנשה הראל בארמון הנציב, למשך אולי חודש, אינטנסיבי יום יום. הקורס כלל קריאת מפות, תכנון טיול וכדו'. כנראה שכבר היה אז מרכז ההנא"ר. הקורס היה משותף לצבא ולמחלקת הנוער והחלוץ, והשתתפו בו חיילים לצד אזרחים, אולי תחת אחריות הנח"ל.

את שעלבים הקימו גרעין א וגרעין ב. אבא היה גרעין ו. עד היום אבא מעריץ את המייסדים. טוען שהיו צדיקים.

אחרי שהשתחרר מהצבא בערך בגיל 20 וחצי הלך לקיבוץ שעלבים לשנה – שנתיים וכנראה שאז היה במקביל מרכז ההנהלה הארצית של העזרא והמשיך לרכז מפעלים ומסעות.

הקיבוץ היה עני והתנאים היו די קשים. לא היו מקלחות. כדי להתקלח עלו לבור המים של הישוב הערבי הנטוש סלבית ומוציאים באמצעות חבלים ופחי מלפפונים וזיתים מים ואחד היה שופך על חברו את המים בזמן שהשני מסתבן, וכך היו עוזרים אחד לשני להתקלח. כמובן ששירותים לא היו ובקושי מים לרחצה. לאחד הקצינים בקיבוץ, שיצא לשירותים שהיו בור, נפל האקדח לבור ומאז ועד היום הוא שוכן שם אחר כבוד.

לעיתים קרובות יצאו בבוקר לעבודה קשה כמו הוצאת סלעים ואבניו מהקרקע כדי ליישר אותה לזריעה, הצטיידו בלחם יבש ובצל. זה מה שהיה. אחד החברים נשלח לבית חולים כשגופו היה מלא פצעים מחוסר תזונה. בימי שישי תמיד היו באים אורחים רבים לקיבוץ. היו מחכים להם בכניסה לחדר האוכל כדי לראות כמה אורחים באים ובעזרת צינור המים מוסיפים מים ל"מרק" בהתאם למספר האורחים.

כשמלחמת סיני (ר"ק: מבצע קדש) פרצה היו מרותקים לקיבוץ. בערב אחד הרים את הטלפון במזכירות הקיבוץ, שהיה היחיד בכל הקיבוץ. על הקו היה דוד מרצבך שסיפר לי שבני קלופשטוק (ר"ק: מדריך של סבתא בעזרא. היה לו תאום בשם גדעון שהיה בשעלבים וטיפל בסניף עזרא חיפה) נפל בקרב, הוא ביקש שיספר לגדעון. התייעצו כמה חברים והחליטו לספר לגדעון רק למחרת כי בגלל המלחמה לא הייתה תחבורה, וגדעון שהיה מפקד הקיבוץ יכול היה לנסוע רק בבוקר. למרבה האירוניה שכב לידו כל הלילה במארב כשאבא יודע שאחיו איננו. רק למחרת היום בבוקר הודיעו לו על נפילת אחיו בשדה הקרב. הקיבוץ שלח את אבא יחד עם גדעון ואשתו ציפקה לבית הוריו בחיפה כדי שישב שבעה.

בקיבוץ חולקו חברי הגרעין בין כל הענפים. חלק עבדו במטע, חלק במוסך, וחלק בפלחה (חיטה). אבא ריכז את גן הירק ועבד בעוד ענפים. איתו עבד גם בן הגרעין שלו משה לוינגר (שהיה כ.ל. ועשה טירונות אחרת). העבודה היתה קשה. הם לא היו מקצוענים והציוד היה דל ולכן גם היבול לא היה גדול. הם חרשו במחרשת יד רתומה לפרידה. גידלו גזר, תירס לבהמות וסלק לבהמות.

השקו עם צינורות אלומניום שהיה צריך להזיז כל פעם מחלקה לחלקה אחרת. פעם כשהגיע להזיז צינורות ראה שם נחש צפע. היה שם בחור בשם יצחק וולף (צעיר מאבא אולי בשנתיים. ייתכן שזה היה כבר אחרי תקופת הגרעין, כשאבא חזר לקיבוץ בתור אזרח ויצחק היה בן גרעין צעיר יותר) שטען שערבי לימד אותו בבית דארס ללכוד נחשים. הוא שם מקל על ראש הנחש וכשבא לתפוס אותו ביד צעק לו אבא "עזוב אותו יצחק, עזוב אותו". אבא לא סיים את המשפט והנחש הכיש את יצחק, לקול צחוקם המתגלגל של אבא ומשה לוינגר. לקחו אותו בעגלה רתומה לפרידה עד הקיבוץ ומשם במשאית היחידה של הקיבוץ לבית החולים בצריפין.

לאבא היה מחסן של גן הירק. שם שמרו את כל הציוד. היה שם דלי שבו אבא שמר נחשים שהוא לכד.

בדרך חזרה מגן הירק אבא היה קוטף תאנים ומביא לחברה בקיבוץ והיו יושבים ואוכלים יחד. היה שם בגרעין בחור בשם זכריה תנעמי שרצה לראות מה יש לאבא בדלי. הוא חשב שאולי בדלי אבא מחביא את התאנים. הוא פתח את הדלי ונתן כזו צעקה, עד היום סבא צוחק מזה.

משה כהניאן הגיע עם קבוצה של עלית הנוער (ללא הוריו) לכפר אליהו ומשם לשעלבים. היה שם גם אהרון עאבד.

בפלחה (חיטה שעורה כותנה) היה טרקטור בגלל שהחריש עמוק יותר והמרחבים היו גדולים יותר. שם עבד גם משה כהניאן. בגן הירק היו רק אבא ומשה לוינגר. בזמן שצריך לקטוף את השעועית היו מגייסים מאנשי המשק, בעיקר בנות (אסתר לוינשטיין, יהודית דונשיץ, לעתיד גלזר, ציפורה שהתחתנה בהמשך עם יעקב לנגה ובנם גר בכוכב השחר ועוד) (גזר, מלפפון, שעועית, חמניות, סלק לפרות) שלוש פרידות, שוחר (שחור), לובן (לבן), וטרומן. כשרצו לעשות רושם על הבנות לקחו פרידה מצוות גן הירק ורכבו ברחבי המשק. משה לוינגר דהר על הפרידה דרך שטח ירדני לכיוון שער הגיא ומשם לירושלים. משהגיע לירושלים ראה את אביו וקרא לעברו, אך אביו לא הבין מי קורה לו 'אבא' לא שיער שהבן שלו רוכב על פרידה.

אבא צבר מקצוענות בטיפול בפרידה. פעם אבא ריחם על הפרידה ורצה להעניק לה מעט חופש אז הוציא לה את הרסן, היא הריחה חופש ולא הסכימה להחזיר את הרסן לפה. היה צורך בהרבה זמן מריבה איתה עד שהצליחו להחזיר את הרסן.

הפרידה עקשנית כמו פרידה, לא אהבה לצאת לעבודה. פעם רכב עליה משה לוינגר וניסו להוציאה לעבודה, היא התנגדה נמרצות, ופתאום התחילה לברוח לכיוון שדה המוקשים כשהוא על גבה. ברגע האחרון הוא הספיק להפיל את עצמו ממנה, והיא עלתה על מוקש והתפוצצה.

הרבה מהלילות היו צמודים למארבים ושמירות. פעם ביום כיפור היגיעה התראה מהצבא על חדירה קרובה, והיה צריך להציב תצפית. אבא וחברת הקיבוץ יהודית גלזר ישבו ביום כיפור תחת העץ על גבעה (היום נוף איילון בערך במקום בו יושב היום הבית של ליבור) ותצפתו על משטרת לטרון מעבר לגבול, תוך כדי רישום כל מכונית שנכנסה לשם (נכנסו כמה עשרות).

בערב, מוצאי יום הכיפורים כל הגברים יצאו למארבים. ואכן התרחשה חדירה של מחבלים מלטרון.

בפניה לכיוון לטרון היה בור של המוסך (לשם היו יורדים כדי לתקן את תחתי הטרקטורים). משה לוינגר ואהרון שכבו במארב בבור הזה. המחבלים הגיעו מהכיוון שלהם. משה נמנם. אהרון: משה משה קום יש כאן מחבלים. משה לוינגר: תעיר אותי כשהם יבואו כך פעמיים- שלוש. אהרון: הם פה … המקלע 0.3 ירה כדור אחד ונתקע

המחבלים ברחו, אחד מהם לתוך הקיבוץ והתחבא מאחורי חבית. משם זרק רימון על מנחם מאייר שלמזלו לא התפוצץ. משם ברחו חזרה ללטרון.

במלחמת ששת הימים עם כיבוש לטרון נמצאו שם מסמכים על תוכניות לכיבוש הקיבוץ.

אחרי הרבה שנים ראיינו את אחד הבנים הצעירים של הקיבוץ בטלוויזיה, שאלו אותו מה דעתו על האירוע הזה, הוא דחה את דברי השדרן בלעג ואמר "עזוב שטויות, זה לא נכון, הערבים לא רצו להיכנס לקיבוץ". כשהראו לו מסמכים בערבית על התכנון המדויק לרצוח את כל חברי הקיבוץ הוא נשאר בעמדתו ואמר שלא היה ולא נברא …

מהקיבוץ שלחו אותו לבאר אורה להיות המדריך או המשגיח הרוחני לבחורים צעירים של גרעין עלית הנוער במסגרת הגדנ"ע. אחרי העזרא אולי בגיל 22. לא נתנו כסף לנסיעה היו עניים מאד. נסע בטרמפים. לקח לו יומיים להגיע. ישן בלילה בבאר מנוחה. (זו היתה תחנת יציאה לטיולים לפטרה. משם היה ואדי שהוליך לפטרה.)

בבאר אורה התחבר עם מפקד המחנה הגדנ"עי, יאיר (או מאיר?) פסחי. היה שם כשבועיים ואז חזרו כולם לקיבוץ יאיר לקח אותו להרבה טיולים עוצרי נשימה עם הג'יפ שלו בהרי אילת. הייתה ביניהם ידידות עמוקה ולימים הוא כתב לאבא מכתב ואמר "אם היית נשאר עוד שבוע הייתי הופך להיות דתי". בהמשך התישב בקיבוץ יפעת והיה פונקציה במאפי. בגיל 77 (ר"ק: במסיבת יום הולדת 50 לבנצי בפארק הצנירים) גיליתי שבנו שגר בקיבוץ יפעת חזר בתשובה והוא חב"דניק.

היה בגרעין בחור בשם דוד שלזינגר. פעם טייל עם אבא לנחל כזיב ולמונפורט. לא היתה אז עליה מסודרת למונפורט. התחילו לטפס דרך הצוק. אבא הגיע למעלה. דוד התחיל לטפס ופתאוס החליק ונפל לתוך צמחיה בתחתית הצוק.

פעם החליטו אבא ודוד שלזינגר (לא קשור למאיר שלזינגר) לצאת לטיול לסלע האדום. הם הגיעו לבאר מנוחה, שהיתה נקודת היציאה הקבועה לשם, אך שם קיבל דוד רגליים קרות והתחרט.

בקיבוץ היה חבר צבי כספי התחהברו עם אבא עשו ביחד תעלולים, סיפרו בדיחות זה לזה. לפעמים שמרו יחד בלילה ובבוקר נסעו לתל אביב לקנות פלאפל. אבא אהב לשמור בלילה כי הסתובבו שם ברפת תרנגולים ללא שמישהו טיפל בהם. אבא אסף את הבצים שלהם והכין חביתה מ- 12 ביצים. היום צבי הזה הוא חבר של דוד ליבור.

אבא הכיר את ת"א כי ההנא"ר היתה שם. הכיר את אזור מונטיפיורי אחד העם ביכנ"ס הגדול תחנה מרכזית.

פעם הוכרז צום ע"י מנהיגי הישוב אולי בגלל הגליית אנית המעפילים יציאת אירופה ואבא בא להזדהות איתם בתוך ביהכנ"ס הגדול שם ישבו כולם

היה לאבא יד בהקמת ישיבת שעלבים יחד עם יצחק הילדסהיימר.

שאלו את אבא פעם באיזה אירוע מי יותר נחמד אהרון ביר או מאיר שלזינגר (שאחכ היה רב ומקים הישיבה בשעלבים). אבא ענה שלזינגר. אהרון מאד נעלב.

את קיבוץ שעלבים אבא עזב בעקבות משבר שהוא עבר כשנפרד מחברה בשם תחיה (רבינצקי) ואז חזר לבית הוריו בחיפה.

הרב קלמן כהנא היה גר בחפץ חיים. ביום שמישהו הכניס טלויזיה הביתה בקיבוץ הוא עזב את הקיבוץ. אבא העריץ אותו. הוא היה ת"ח גדול ידען עצום ומקורב לחזון איש. בתו נקראה שפרה והתחתנה עם גבריאל. שניהם היו חברי גרעין של אבא. הוא יצא לקורס קצינים ומשם הגיע לקומנדו הימי. היה גבוה מאד חסון ויפה. אדם נחמד

אבא עבר קורס מרגמות 2 פאונד במחנה דורה דרומית לנתניה לפני חתונתו

סבא בן ציון וסבתא חיה טמונים בבית הקברות בחיפה חוף הכרמל צמודים זל"ז.

ייתכן שההורים מנשה יונה היה חסיד שטסין ובעקבותיו כל הילדים

סיפורים מהצבא, חברים משם. המגד היה זרו

סיפרים מהנחל, מהקיבוץ

מתי היה בקיבוץ אם הלך לקומנה? אבא לא זוכר

אולי היה בקיבוץ רק אחרי השחרור. אבא אפילו לא זוכר שעשה תקופת שרות שניה בצבא למרות שכולם עשו תקופת שרות שניה

אריה זיגלמן חנות פדיקור ברחוב החלוץ לשאול מתי היה בר מצוה של אבא שלו

טיול שאבא ליווה ונתן לי את הנשק וחזר הביתה צ'כי

דברי (אלוקים) חיים

נולדתי (כנראה) ביום שישי ה' בחשוון תרצ"ה, (אין במוסדות המדינה שום מקום שאני מופיע. לא נולדתי, אין לי תעודת לידה וכל התאריכים במסמכים זה הכל תאריכים ש"יריתי מהמותן".) (ר"ק: לפי מכתב מעליזה סגל שנכתב בניסן תש"ח, הבר מצווה של סבא הייתה בתש"ט, וסבא אומר שהוא נולד ביום שישי [של שבת לך־לך]).

חיפה, בית חולים הדסה שהיה ליד הטכניון הישן, היום הוא כנראה בית ספר. הורי הם בן ציון בן אברהם צבי ז"ל ואימי היא חיה בת מנשה ומלכה לבית שפיץ- אלווייס (החוק הפולני אסר על הבאת ילדים לעולם וממילא גם על חתונה של יותר מילד אחד בכל משפחה, לכן סבתא חיה נקראה על שם אמא שלה- שפיץ).

אבא ע"ה נולד בז'יקב שבגליציה והייתה לו אחות בשם חוה. אמא ע"ה נולדה בז'שוב- ריישא שבגליציה, אחת מתוך אחד־עשר ילדים שכולם הושמדו בשואה חוץ ממנה מאחר וגורשה מביתה החרדי לאחר שתלתה דקל כחול לבן ביום הצהרת בלפור.

אינני זוכר היכן הייתי כתינוק, אני רק יודע שהורי גרו זמן מה בכפר חסידים, זמן מה באחוזה, זיכרון יעקב, וחזרה בחיפה. אבא ז"ל קנה בכפר חסידים מגרש גדול מאוד שבמרכזו עמד צריף עץ גדול בעל 8 חדרים או יותר. בחצר צמחו עצי פרי של תפוחים שזיפים ועוד. לימים כשסבא אברהם צבי הגיע לארץ יחד עם ביתו טובה ובעלה אברהם זיגלמן הם התיישבו בבית הורי ופיתחו במקום משק קטן שהיו בו בין השאר אותם עצי פרי, כבשים, תרנגולות ועוד. הורי כנראה עברו לחיפה וגרנו במרתף של בית של הטמפלרים שהיה בפינת הרחובות קלר- שדרות הברושים. במרתף אפילו לא הייתה רצפה, הייתה אדמה או שאולי יצקו שם בטון. כל האזור כולו היה מלא בבתים של הטמפלרים. היו אלה בתי אבן גדולים ורחבים שהיו בנויים בעצם בטוב טעם. האזור כולו היה טבול בחורשות אורנים. הבית- בקתה שאנחנו גרנו בו היה מוקף כולו בעצים, בעיקר אורנים, ואני כילד ביליתי הרבה שעות על העצים, אהבתי לטפס עליהם ולקטוף את פרי הצנוברים. בכניסה לחצר היה עץ אורן ענק שבין ענפיו בנו עמדה בזמן המאורעות (1936-9). העמדה הזאת הייתה אטרקציה, היו הרבה אנשים שבאו לראות אותה. לפני מלחמת השחרור התיישבו בבתי הטמפלרים מחנות הצבא הבריטי. בזמן מלחמת העולם השנייה היו שם גם חיילים הודים ואוסטרלים. אני כילד קטן הסתובבתי בין החיילים והם מאוד אהבו אותי. במלחמת העולם השנייה היו מספר מחנות של הצבא הבריטי וביניהם גם חיילים אוסטרלים. החיילים האוסטרלים אהבו אותי וביום שבת עשו איתי טיול כשאני יושב על גב הטנק ברחובות הכרמל. כשהגעתי הביתה קיבלתי מכות רצח מאמא שלי מפני שנסעתי בשבת בטנק…
באזור זה היה מגדל מים גדול בו שכנה תחנת מכבי אש. כל שבת ושבת הם עשו "הצגה" של אש. הם בנו מעצים מעין בית, הציתו אותו, ואז מכבי האש היו מכבים אותו. כל אנשי האזור באו כל שבת לראות את המחזה.

לאחר מכן הם שכרו דירה ברחוב שדרות הברושים 15. הדירה הזו הייתה בחצר שהייתה פעם של טמפלרים. הדירה הייתה כנראה מחסן שלהם. היה זה בית עץ עם תקרה מפח ועל קירות העץ קבעו רשת רחבה ועליה שמו טיח. בבית הזה לא היו חשמל, מים ושירותים. אבא ז"ל התקין בבית חשמל (היה חשמלאי) וחיבר מים. השירותים נשארו בחוץ- בחצר- במרחק של כ- 50 צעדים. בלילות בחורף הייתה בעיה לצאת לשירותים. באותה חצר ענקית הייתה באר מים עם משאבה וממנה שאבו מים. החצר הייתה מוקפת חומה ובבניין המרכזי שכנראה היה הבית של האדון, היה חדר מרכזי ענק, ובצד חדרים נוספים (מסביבו). מתחת לבניין היה מרתף עמוק. המרתף הזה היה מקלט בימי מלחמת העולם השנייה. אני זוכר שבימי חמסין היה במרתף קריר ונעים. בחצר היה בנין אבן עם חדר אחד (איני יודע למה הוא שימש) שם גרה משפחה ששם האישה היה רחל בן משה. הם גרו שם ימים אחדים עד שבעלה נאסר בשל היותו איש לח"י והוגלה לאריתריאה. לאחר המאסר נולד להם בן בשם יאיר (איך לא…) ואני הייתי היחיד שהיה בברית! הייתי תמיד בא אליה בשעות אחר הצהרים להקשיב לתחנת הרדיו של הלח"י שהמשדרת בה הייתה גאולה כהן. קצת לפני הקמת המדינה הורי השכירו חדר אחד בצריף לבחור אצ"ל בשם טרטנר. באותו יום, שהיה גם יום החתונה של אחותו, הבחור תלה מודעות אצ"ל בחיפה, הבריטית תפסו אותו, ירו בו ולא נתנו לרופא לגשת אליו, והוא נפטר. רק לאחר כמה ימים ההורים הבינו שמשהו לא בסדר וחיפשו אחריו. בבית הזה גרתי עם הורי עד שהתחתנתי. עד כמה שאני זוכר בגן הילדים הייתי בכפר חסידים ומכיתה א' למדתי באחוזה בבית הספר זיכרון יוסף שהוקם ע"י יוסף סגל, שבניו היו ידידיה, שלום, עליזה, חנה (היום מבצרי, גרה בכפר חסידים) והיו עוד כמה שאיני זוכר. [על תולדות בית הספר אפשר לקרוא בספר רק לא מלחמת אחים של חגי סגל, הבן של שלום] הייתי הדתי היחיד בבית הספר ותמיד דפקו אותי בגלל זה בכל הציונים. לימים בא לבקר בבית הספר ראש העיר שבתאי לוי ואמרו לכל הילדים לכתוב חיבור לכבוד ראש העיר והחיבור שלי, הילד הבלתי מספיק, היה החיבור הטוב ביותר ואני הקראתי את המכתב לכבוד ראש העיר. הייתי גם ספורטאי בחסד עליון. פעם הייתה תחרות ארצית בענפי הספורט השונים. אלוף ישראל בריצת 60 מטר הייתי אני. בסוף הריצה איכשהו (ר"ק: סבתא אמרה ששמו לו רגל) מעדתי ועפתי על הכביש וכל הידיים והברכיים שלי היו מלאות דם, ואף אחד מהמורים לא ניגש אלי, רק שמעתי שאומרים שאם הוא באמת בוכה, סימן שזה כואב לו. היחידה שניגשה לעזור לי הייתה… עליזה סגל. בסביבות כיתה ה'-ו' הייתי חניך בסניף קטנטן של בני עקיבא בכרמל שלא החזיק הרבה זמן בגלל מיעוט חניכים.
בהיותי בכיתה ז' אחת התלמידות בכיתה- עליזה סגל, שהייתה מוכשרת בציור, ציירה מפה גדולה של ארץ ישראל. באחד הימים כתבתי על המפה "יחי האצ"ל". הדבר גרם למהומה רבה בבית הספר. וכך בערך אמרו לי מורי: "לא כלכך נורא שקלקלת ולכלכת את המפה, אבל נורא ואיום שכתבת יחי האצ"ל, שהם ארגון נתעב וטרוריסטי". צחוק בגורל שעליזה שציירה את המפה הייתה אחותו של ידידיה סגל שהיה איש אצ"ל, אינני יודע אם היא ידעה זאת אבל אין ספק שהייתה חייבת לשתוק ולבלוע את הכל. לימים היא כתבה לי מכתב וביקשה שאשלח מכתב תשובה דרך דוד נקר- ידיד המשפחה שהיה בבית שלהם (אחד משנים־עשר אנשי האצ"ל והלח"י שהבריטים תלו בבית הכלא בעכו).
לא הייתי ילד שובב למרות שלא אהבתי בכלל ללמוד, אבל האשימו אותי סתם בהרבה דברים. בגיל 7 בערך האשימו אותי שהבהלתי את הסוס של מוכר הנפט (בימים ההם מכרו נפט על עגלה וסוס) והמוכר האשים אותי שבגללי הסוס התפרע. אני יכול להעיד על עצמי שלא עשיתי לסוס דבר.
קטפתי תאנים מעץ שעמד בחצר והבטחתי לבעליו שאתן לו מהתאנים שקטפתי, אני עצמי לא אכלתי מהם הרבה ויכול להיות שבאמת לא נתתי לו, אבל עשו מזה כאילו שגנבתי בנק לפחות.

באותו זמן סבא בן ציון המציא מחסנית מטבעות לאוטובוס שבה משתמשים עד היום הנהגים. כלכך טיפוסי לאבא שלי, הוא לא קיבל תמורת זה אפילו פרוטה אחת, דבר שמשתמשים בו עד היום!!! אבא גם התקין שעון מעורר שבשעה שמכוונים אותו הוא מפעיל חוט שמכבה את החשמל. זה היה מיועד לכבות את החשמל בשבת. (עוד לא היה אז שעון שבת)
איני יודע באיזה גיל, אולי שנתיים או שלוש, גרנו בפתחו של ואדי (נמצא היום בסביבות בית חולים כרמל) ורצתי אחרי חתול שירד לוואדי. הערב ירד, לא ידעתי את הדרך הביתה וכל חיפה של אז חיפשו אותי. אינני זוכר במדויק, אני מניח שנרדמתי איכשהו בוואדי בלילה, ובסופו של דבר מצאו אותי וחזרתי בחזרה לבית הורי.

את בית הספר היסודי לא סיימתי מכיוון שלהורי לא היה כסף לשלם על הלימודים, הם היו עניים מרודים. אבא ז"ל היה בוגר הטכניון בברלין והייתה לו דיפלומה של מהנדס בניה למבנים עילאיים ותחתיים (גשרים ומנהרות) ולמרות זה לא הייתה לו פרנסה. כמובן שבמקצועות האלה באותם ימים לא היה עבודה בארץ ולכן אבא עבד כחשמלאי. מאחר והיה יוצא גרמניה וידע גרמנית, וממילא גם אנגלית. באותה תקופה (כנראה בשנות ה- 50 המוקדמות) הגיעו לארץ לבתי החולים בחיפה ובתל אביב מכשירים רפואיים מתקדמים כמו רנטגן וכדומה, ולא היו בארץ בעלי מקצוע להתקין את המכשירים האלו. אבא ז"ל היה בין היחידים שידע לעשות זאת והתקין אותם. אבל כדרכו בקודש הוא לא ידע לקחת כסף ועשה את הכל כנראה במחיר התנדבותי. אני זוכר שלפעמים הוא היה מתקן לאנשים מכשירים חשמליים הוא היה לוקח מחיר מגוחך עד כדי כך שהם אמרו לו- אדון חיים, כלכך מעט כסף אתה לוקח?.  באותה תקופה התפללנו בבית הכנסת בכרמל שבעצם היה מערה. לאחר מכן בנו על המערה את בית הכנסת הגדול שבכרמל. כמובן שאת מערכת החשמל התקין אבא, ושוב לא לקח על זה כסף. באותו בית כנסת התפללו עשירי חיפה, אבל אבא עשה הכל בהתנדבות. כמובן שכל זה השאיר את המשפחה במצב של עוני. אמא חיה ע"ה, כדי שנוכל להתקיים עבדה כעוזרת בית. אני זוכר שראיתי אותה פעם עושה כביסות לאנשים במסגרת עבודתה. את הכביסה הרתיחו בדוָדים גדולים שחיממו אותם על עצים. את הכביסה עצמה היו מכבסים על לוחות ברזל גליים, כמובן בחום העצום. זו הייתה עבודת פרך. בקיץ, שהחום היה עצום, והדוָדים עמדו על אש, זו הייתה ממש עבודת עבדים.
אחרי כיתה ז' עברתי לישיבת כפר הרא"ה ולמדתי בה מראש חודש אלול עד יום כיפור- 40 יום. היה לי חבר, אהרון ביר, שאמר שזה כמו משה רבנו. עזבתי את הישיבה והתחלתי לעבוד. עבדתי תקופה ארוכה בבית מלאכה למכניקה עדינה (תיקון שעוני מכוניות, מדי מהירות, מדי בנזין, חום המנוע ועוד). לאחר מכן עבדתי בבית מלאכה לחשמל.

אחרי השואה היישוב בארץ לא ידע הרבה על המלחמה. לסבתא חיה לא היה הרבה ידע על משפחתה ולא היו כלים לחפש. לימים התפרסמה מודעה באחד העיתונים שמישהו מחפש את משפחת שלמה שפיץ (אח של סבתא חיה). אחר כך התברר שהמחפש הוא בן דודי, בן של אח אחר. מנשה אחי מצא את המודעה והוא התקשר למחפש ואכן התברר שחיים שפיץ, בן אח של סבתא, עלה לארץ כבודד אחרי השואה באנייה יציאת אירופה. הייתה התרגשות רבה במשפחה. אני זוכר שהוא הגיע לארץ. כל הלבוש וההתנהגות שלו הייתה טיפוסית לבני חו"ל. הוא סיפר לאימי את כל אירוע השואה וממילא גם את רצח הוריו ובני ביתם והיא ישבה שעה שבעה… מעניין שלפני כמה שנים עיריית ראדום שבגליציה הזמינה את יוצאי העיר לבקר בעיר על חשבון העירייה. בן דודי החליט שהוא לא מצטרף לנוסעים. כשהמשלחת חזרה הם סיפרו שגוי פולני באמת חיפש את חיים ורצה לבקש ממנו סליחה. אותו גוי הסגיר את הוריו ואחיו לידי הפולנים ששחטו אותם. היום, יותר מ- 65 שנים אחרי השואה, עדיין לעיתים חיים מתעורר באמצע הלילה בצרחות וצועק לאשתו: "בואי מהר, מחלקים לחם ועוד מעט לא יישאר" אולי זה מסביר מדוע הוא "לא זוכר" (או לא רוצה לספר…) כלום על השואה. בכל מקרה בעקבות הפניה של חיים שפיץ לעיתונות הוא מצא את כל בני דודיו בני שלמה שפיץ שהם לורה- לאה שגרה בראשון לציון, בלה, תרזה. היה להן אח שאינני זוכר את שמו שנעלם. במשך שנים האמינו כולם שהוא אומץ ע"י הכנסייה ואולי הוא חי כנוצרי באיזה מקום. ביום שנפטר בעלה של לורה התפרסמה בשוויץ ידיעה שגוי צרפתי מספר שהוא קיבל לשמור על 11 ילדים יהודים תמורת סכום כסף גדול מאוד. למחרת היום שהוא קיבל את הכסף הגרמנים מצאו את הילדים ורצחו את כולם, הגוי זכר את שמם ואחד מהם היה האח של לורה.
אירוע אחר שהטביע את חותמו עלי היה ביקור של גיס של אמא שלי, בן ציון זינגר שאשתו נרצחה בשואה, הוא היה חסיד סטשן (גם סבא שלי- מנשה יונה היה חסיד סטשן. חסידות זו הייתה בעיקרה בעיר ריישה, עיר מגוריה של אימי). הוא בא לבקר אותנו בחול המועד פסח והייתה התרגשות גדולה בבית לקראת בואו וסבתא חיה הכינה לכבודו ארוחה מכובדת וגדולה שבה היה מרק וכופתאות. בן ציון זינגר קם מהשולחן, בקושי אמר שלום, עזב את הבית ויותר לא ראינו אותו. (חסידים לא אוכלים בפסח שרויה) אני כילד קטן מאוד שמחתי לבואו כי זה פתאום מישהו מהמשפחה שאני יכול לראות, וגם היום, עשרות שנים אחרי, עדיין זוכר את ה"פרידה" ממנו בגלל הקניידלך.

בעלי הבית שגרתי בו נקרא בשם אליהו גברילוביץ' שהיה יהודי אמיד והרבה מגרשים בכרמל היו בבעלותו, אותם הוא קנה במחיר סמלי מהתורכים לפני שעזבו את הארץ. היו לו כמה ילדים. לאחת הבנות שלו, שקראו ברכה, היה בן בשם דודי והיינו חברים קרובים מאוד במשך עשרות שנים. בת אחרת של גברילוביץ' שקראו לה כרמלה, נישאה למקסים כהן שהיה ממקימי בית הספר לקציני משטרה בשפרעם וכנראה שהוא הכניס מכונית תופת לדמשק במלחמת השחרור.
אותו בעל בית היה קמצן גדול למרות שהיה לו הרבה כסף. הוא היה הולך ברגל מהדר לכרמל ולוקח את הנעלים בידיים כדי שלא יתבלו. ביום שהעצרת הכללית של האו"ם החליטה על הקמת מדינה יהודית, ב- 7 בבוקר צלצלתי בדלת ביתו וסיפרתי לו על החלטת העצרת הכללית של האו"ם. הוא מאוד התלהב ונתן לי מטבע של שילינג שהם 50 מיל. בימים ההם זה היה הרבה כסף.

דבר נוסף שהשפיע עלי היה כאמור העוני של הורי. המשפחה חיה ממש על סף רעב. הבית שגרנו בו היה בעצם צריף רעוע מכוסה בגג פח. בחורף הגשם היה מצליף על הפח והרוח העזה הייתה ממש מזיזה את הגג. תמיד פחדתי שהרוח תעיף את הבית עם גג הפח. הורי נשארו עניים כמעט עד סוף ימיהם. לקראת סוף ימיו אבא ז"ל קיבל פיצויים די דלים מגרמניה, אבל היה זה סכום די כדי לקנות דירת חדר אחד, אמנם בבית חדש עם מטבח חדש, שירותים ואמבטיה. לפני שהם עברו לביתם החדש הם עוד נתנו לי לגור בבית זה כמה חודשים לפני החתונה. כשהתחתנו היה זה ביתנו הראשון. לאחר מספר חודשים עברנו לגור בהדר ברחוב הפועל 14 בדירה די עלובה. הורי לא זכו לגור הרבה זמן בדירתם שבכרמל. שבועות מספר לאחר המעבר הלך אבא לעולמו אחרי מחלת לב. הוא עוד זכה לראות את חני מספר שבועות. אני זוכר שימים ספורים לפני פטירתו הבאנו את חני אליו והוא היה מאושר. הוא נפטר ביום חמישי בשבוע, ט' בכסלו.
לסבתא חיה לא היה ענין לגור בדירה בכרמל והיא עברה לגור לידנו ברחוב גאולה, מרחק של עשרות צעדים מהבית שלנו ומהבית של אחי מנשה.

*  *  *

לאחר שיצאתי מהקיבוץ והתגוררתי בבית הורי, ללא כל הכשרה מוקדמת, נהייתי מורה. לימדתי בקרית שמואל. יותר מאוחר הייתי מורה בסמינר הממלכתי דתי למורות וגננות בחיפה. עכשיו, כשהתחלתי להיות מורה, התחלתי מעצמי ללמוד. למדתי בבית ספר ערב לקראת הבגרות. אחרי זה למדתי באוניברסיטאות. תואר ראשון במחשבת ישראל באוניברסיטת חיפה ותואר שני בפילוסופיה בבר אילן.

באחד המסעות למצדה הכרתי את סבתא אסתר. המסע היה מסע קשה כדרכי, עשרות קילומטרים ברגל בלי רכב צמוד עם תרמילים עמוסים באוכל של 3-4 ימים על הכתפיים, שמיכות וכל הציוד האישי. בירידה ממצדה פנינו לכיוון עין גדי, היו חניכים שהתעלפו, קראו לי לראות חניכה ששוכבת על הרצפה ולא יכולה לזוז כדי לראות מה לעשות איתה. הייתה זאת אסתר גרוסמן. היא הוציאה אישור רפואי מהרופא בקופת חולים למסע, היא אמרה לו שהמסע קרוב לבית ולכן הוא אישר למרות שהיה לה פצע גדול מאוד ברגל. זו הייתה הפגישה הראשונה שלי עם סבתא אסתר, והיא זו שיצרה את בית משפחת חיים…
במסע אחר שעשיתי כבר היינו חברים. היה זה מסע למכתשים, שוב מסע קשה ומפרך. לפני כל מסע היה צורך לתאם עם הצבא והמשטרה ולקבל נשק. נכנסנו למכתש כבר בשעות החשיכה ותיאמנו עם השומרים הדרוזים שהיו שם וכדי למנוע תקלות נכנסתי למכתש עם המסע (300 חניכים) בשירה. הדרוזים לא הבינו את הרמז ופתחו עלינו באש. לאחר דיונים וסיכומים שלחתי חניך דובר ערבית שידבר איתם, עשינו סולחה והם הזמינו את מרכזי המסע לתה במאהל שלהם. לאחר ששתינו והתפייסנו הם התבוננו בסבתא ושאלו אותי אם אני מוכן למכור להם אותה תמורת גמלים ופרות. סבתא נשארה להיות שלי עד עצם היום הזה. לפני שהתחתנו למדתי מספר חודשים בישיבת כרם ביבנה ובמרכז הרב.
בעת לימודי בכרם ביבנה קיבלתי מכתב מסבתא אסתר שהיה כתוב עליו לכבוד יעקב חיים. ראש הישיבה, הרב גולדוויכט שהיה אדם מורם מעם, קרא לי לחדרו, הוא התנצל כמה פעמים כי הרגיש מאוד לא נעים. הוא סיפר לי שאחותו כותבת לו לפעמים מכתבים תחת השם יעקב חיים והוא חשב שהמכתב ממנה.
לימודי בישיבת מרכז הרב היה בחברת חברי משכבר הימים הרב משה לוינגר. באחד הימים הלכנו לקנות פלאפל ברחוב צדדי והרב צבי יהודה עבר שם וראה אותנו. הוא נזף בנו שאנחנו אוכלים ברחוב.

החתונה שלנו התקיימה בט"ו שנת תשי"ט. עורך החופה שלנו היה הרב משה פינגלינג זצ"ל שהיה רבה של קהילת אהבת תורה בחיפה. החתונה הייתה גדולה והיו בה למעלה מ- 450 איש. חלק מאורחי החתונה היו חברי, חניכי בתנועת עזרא לדורותיה, תלמידי ישיבת כרם ביבנה ותלמידי ישיבת מרכז הרב. הרוח החיה בחתונה ובהכנות אליה היו בעיקר סבא וסבתא גרוסמן. סבתא אילה קיבלה אותי לחיק המשפחה באהבה רבה. סבתא הייתה אישה אצילת  נפש בעלת מידות נהדרות וידע עצום, כיאה לנינה של הרב שמשון רפאל הירש זצ"ל. היא הייתה אחת מדמויות הפאר של הישוב הדתי בחיפה. היא הייתה מפקחת, מדריכה, מטיילת, בעלת ידע עצום בתורה והקפדה על מצוות בלי שום פשרות. אותה תכונה אפיינה גם את סבא מאיר ע"ה. נכנסתי למשפחה שהרגשתי בה יותר מאשר סתם בן. סבתא נהגה לומר שהבן הכי טוב שיש לה זה אני, ובאמת כך הרגשתי במשפחתה. גם לאחר הנישואים היה לי קשר נפשי עמוק עם סבא וסבתא גרוסמן, שהם כיוונו את התנהגותי ודרכי בחיים בהרבה דרכים. במשך שנים היינו אוכלים בשבתות ובחגים בבית גרוסמן.

אחרי החתונה סבא מאיר "אילץ אותי" ללמוד לימוד מסודר בישיבה. הוא שם אותי תחת כנפיו של הרב דוד שמואל הכהן מונק זצ"ל ולמדתי אצלו במשך שנים רבות כל יום לפני הצהרים. לאחר שסיימנו ללמוד יחד את הטור והשולחן ערוך נתן לי הרב מונק תעודת סמיכה לרבנות. במכתב שהוא צירף הוא נתן לי הרבה מחמאות ושיבח אותי. מכתב ותעודה אלה אפשרו לי אחר כך לקבל עוד תעודת סמיכה לרבנות ממספר רבנים בחיפה כמו הרב פינק שהיה רבה של הכרמל, רב הכרמי, רבה של קריית שמואל ועוד. בזמן לימודי עם הרב מונק נקשרו ביננו קשרי ידידות אמיתיים וכנים. הרב, שהיה רבה של העדה החרדית בחיפה ועמד בקשר הדוק עם רבני נטורי כרתא בירושלים הטביע עלי את חותמו העמוק. אהבתי אותו והערצתי אותו. הוא היה תלמיד חכם אמיתי ובעל מידות נפלאות. זכורני שפעם שאלתי אותו אם לא מפריע לו שיש לי כיפה סרוגה. הוא אמר לי בחיוך: גם הרב חיים זוננפלד (מחולל ומקים נטורי כרתא), גם לו הייתה כיפה סרוגה.
כשנולדו הילדים חני, בנצי ומירי, הם היו מאושרים. סבתא אילה כל יום ויום אחרי שחזרה מיום עבודה כמפקחת גני הילדים הממ"ד, הייתה עולה לביתנו לראות את הילדים. היא נהגה ללבוש חלוק לבן תמיד כשבאה לילדים כדי להיות סטרילית.

במשך השנים לאחר הנישואים יצאתי פעמיים לאירופה למחנות הקיץ של העזרא. פעם אחת להולנד ופעם שניה ל???. בשהייתי בהולנד התארחתי אצל משפחת האוסדורף שאבי משפחתם נשיא אגודת ישראל בהולנד. הגעתי אליהם בי"א באב, אחרי ששלושה ימים לא אכלתי כלום מאז ט' באב בגלל שבדיוק ירדתי מאנייה ולא התמציתי במקום. נסעתי ברכבת מהעיר מרסיי שבדרום צרפת לרוטרדם שבהולנד. הנסיעה נמשכה אולי 16 שעות. כשחיכיתי לרכבת נדבק אלי איזה בחור, שוחחנו והוא שאל אותי מה יש לי על הראש. אמרתי לו שזו כיפה וניסיתי להסביר לו שאני יהודי. הגוי הזה כמעט קיבל התקף לב. הוא לא הכיר יהודים והיה בטוח שליהודים יש קרניים. הייתה לו גם סיבה טובה לכעוס עלי בגלל שהוא היה ימאי שנתקע בתעלת סואץ וצה"ל הפגיז אותם. משפחת האוסדורף קיבלה אותי ברוב פאר והדר והכינה ארוחת צהרים מפוארת לכבודו של השליח, גיבור מלחמת ששת הימים. הגיבור היה רעב… חשבתי בליבי מה אני יכול לאכול שלא ירגישו שאני אוכל הרבה. חשבתי שבלחם לא ישגיחו כמו בבשר. לא ידעתי שברוטרדם לא הייתה מאפיה יהודית ושצריך לנסוע פעם בשבוע לעיר האג כדי לקנות לחם. אכלתי להם את הלחם של כל המשפחה לכל השבוע. היה זה אירוע מרעיש ובעיתונות המקומית כתבו שהשליח מארץ ישראל אכל למשפחת האוסדורף את הלחם לכל השבוע. באותו ערב הם נסעו איתי להאג לקנות לחם להמשך השבוע. באותו ביקור הייתי מבוקש בקהילה להרצאות, שיחות וסיפורים על מלחמת ששת הימים.

במלחמת ששת הימים הייתי בסוסיתא, שהיא גבעה רמה מעל הכנרת, מעל קיבוץ עין גב, שמשם המודיעין הישראלי חשב שהסורים ירדו לכיוון בקעת הירדן וטבריה. הסורים הפציצו אותנו במרגמות, כל מרגמה הזיזה את ההר ממקומו ממש. כשפרצה המלחמה לא היו גברים בעיר בכלל, כולם היו מגויסים והיה רגע שסבתא אסתר תפסה ייאוש ואמרה לסבתא חיה שהסורים רבים ואנחנו מעטים, אז סבתא חיה אמרה לה שה' איתנו וזה חיזק אותה.
השתתפתי במלחמה בשחרור רמת הגולן, אני זוכר את עצמי באיזה לילה ש"טיהרנו" את רמת הגולן מהאזרחים הסורים, עברנו מכפר לכפר ומעיר לעיר, מחושניה לאל על ולאל בירה ועוד. כך באל בירה עברנו מבית לבית, פרצנו את הדלתות בבעיטות וניסינו לסלק את כולם. אגב, זה לא דבר נעים לראות. מאות אנשים נשים וטף, רועדים וחרדים. ירינו להם בין הרגלים, יצרנו מהם שיירות וסילקנו אותם לסוריה. באותו ערב מצאתי ילד בן 5 שאיבד את הוריו, הוא שוטט בכפר כשמסבבו רק מוות ובכה. אולי לא הייתי בסדר אבל נתתי לילד הזה סוכריה והעברתי אותו לשיירה שפנתה לכיוון סוריה. אני לא יודע אם יש באיזה מקום תיאור סיפור הסילוק של הערבים הסורים מרמת הגולן. יש לי בין התמונות שלי תמונות של אותם מאות סורים שסילקנו. היינו מחלקה קטנה בסוסיתא והסורים הפציצו אותנו יומם ולילה בתותחים ומרגמות. היינו מחופרים בתוך האדמה. מידי פעם היה מישהו יוצא לראות אם אכן הסורים לא מגיעים. באחת ההזדמנויות שיצאתי הסורים ראו אותי והפגיזו את העמדה שבה הייתי עם מרגמה, יש לי תמונה מעניינת שבה רואים אותי בעמדה ופגז של מרגמה נותח מטרים ספורים ממני. אש ותימרות עשן. הם גם ירו עלי במכונת ירייה ואחד הקליעים פגע סנטימטרים מראשי. יש לי אותו עד היום כמזכרת בארון כלי הכסף.

לאחר מלחמת ששת בימים התגייסתי פעם למילואים. היה זה חורף קר במיוחד, ברמת הגולן ירד שלג בגובה של אדם. קיבלנו חופשה קצרה בערך ביום חמישי על מנת שנחזור בשבת בבוקר לרמת הגולן. אני יצאתי מהבית ביום שישי כדי לא לנסוע בשבת ומטבריה עליתי בטרמפים לרמת הגולן. בצומת כנראה ליד חושניה נתקעתי. השלג היה בגובה של מטר וחצי, לא הייתה שם נפש חיה וגם לא היו לי בגדי חורף מתאימים כי הצבא עוד לא ידע להתמודד עם קור של שלג. זה הזכיר לי את הסרט ד"ר ז'יווגו, היה שם אדם שקפא למוות בקור העצום. הייתי בהחלט בבעיה. אינני יודע מה היה קורה אלמלא באמת כנראה בנס הגיעה איזו מכונית צבאית שעברה שם באזור. השלג היה כלכך גבוה והקור היה כלכך גדול שאף מכונית לא העזה לנסוע שם ומשמים שלחו לי את אותה מכונית. כנראה שהיינו באותה תקופה בחיספין.
יצא לי לעיתים לצאת למילואים ואסתר נשארה בבית עם כל הזאטוטים, לא היה לה קל. היא הסבירה לילדים שהערבים באו לקחת את הבובות שלהם ואבא מגרש אותם. בפעם אחת שהתגייסתי הייתי צריך לחזור מחופשה קטנה בשבת. הבסיס היה בטירה והלכתי ברגל מהבית דרך אחוזה. במקום עבר מפקד הבסיס וראה אותי הולך ברגל. הוא הציע לי לנסוע איתו אבל אמרתי לו שאני לא נוסע בשבת. זה עשה עליו רושם עצום, והרבה פעמים הוא תיאר בהתרגשות איך הוא ראה את אחד מהחיילים שלו הולך ברגל לבסיס כי לא רצה לנסוע בשבת.

בשנת 1968, קצת אחרי שמיכי נולדה, נסענו כל המשפחה לשליחות של 3 שנים לטורונטו שבקנדה. יצאנו במטוס מלוד לניו יורק והגענו בלילה. ישנו בבית מלון ומחרת המשכנו במטוס לטורונטו. בשדה התעופה חיכו לנו מנהל בית הספר וכמה מעוזריו. הם הובילו אותנו למלון שבו שהינו מספר ימים עד שמצאנו דירה מתאימה. יום- יומיים אחרי שהגענו למלון סבתא רחצה את מיכי שהייתה אז בת חודש ולא מתנה דעתה שהמים בכיור, שהיו רותחים, מטפטפים, מפני שהייתה לה דלקת עיניים והיא לא ראתה. אני לא הייתי במלון אז סבתא נסעה לבית חולים שם טיפל במיכי רופא שלא עשה נכון. לאחר מכן שכרנו דירה שהיה במרחק של כמה מאות מטרים מבית הספר שלימדתי בו שנקרא תלמודי תורה מאוחדים של טורונטו. זהו בית ספר ענק שלומדים בו אלפי תלמידים ויש לו מספר סניפים מפוזרים ברחבי העיר, ומערכת אוטובוסים של בית הספר והקהילה מעבירים את התלמידים לפי הצרכים. לבית הספר יש מגרש גדול ועוד מגוון מתקנים ואנחנו השתמשנו בהם אפילו לעצמנו בחופשות. בכלל טורונטו היא עיר ענקית שלרוב בתי הספר שלה יש מגרשים ואפילו בריכות פרטיות מחוממות. הילדים (חני ובנצי) למדו בבית הספר בו אני לימדתי. מירי למדה ב- public school (גן ממשלתי) שהיה ליד ביתנו. הדירה השנייה שלנו הייתה בבית רב קומות, בקומה השישית מתוך 20. גם בבית הזה הייתה בריכה שחיה (אבל לא מחוממת), הייתה גם סאונה ועוד מתקנים. בבית, כמו בבתים אחרים, היה איש תחזוקה שתפקידו היה לטפל במעליות (היו כמה בבניין) ובכל צרכי הבית. הוא היה מסכן בגלל שמיכי בת השנה זרקה לאסלה צעצועים וקראנו לו כמה פעמים לפתוח את הסתימות. עוד תעלול שמיכי עשתה זה שסבתא אמרה לה לפנות את הכלים מהשולחן אז היא אספה אותם ביחד עם האשפה וזרקה את הכל לארובת האשפה. בחופשות טיילנו הרבה. במרחק של כ- 80 קילומטר מטורונטו נמצאים מפלי הניאגרה, מפלים אדירים מרהיבי עין ומעוררי השתאות. קנדה מלאה בנהרות, מפלים ואגמים שבתוכם יש עשרות איים. הרבינו לטייל ולרחוץ בהם, לראות אותם ולהתפעל. באחת החופשות עשינו טיול של שבועיים (היו לנו אוהלים שישנו בהם), נסענו לאחד המחוזות שנקרא קוויבק שהוא האזור הצרפתי של קנדה. חבל ארץ יפהפה. בקיץ נפוץ שם שיורד גשם כך שפעמים כשיצאנו לרחוץ בנהר החל לרדת גשם שוטף. הקנדים ברחו מהגשם, אבל אנחנו דווקא נהנינו להישאר שם.
ההוראה בבית הספר הייתה די קשה, התלמידים די קשים ובעלי חופש לעשות בכותלי בית הספר כמעט ככל העולה על רוחם והם אכן עושים כך. היו בעיות משמעת חמורות ביותר שבארץ לא רגילים לדברים כאלה.
לקראת היציאה מקנדה לארץ הוזמנו לשהות בוילה של יהודי קנדי, איש מבוגר אבל מליונר. שהינו בביתו כה ימים. באחת ההזדמנויות בעלי הבית שאלה את מיכי בת ה- 3 אם היא נהנית בוילה המפוארת שלהם. היא ענתה שהכל טוב חוץ מהמליונר ואשתו שמסתובבים שם. למזלנו הם לא הבינו עברית. המליונר לקח אותנו במכונית המפוארת שלו לבריכה שלו ולעוד מתקנים מפוארים. עזבנו את ביתו ביום ראשון בבוקר ויצאנו עם שיירה של אולי 15 מכוניות שליוו אותנו לשדה התעופה, ועם יד על הלב, אני נהניתי.
היום בפרספקטיבה של זמן אני לא בטוח אם לא עשיתי טעות כשיצאתי לקנדה אם כי אני עצמי מאוד נהניתי בקנדה. עבדתי בכמה בתי ספר ועשיתי חיל. למרות התקל שהיה לנו עם מיכי שנכוותה ממים רותחים. הקהילה בטורונטו כולה התגייסה למעננו ולעזרתו. בכלל, הקהילה קיבלה אותנו כבני מלכים. מיכי אושפזה ולאחר כמה חודשי אשפוז כתבנו מכתב לרבי מליובביץ' והרבי ענה לנו שנבדוק את התפילין. כדרכו בקודש הוא התפלל על הציון של חותנו. חשבתי בליבי שהתשובה לא מתקבלת על הדעת, הרי בדקתי את התפילין חודשים מספר לפני כן, כשעזבנו את הארץ, אז איך יתכן? לאחר הבדיקה הסתבר שאכן היה פסול בתפילין. אמא נסעה כל יום כולל שבתות וחגים לבית חולים עם מיכי, כמובן בעצת הרבנים. אחרי שני ניתוחים שכל אחד מהם גרר שהייה של חצי שנה בבית חולים, הרופא רצה לנתח את מיכי פעם שלישית ואמא לא הסכימה. היה זה ביום שני אחד, אמא הייתה אצל הרופא המנתח והוא איים עליה שאם לא ינתחו את מיכי תהיה סכנה לרגל עד כדי כריתה. אמא ביקשה ממנו שבוע לחשוב ובנתיים הגיעה תשובת הרבי. כמובן שהפסקתי להניח את התפילין שלי והנחתי תפילין של מישהו מבית הכנסת של חב"ד. שבוע לאחר מכן אמא הייתה אצל הרופא והוא היה מלא התרגשות. הרופא אמר באנגלית: "אני לא מאמין בניסים, אבל זה נס. עובדה שההשתלה נקלטה" הרופא עד היום לא יודע על הסיפור עם הרבי, אבל הוא, הגוי, אמר בעצמו שזה נס וויתר על הכסף של הניתוח. ה"סיפור" של מיכי נמשך שנה וחצי. הוא בהחלט חולל שינוי בכל תפיסת החיים שלנו ושל הקהילה שנרתמה לעזרתנו. למרות כל זה לי אישית החיים בקנדה היו חוויה נעימה. הקהילה העריצה אותי. כשהייתי ננס לבית הכנסת התפילה הייתה נפסקת וכל הקהל עמד לכבודי. זה בהחלט מחמיא. אולי גם מחניף. הקהילה היהודית חלקה לנו כבוד, ובכלל ליהודים בחו"ל יש הערכה רבה ליהודים שבאים אליהם מארץ ישראל. עוד אסון קרה לנו באותה תקופה. סבתא אילה הייתה חולה בסרטן ולא סיפרו לנו במכתבים מהמשפחה על מצבה המדויק של סבתא. כשלאמא הייתה תחושה שמשהו לא בסדר היא הזמינה כרטיס טיסה לארץ, ליום ראשון. ואז הגיע הטלפון שבו נתבשרנו שסבתא אילה הלכה לעולמה. שוב אירוע טראומתי שלא בקלות יצאנו ממנו. לי אישית עד היום הזה יש רגשי אשמה ותסכול שלא היינו בימיה האחרונים של סבתא. שנה לאחר מכן, בשנת 1971 חזרנו לארץ, עם ילדה חדשה במשפחה, גילה. גילה נולדה כשבחוץ היו 45 מעלות מתחת לאפס. נסענו לארץ מניו יורק באנייה במשך 18 יום. זו חוויה די נעימה של בית מלון מפואר שט. באנייה היה לנו תא שלם משלנו היו לילדים מיטות קומתיים. חשבנו שלגילה הקטנה יהיה טוב לישון בקומה תחתונה, אבל בכל הלילות היא טיפסה לקומה השנייה- לאחים שלה והפריע להם לישון. בארץ קיבל את פנינו סבא מאיר, די, סבתא כבר לא הייתה. שמשון כבר נולד בארץ, אחרי שחזרנו.

אין מה לומר, החזרה לארץ לא הייתה קלה. בטורונטו היו לנו 2 מכוניות, חיים מאוד נוחים וזולים. לעבור מרמת חיים כזאת לרמת חיים ישראלית (בלי מכונית) היה לי לא קל.

כשלימדתי באוניברסיטה אחת התלמידות שלי הייתה המורה לאנגלית- רפפורט, שאמרה לחגי סגל בטלפון שהיא לא מדברת עם דתיים ומתנחלים וניתקה, כנראה שבנה- שורה, היה זה שירה בידידיה סגל.

חברת החשמל- בית אלפא

 

סבתא אסתר

סבא מאיר היה בכור.

אח אמצעי דוד . אח הקטן יעקב יצחק.

ההורים הם בנימין וחנה (חני קרויה על שמה).

ההורים של בנימין: (כנראה) מאיר. אבא של מאיר: מרדכי

ההורים של חנה: נתן ומירל (מירי קרויה על שמה)פלדמן או אולי פרידמן

הורים של סבתא אילה: רבקה לבית הירש ויוסף אברהם זנגר.

הורים של יוסף אברהם: יעקב וצירלה (צירלה = תכשיט באידיש. עדה קרויה על שמה)

הורים של רבקה הירש: נפתלי הירש ואסתר לבית אייזלר.

הורים של אסתר לבית אייזלר: פנחס ומשהל אייזלר

הורים של נפתלי : ר שמשון הירש וחנה לבית יידל

הורים של שמשון הירש: רפאל וגלה (גילה קרויה על שמה)

שושלת סבא מאיר

לסבא מאיר היתה דודה בשם "מארישקה", לא ידוע מאיזה צד. היא התאלמנה בגיל צעיר. בעלה היה גיבור מלחמה בצבא ההונגרי שנהרג בקרב ועשו לו אנדרטה בעיר. פעם באו שודדים אליהם הביתה והם אמרו לשודדים על הקשר שלהם לדוד הגיבור והאנדרטה, והשודדים הסתלקו.

נתן ומירל (משפחה כנראה פלדמן) היו הורים של חנה. היתה להם חווה חקלאית בטרניסלבניה עם מאות פועלים. מירל היתה אופה לחם כל יום שישי עבור כל עובדי החווה למשך כל השבוע. גידלו שם ירקות ואולי גם עצי פרי ושלחו הרבה לבתם חנה באמצעות עגלה וסוסים, וחנה שמרה במרתף. גם הכינה ריבה. חנה גרה בגרוסוורדיין שבטרניסלבניה (בגרמנית. בהונגרית נקראת נויווָרוד. ברומנית נקראת אורדיה). מספרים שאליהו התגלה לנתן וכינה אותו באיידיש "חתיכת צדיק" (שטיקל יהודי). מירי קרויה ע"ש מירל.

כשנולד שמשון, ביקש סבא מאיר שיקראו לו נתן ע"ש סבו, אבל אז היה המקרה שנתן אלבז מסר את נפשו כשנשכב על רימון והציל את חיי חבריו ואמא לא רצתה שיראה כאילו היא קוראת ע"ש אדם שנפטר צעיר. אז סבא ביקש מבני. בני גם לא רצה לקרוא ממש נתן, אז הוא קרא אלנתן.

לבנו בנימין גרוסמן, אבא של סבא מאיר, היתה חנות מכולת בסיטונות בגרוסוורדיין. משם למד דוד לנהל חנות, ובהמשך דוד פתח שם חנות למשקאות חריפים וגם ייצר אותם. כעבור שנים בארץ הוא לימד את אמא אסתר להכין ליקר שוקולד.

אשתו של בנימין היתה סבתא חנה.

בנימין היה דמות מרכזית בקהילה. היתה לקהילה קופת קהל ומשפחות פנו לבקש תמיכה. בנימין היה ממונה לבדוק מי באמת זקוק לתמיכה. כשיצא לסבב ביקורי בית הוא לקח איתו לעתים את הילד מאיר, אך מאיר לא בא איתו עד לבית כדי שלא יראה מי הם מקבלי התמיכה, אלא הוא המתין בפינת הרחובות עד לשובו של אביו בנימין.

אשתו חנה הקפידה על לבוש מכובד. כשפעם חזר הנער מאיר מהישיבה בפרנקפורט עם בגדים מרושלים אמו חנה פרצה בבכי ומיד לקחה אותו לקנות בגדים חדשים.

לבנימין וחנה אין קבר. הם נספו באושוויץ ביום יב סיון תש"ד[45]. (בתאריך זה נולדו כעבור שנים מיכי ושילה). מי שסיפר זאת היה חבר של סבא מאיר שניצל מאושוויץ.

כשהתחילו הגרמנים להפציץ את גרוסוורדיין הציע בנימין לדוד להצטרף ל"מאייר" בפלסטינה, אך דוד סרב. פלשתינה היתה שממה. קוצים וגמלים. "מי הולך למקום כזה?!" אמר.

במלחמה גייסו את כל היהודים. אמרו להם שמי שיביא סוס יהיה קצין. דוד וגם יעקב יצחק, צעיר האחים, הביאו סוסים, אבל ההונגרים לקחו מהם את הסוסים לעצמם ושלחו אותם כעובדי כפיה בצבא ההונגרי לעבודות בזויות, חפירות למשל.

לקראת סוף המלחמה, עם התקדמות הצבא הרוסי, הצעידו את היהודים בצעדת מוות. בשלב כלשהו התפצל השביל והתחבר חזרה אחרי הגבעה. מי שפנה שמאלה נורה. שם נרצח יעקב יצחק. דוד לקח את השביל הימני וניצל.

אחרי הצעדה הזו הרוסים שחררו את האזור ואמרו ליהודים: "עבדתם בשביל היטלר, עכשיו תעבדו בשביל סטאלין". עינו את דוד כדי להוציא ממנו סודות (זה היה באולם גדול ששימש לפני המלחמה לנגריה, והשתמשו במלחציים שהיו שם על אצבעות הרגליים). בהמשך לקחו אותו לסיביר, שם הם עבדו פרך במכרות פחם. בפסח הוא לא רצה לאכול חמץ אז הוא ירד לנחל ואכל סרפדים. בשלב מסוים הוא נפל למים וכוחותיו בקושי עמדו לו לצאת משם.

בשלב מסוים דוד חשב להפיל את עצמו לפני הקרונית של המכרה כדי לקטוע לעצמו אצבעות, החברים החזיקו אותו שלא יעשה את זה (הוא היה אהוב על חבריו).

בשלב של אפיסת כוחות שלחו אליו רופא, שגם הוא היה יהודי עובד כפיה, ולאחר החלפת התלחשויות ביניהם הוציא אותו הרופא לעבודה אחרת, בסובחוז. (סובחוז זה פרטי לעומת קולחוז שהוא ממשלתי), שם הוא היה למנהל עבודה (הוא היה אינטלקטואל והבין 8 שפות, הונגרית, רומנית, גרמנית, רוסית, פולנית, אולי אידיש …)

היו להם מעילי צמר ארוכים עד הקרסוליים עם כיסים גדולים. הם עבדו באיסוף תפו"א. כולם היו גונבים תפו"א ומחביאים בכיסים. כשיצאו עשו חיפוש בכיסים, אבל דוד היה איש חשוב, מנהל עבודה ולכן לא חיפשו עליו. בצריף הוא בישל תפו"א וחלק הוא החליף במחנה שבויים אנגלים תמורת סבון שהשבויים קיבלו מהצלב האדום. את הסבון הוא החליף ברפת תמורת חלב. לדבריו בזכות החלב הוא החזיק מעמד עד השחרור.

בשנת תש"ח נחתם הסכם בין גרמניה לרוסיה על חילופי שבויים, ובמסגרתו חזר דוד לגרוסוורדיין. הוא ראה שהקומוניסטים השתלטו על החנות שלו. הוא פנה לשרת המסחר, שילם שוחד וקיבל חזרה את חנותו. הקומוניסטים הציעו לו למסור את חנותו ולקבל תפקיד ניהול של סופרמרקט. בשלב הזה הוא החליט שהוא לא רוצה פעמיים סיביר והחליט לעלות לארץ.

כאן הוא התגורר אצל סבא מאיר ברחוב מירון. דוד ישן בחדר של הבנות. היתה שם שידת צעצועים, פינו לו שם מדף, ושם הוא סידר את מעט דבריו. בבוקר קיפלו את המיטות וקיבלו מרחב גדול יותר.

בגוסוורדיין היתה לו חָברה. כשהוא היה במלחמה ובשבי החברה בינתיים התחתנה והוא נשאר בגפו. לאחר שנים עלתה גם היא ארצה בגפה אבל ללא גט והוא לא יכל לשאתה.

כאן הוא עבד בתחילה כמה ימים כשכיר בעשיית מצבות אצל קופרמן, שבנותיו (רחל, רבקה וצביה) למדו בבית יעקב עם אמא אסתר. בשלב מסוים הוא נעלב מדיבורים (שרצו ללמד אותו איך לחפור) ועזב. בהמשך עבד בחברת "הזרע" של קיבוצי האזור ועזב משלא שילמו לו (עדיין חייבים לו שם משכורות). אח"כ קנה חנות פירות וירקות ברחוב אלנבי בחיפה שם הוא הסתדר היטב מבחינה כלכלית. סבא מאיר שלח תמיד את אסתר ורבקה עם סלים אליו לחנות ודוד מילא להם אספקה. אח"כ עקר לעכו לרחוב בן עמי שם התגורר כדייר משנה ופתח מכולת בשדרות הגעתון בנהריה. כשאמא אסתר באה לבקר אותו הוא מילא לה שקית סוכריות אך היא רוקנה אותם והחליפה בסוכריות אחרות. בהמשך עבר לגור בנהריה (שם ביקרתי אותו גם אני פעם) ועבד במחסנים של חברת שטראוס[46]. מיקי שטראוס הבעלים לא עלה על מיטתו עד שקיבל דיווח ממנו שהכל תקין. כשעבד בשטראוס היה נוהג לשלוח לפרקים משאיות של החברה עם אספקה נכבדת של גלידות לאחיינית אסתר. פעם שלחה אסתר גם לרבקה מהמשלוח הזה, אך זה לכלך את הרכב של מנחם, שלא אהב את הענין ובזה תם פרק המשלוחים לרבקה. עד היום יש אצלנו סינרים לבנים שקיבלנו ממנו עם לוגו של "שטראוס", שמכונים אצלנו "ד"ר שטראוס". עישן בשרשרת עד סוף ימיו ונפטר רווק בגיל 75. בחייו הוא קנה חלקת קבר קרוב לסבא מאיר וסבתא אילה, כדי שכשיעלו הילדים לקבר שלהם, יפקדו גם אותו.

                           *  *  *

לסבא מאיר היו בארץ שלושה בני דודים, שלושתם שרדו מאת השואה

יצחק קסטור, (אולי היה לו אח בבני ברק) היה נשוי ללילי. יש להם בת ובן. הבן התחתנה והיתה לה בת. הבן התחתן ומיד התגרש.

כשעלו לארץ, הם שוכנו בעיר התחתית בבנינים שהערבים נטשו., ברחוב סטנטון, היום אולי רחוב קיבוץ גלויות. באו לביקור מיד כשירדו מהאניה. עבד לפרנסתו כחייט והיה שכיר בחנות ברחוב יוסף.

יעקב ארנפלד. אמא זוכרת אותו לטובה. נשוי אולי לפרידה. היה להם בן אברהם. באו לביקור מיד בהתחלה. גרו בנתניה. היה זקוק לניתוח ונפטר על שולחן הניתוחים שנים בודדות (שנה שנתיים שלוש) אחרי עלייתו.

משפת רוט. גרו ברמת חן ברמת גן. החזיקו בית דפוס. היה להם בן, אלון רוט. מבוגר ממני בערך בשנתיים. אמא אומרת שהיה מ"כ איתי בצבא. אני לא זוכר.

היה כנראה בן דוד נוסף. משפחת זנגר או זינגר. לא ידוע שם פרטי. חרדי. בא פעם לבקש עזרה כספית.

(אולי אחות של סבתא חנה ליכטמן התחתנה עם פלדמן)

סבא מאיר למד בבתי ספר יהודיים, תלמודי תורה.

בילדותו בגרוסוורדיין אהב סבא מאיר לשחק כדורגל, ושיחק עם מי שלימים יהיה האדמו"ר מוויזניץ. אחרי תיכון למד בפרנקפורט בישיבה של הרב ברויאר. את הישיבה ייסד הרב הירש. במקביל הוא גם למד ראיית חשבון באונברסיטת פרנקפורט (אבל יייתכן שלא סיים את התואר בגלל שעלה ארצה).

עלה לארץ כרווק כי זה היה תנאי של סבתא אילה. הם קיבלו סרטפיקטים בנפרד.

היה עקשן נוראי. אולי זה עזר לו לשמור מצוות כנגד הלך הרוח ברחוב.

שושלת סבתא אילה

הרב הירש היה רב תחילה בקהילה עשירה בהונגריה. הזמינו אותו לפרנקפורט, היו שם רק 11 משפחות, והן היו משפחות עניות. אלו האחרונים שנותרו נאמנים לתורה מתוך כל הקהילה. השאר פזלו לרפורמים. למרות זאת הירש עקר אליהם. הוא לחם בחירוף נפש נגד הרפורמים. במסגרת מלחמתו זו הוא התנתק מהקהילה הכללית שהיתה רפורמית ובנה לעצמם בית כנסת נפרד לא כל היהודים אהבו את הניתוק הזה. שלחו את הרב במברגר לרחרח מה קורה שם, והוא הגיע למסקנה שהרב הירש לא בסדר. בסוף השליחות שלו עבר דרך הכתב סופר (או החתם סופר?) שאל לדעתו אנה לו "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה". בסוף ימיו היתה הקהילה מהעשירות ביותר, היו בה עשרת העשירים, ביניהם רוטשילד.

הרב זוננפלד הרב של ירושלים פנה אליו בבקשה שיגייס כספים לבניית בית חולים בירושלים. תחילה הוא פנה לרב במברגר, אך הלה לא היו לו אמצעים והוא הפנה את הבקשה לרב הירש. הרב הירש זימן אליו את עשרת העשירים של הקהילה, ביניהם רוטשילד ודרש לקבל את הסכום, סכום גבוה. והוא אכן קיבל אותו. בכסף זה נבנה ביה"ח שערי צדק הישן. בחצר ביה"ח הוצבה אבן שרשום עליה תודה לרב הירש על עזרתו לבניית ביה"ח. היום האבן הזו נמצאת אצל מישהו שמצא אותה זרוקה[47].

להירש היו 10 או 9 ילדים. נפתלי היה הקטן. המשפחה היתה עניה והרבנית תמיד לפני תפלת מנחה היתה משכיבה את הבנים ותופרת את התלאים והחורים ואומרת להם "יותר יפה מחדש" לאמא יש סביבון משעווה שהירש הכין בעצמו לילדים. כאות הוקרה מהקהילה הוא קיבל במשך חייו עשרה גביעי כסף גדולים והוריש לכל אחד מילדיו גביע אחד. אצל אמא זה משמש כגביע אליהו בליל הסדר.

הרב הירש נהג לצאת לטייל עם אשתו בליל שבת אחרי האוכל, דבר שלא היה מקובל אז. מישהו העיר לו על כך אז הוא אמר "אולי אתה רוצה לטייל איתה?"

בזמן הפרעות בקובנה שברוסיה ("הסופות בנגב"), שלח לו הרב אלחנן ספקטור מכתב שכדי לעקוף את הצנזורה כתב שהאלמנה בדר"כ מרגישה טוב אבל השכנים מציקים לה. כדי שהירש יבין שיש צופן בענין, המכתב נפתח בהקדמה "היה עם פיפיות שלוחי עמך עמך ישראל" (מתוך פיוט לימים נוראים). הרב הירש ענה לו גם הוא אם אותו פתיח וכך התנהלה חליפת מכתבים בקודים עם אותו פתיח. בזמן זה הצאר הרוסי נלחם נגד (אולי) דנמרק או נורבגיה ולכן הצאר היה זקוק לממון רב והוא הלך לקיסר הגרמני (פרנץ יוסף או וילהלם השני?). הקיסר זימן אליו את עשרת עשירי פרנקפורט שהיו בנקאים, והיו יהודים. בפגישה עם הצאר הם שאלו על מצב היהודים והלה היתמם. אך אחרי שהם שטחו בפניו את ראיותיהם הוא נאלץ לפטר את שר המטרה שלו ואז היה שקט ליהודים.

כשהיה בן 75 חגגה לו הקהילה יום הולדת יומיים טרם הזמן. אז הוא בכה ואמר שהוא יודע שהשנה ימות כי אין חוגגים יום הולדת טרם הזמן.

נפתלי היה עו"ד, מהדרג הגבוה, והוא היה מורשה להופיע בפני בית הדין של הקיסר הגרמני. היה נשוי לאסתר, היא היתה סבתא של סבתא אילה. אמא קרויה על שמה. לאמא היו תכשיטים ששימשו אותה אך הם נגנבו בפריצה לדירה. נפתלי התחתן עם אסתר פישר מצכיה. הוריה היו משהל ופנחס פישר.

סבתא אילה הכירה את סבתא שלה אסתר ומאד אהבה אותה וקראה לאמא אסתר על שמה.

נולדו להם כנראה רק זוג תאומות רבקה וגלה. היו להן שתי מטפלות נכריות.

בת אחת של הירש נקראה תרזה. בן אחד מענדל.

לרש"ר הירש היה אח שהשתמד. אסור היה לדבר על זה במשפחה וסבתא אילה סירבה לדבר על זה.

היו בגרמניה שתי ערים שנקראו פרנקפורט, אחת על נהר מיין ואחת על נהר האודר.

אחד החתנים של הרב הירש היה (אולי שלמה?) ברויאר. הוא היה ראש ישיבה בישיבה שהקים הרב הירש בפרנקפורט. אחרי פטירתו של הרב הירש היה מתח מי יהיה יורשו, בין מענדל, בנו של הרב הירש (כתב ספר, הנמצא בידינו עד היום, העוסק בפרשנות ההפטרות) לבין החתן ברויאר, מתחים אלו נמשכו למשך דורות. בפועל ניצח הרב ברויאר והוא שימש כראש הישיבה.

בין צאצאיו של ברויאר היו שני בני דודים שנקראו מרדכי ברויאר, אחד היה ראש ישיבה בישיבת הדרום ברחובות ואחד הוא הרב מרדכי ברויאר. באחד השיעורים בישיבת הדרום העבירו הבנים ביניהם תמונה של אמא אסתר והרב ברויאר תפס את התמונה וקרע אותה.

אחד הצאצאים שלו היה יעקב בר-אור, שימש עו"ד והיה סגן התובע הכללי במשפט אייכמן, למרות שמעולם לא הוסמך כעו"ד, והשתמש בתעודת ההסמכה של אביו, ד"ר יצחק ברויר. אחרי משפט אייכמן התפוצצה הפרשה כשהתגלה ברבים שהשתמש שלא כדין בתעודת אביו. מי שגילה את הענין היה איש לח"י שנרדף על ידי הפרקליטות בראשות אותו עו"ד בר-אור.

לסבתא רבקה היתה אחות תאומה, גלה. הם התחתנו עם שני אחים, יוסף אברהם זנגר התחתן עם רבקה ושמעון עם גלה. אביהם יעקב היה סופר סת"ם, והוא כנראה כתב את הספר שמונח אצל אמא בחיפה. אח נוסף היה צורף ושינן פסוקי תהלים בקצב עם מכות הפטיש. סה"כ הם היו חמישה אחים. אולי גם היו בנות ואחת התחתנה עם היידינגספלד, בן דוד של סבתא אילה. אלברט איינשטיין היה בן דוד ישיר של סבתא אילה ובן דוד ישיר של היידינגספלד מצד אחר.

במשפחת היידינגספלד עם סנגר התחתנו שלוש דורות בני דודים ומזה יצא איינשטיין. בדור הרביעי, יוסף היידינגספלד כשביקש להתחתן עם סבתא אילה ההורים כבר לא הסכימו. הוא התחתן אשתו היתה לו פרופסורה של 12 שפות, אבל לא ידעה לבשל פירה תפו"א) והרב משה פיינשטיין אמר לו להגר לאוסטרליה להנהיג שם קהילה. בסוף ימיו הוא עלה לארץ קבור בירושלים. היו לו כמה ילדים. בת אחת תרצה שלא נישאה (היה לה חבר בצרפת אבל ההורים התנגדו לקשר…) ועוד כמה האחים. אחד האחים לפחות עלה. אח של יוסף הוא סאלי (שלמה) נשוי לאליס (עליזה) לא היו להם ילדים. חיו בפאריז ועלו ארצה (גרו ברחוב הל"ה בירושלים) בסוף ימיהם.

התאומות היו בנות נפתלי הירש, הן התחתנו עם שני אחים אך זה לא הצליח. רבי יהודה החסיד (שהיה מאבות השושלת) כתב שלא יתחתנו שי אחים עם שני אחיות. לגלה ושמעון לא היו ילדים ולרבקה היתה רק בת אחת, סבתא אילה. אחרי הלידה גייסו את יוסף אברהם לצבא הגרמני במלחמת העולם הראשונה.

סבתא רבקה רצתה עוד בנערותה לעלות לארץ, אמרה שאי אפשר להתפלל שלוש פעמים ביום ותחזינה עיננו בשובך ולהגיד זאת בגרמניה. והיא אמרה שהיא תעשה זאת אחרי התיכון. אז כל מי שרצה אותה זה היה התנאי. פאלק שלזינגר רצה אותה אבל לא הסכים לעלות לארץ. הוא רצה ללמוד רפואה בגרמניה. צחוק הגורל, דווקא פאלק עלה לארץ לפניה, כשביקשו ממנו מטעם ביה"ח שערי צדק לבא לעבוד אצליהם כי חסרו רופאים. אז הכירה את יוסף אברהם זנגר התחתנו והוא הספיק להוליד את סבתא אילה אבל מיד אחרי החתונה גייסו אותו לצבא הגרמני (עוד לפני מלחמת העולם הראשונה). במלחמה הוא לחם בחזית הרוסית וירה באוויר מחשש לפגיעה ביהודים מהצד הרוסי. כיון שהוא שמר כשרות באדיקות, לא היה לו מה לאכול, גם לא לחם. רק שתה קפה שחור ללא חלב. אשתו סבתא רבקה שלחה לו חבילות, עם יין שהיא בישלה כדי להמנע מיין נסך, ונקניק יבש שיחזיק ללא קירור. לימים מצאו אצלו בריאות גוש שחור (כבר היה אז שיקוף רנטגן) אז שיחררו אותו מהצבא אבל הם כבר היו מבוגרים ולא זכו לילדים נוספים. נפטר אולי בגיל 51. סבתא אילה היתה צעירה מאד בפטירתו. נקבר בבית הקברות בפרנקפורט בחלקה של משפחת הירש, תת חלקה של רופאים (הוא עצמו לא היה רופא).

יוסף אברהם ורבקה זנגר, גרו בפרנקפורט והתאומה גלה נישאה לשמעון, אח של סבא יוסף וגרו בעיירה סמוכה. הם לא זכו לילדים. שמעון היה אולי חזן, ועסק במסחר ספרי קודש ובנוסף עבד בהתנדבות בחברא קדישא. באחת הלוויות שערך בסביבות ראש השנה נפל ומת. נפטר עוד לפני השואה וקבור כנראה בפולדה.

אמרו עליו שהיה כ"כ עניו וצנוע שהוא נפטר בבית הקברות כדי לא להטריח מלווים להלוויתו. יוסף אברהם התנדב גם בחברה קדישא. ההיתה חברה שנקראה מקור חיים שהתקיימה מכספי צדק ובין יתר הפעולות שלהם הם החזיקו את החברה קדישא, בנוסף לשיעורי תורה וחינוך וצדקה. יוסף אברהם ורבקה גרו בפרנקפורט. יוסף אברהם נקבר שם בפרקפורט. שמעון וגלה גרו בפולדה, עירה קטנה ליד פרנקפורט.

ליוסף אברהם היתה חנות יודאייקה, יש לאמא אסתר את האקסליבריס שלו, מעיין מדבקה שהדביק על הסחורה שמכר. גם אחיו שמעון התפרנס ממכירת ספרי קודש ואחרי פטירתו אשתו המשיכה למכור אותם.

סבתא אילה היתה בת יחידה. אחרי פטירתו של יוסף אברהם נותרו סבתא רבקה ובתה אילה לבד, שתי נשים בודדות בים הגוים, ולכן רצו להכניס הביתה גבר הגון. פנו לישיבה של ברויאר ומשם שלחו להם את סבא מאיר שלמד שם. כך הכירו ורצו להתחתן אך החליטו להתחתן בארץ.

סבתא אילה זכתה לסרטפיקט (אישור עליה לארץ) מתוקף היותה גננת דתית והפועל המזרחי דרשה אותה כי לא היו בארץ גננות דתיות. עלתה לארץ בערך בשנת 35-36 (היתה אז עליית יהודי גרמניה). האנגלים נתנו סטרטפיקט רק לבעלי מקצוע מבוקשים.

עם עלייתה ארצה, התישבה בחיפה והקימה את גן "אוהל יעקב" (היה בית ספר בית יעקב, אז סבתא חשבה שהגן הוא קטן יותר ולכן קראה לו "אוהל יעקב") ברחוב פבזנר 58 מול בית חולים "בתר" שהיום משמש רק כמחלקה גריאטרית. בגן היו כמה כיתות. למגוריה התגוררה באותו גן יחד עם עוד שלוש או ארבע גננות ובבוקר קיפלו מיטות. ארוחת בוקר וצהריים אכלו עם הילדים וארוחת ערב אכלו לבד. אחת הגננות היתה קלרה יוספי, לימים אמו של הרב יהודה יוספי וסבתו של מיכי יוספי. השניה היתה חוה מאייר, לימים אולמן, אמו של החזן דוד אולמן. השלישית היתה יוכבד גוטליב, לימים סגל, מחברת "כה עשו חכמינו" ו"דרורי", לימים מפקחת על גני הילדים החרדים. הרוויחה גרוש וחצי ליום. גרוש היה עשר מיל. בחצי גרוש קנתה ארוחת בוקר וערב. פעם בשבוע שלחה מכתב לאמה והבול עלה חצי גרוש.

אחרי שסבתא אילה עלתה לארץ היא דרשה את אמא שלה במסגרת איחוד משפחות. סבתא רבקה כבר היתה אלמנה.

סבא מאיר למד בישיבה של הרב ברויר בפרנקפורט על נהר מיין (להבדיל מפרנקפורט השניה, על נהר אודר). במקביל ללימודיו בישיבה למד סבא מאיר, גם ראיית חשבון באונברסיטת פרנקפורט. אבל המקצוע הזה לא היה מבוקש בארץ, ולכן כדי לקבל סרטפיקט הוא למד מקצוע שטרם היה בארץ, ליטוש זכוכית. וכך זכה לסרטפיקט במסגרת פועלי אגודת ישראל או אגודת ישראל.

כשעלה לארץ חיפש עבודה. היתה לשכת עבודה מטעם וועד הדר הכרמל או עירית חיפה והפקידים היו חברי מפא"י, בעלי פנקס אדום. סבא היה בעל פנקס כחול של מפלגה דתית וכל יום אמרו לו שאין עבודה העבודה היתה שמורה רק לבעלי פנקס אדום. יום אחד היה חולה החמר שהלך עם האתונות לאסוף את האשפה.  היה הולך עם שניים או שלוש אתונות קשורות זו לזו בשיירה, על כל אחת שני שקי יוטה אחת מימין ואחת משמאל. עובר מבית לבית ואוסף את תכולת פחי האשפה (עשויים מפח, מכילים כעשרים ליטר עבור כל המשפחות) היתה מעט מאד אשפה כי לא זרקו כלום. מעיתונים ישנים חתכו חתיכות והשתמשו לטואלט או לאריזות בחנויות. אפילו מתנות ארזו כך. האשפה כללה עיתונים מלוכלכים, קליפות תפו"א, קליפות תפוזים, בקושי היו עגבניות ומלפפונים. היה מעט בצל. סבא קנה בשוק את העגבניות רקובות. פירות וירקות אחרים לא היו. (כשחני נולדה סבא מאיר הביא לאמא לבית החולים מתנה תפוח), שרוכי נעליים בלויים (מכותנה. לא היה סינטטי והם התבלו מהר. כשנקרעו קשרו את שני החלקים והשתמשו הלאה) היו המון זכוכיות. כלים היו מזכוכית בעיקר, או מאמייל. סירים היו מאלומניום או אמייל, ותמיד נשבר האמייל בנפילה, הברזל נחשף ועם הזמן הוא החליד ונוצר שם חור. היו מכניסים מסמרה ודופקים בפטיש. המסמרה היתה מתרחבת וסותמת את החור. כלי פלסטיק לא היו. גם לא אריזות קרטון כי הנייר היה יקר. מהבגדים הבלויים תפרו בגדים קטנים יותר לילדים ואת הנעלים ההרוסות חתכו את קדמת הנעל כדי שיצאו האצבעות כמו סנדלים.

אז שלוש אתונות הספיקו לזבל של כל חיפה.

שאלו את סבא אם יש לו נסיון עם חמורים והוא אמר אואה, ועוד איזה נסיון. התכוון לחמורים שמעבר לשולחן. וקיבל את העבודה. את האתונות הוא הוביל דרך מדרגות החמורים (היום מדרגות גדרה, מתחילות ברחוב החשמונאים ומסיימות במרכז הכרמל ברחוב פנורמה (היום רחוב יפה נוף). יש תמונה של סבא עם האתונות. ייתכן שסבתא צילמה. היתה לה מצלמה והיא אהבה לצלם …

סבא עבד גם בסלילת כבישים. סלל למשל את הכביש לבי"ח רמב"ם (אולי רחוב העליה).

אח"כ עבד כרואה חשבון בחנות מכונות כתיבה של אדון לוז (התפללו ב"אהבת תורה, אולי שם נוצר החיבור), ברחוב הבנקים למטה בעיר, לא רחוק מבנק ישראל. הרוויח טוב. 12 לא"י לחודש.

כשעלתה סבתא רבקה לארץ אז סבתא אילה נישאה לסבא מאיר (המתינו עם החתונה עד שתגיע). החתונה התקיימה בחצר הגן שסבתא הקימה ושבו עבדה. (ייתכן שלא היתה תקרובת אלא כל אחד הביא מהבית את הארוח שלו ואכלו יחד) הם תכננו לשלוח את הסרטפיקט, אחרי שרבקה השתמשה בו, גם לתאומתה של רבקה, גלה, שהרי כל הנתונים היו זהים. אך עד שהגיע אליה הסרטפיקט, כבר נעלו הנאצים את שערי היציאה. גלה גורשה לטרייזנשטט ושם נספתה, כנראה קצת אחרי סוכות. אין מצבה כמובן. עם גירושה לשם היא לקחה עמה מעט ספרים והמשיכה למכור בגטו. עם כניסת שבת היא כיסתה את הספרים במפה. נשארו מכתבים שהיא כתבה בזמן השואה ושלחה לאחותה רבקה בארץ. המכתבים כתובים גרמנית גותית. חברה של אמא אסתר תרגמה להם. היא כתבה שהיא תופרת לעצמה כותנת לילה עם שרוולים ארוכים שתתאים לפלשתינה. היא גם שאלה במכתבים אם רבקה עדיין זקוקה לתבניות לתנור. נספתה מרעב וטיפוס. סבתא אילה מילאה טופס עליה ביד ושם.

אחרי חתונתם הם קנו דירת חדר ברחוב תל חי 1 פינת רחוב יוסף הגידם בהדר, קומת קרקע, דירת חדר. סבתא רבקה ישנה במטבח עם התינוקת אמא אסתר. בבוקר קיפלו את המיטה שלה.

בדירה של סבתא אילה ברחוב תל חי היה מתקיים שיעור של נחמה ליבוביץ.

בחיפה סבתא רבקה התנדבה ותפרה תכריכים בחברה קדישא. כיבדו אותה להניח את אבן הפינה לבית הקברות "חוף הכרמל", לימים נקברה שם בחלקה המיוחסת של חברי חברה קדישא.

סבתא רבקה התפללה בבית הכנסת "אהבת תורה". גברת עמנואל (מחותנת של מרצבך) שהכירה את רבקה עוד מפרנקפורט אמרה "אוי ואבוי כמה שגברת זנגר הזדקנה". אמר לה בעלה "עכשיו תסתובבי ותקשיבי איך גברת זנגר אומרת אותו דבר עלייך.

בארץ היה נהוג לבנות בתים ורק אח"כ לסלול את הכביש. כשגרו ברחוב תל חי (כנראה שקנו אותו ישר מהקבלן ולא מיד שניה) טרם היה כביש, ועבדו על סלילתו. סבתא רבקה בת מעל 80 נפלה ושברה רגל. (נפטרה אולי בת 84)

כשסבתא רבקה נפטרה מצאה אמא אסתר נחמה בנר שהדליקו לזכרה. סבתא אסתר היתה בת שנה וחצי, היא קראה לנר "אַמֵה של אפתא", אמה בגלל האמן שאמרו כל הזמן בקדיש, ו"אפתא" זה סבתא.

סבא מאיר עבד כרואה חשבון בחנות למכונות כתיבה שהייתה שייכת ליקים דתיים. הוא הרוויח מצוין (12 לירות שטרלינג לחודש שהיה נחשב סכות אסטרונומי!!!) אבל ילדים לא היו להם. לסבתא אילה היו הריונות אך הם הסתיימו כולם בהפלות. מטבעה היא היתה פסימיסטית וחשבה שיותר לא תוכל ללדת וכיון שהסוכנות חיפשה מתנדבים שיעבדו במשטרה ויהיו סוכנים כפולים שידווחו ליהודים על מעשי הבריטים, אז היא שלחה את סבא להיות נוטר[48]. היא אמרה שאם לא יזכו לתרום לעם ישראל דרך ילודה, לפחות יתרמו לו בדרך אחרת. כך סבא עזב את עבודתו המצוינת בחנות מכונות הכתיבה. כנוטר הרוויח גרושים. סבא מאיר ממש אהב סבתא אילה, היה משוגע עליה, ומה שביקשה ממנו היה פקודה עבורו. כנוטר עבד שש שנים מ 7.12.1938 עד 6.7.1944. (יש לו אישור ממשטרת ישראל על עבודתו).

הנוטרים היו לבושים מדים שנשארו עוד מהתורכים, ובהם גם כובע פרוה ("קולפאק"), חלק כובע אפור וחלק כובע שחור, לא ידוע לפי איזה מפתח. גרו אז ברחוב מירון. כשסבא חזר הביתה מהעבודה הוא הניח את הכובע בלאות וניגב את מצחו המזיע במטפחת, והבנות אסתר (בת 4) ועדה (בת 3) רבו ביניהן מי תחבוש את הכובע. (בין אסתר לעדה יש שנה וחצי)

כשגמר עם הנוטרות חיפש עבודה בחשבונאות. לא היה קל בגלל שהמשכורת היתה משולמת לפי מספר הילדים ולהם כבר היו 3 ילדים כך שהמשכורת היתה גבוהה יחסית ומעסיקים פוטנציאליים לא רצו להעסיק אותו. מי שבסוף קיבל אותו היתה חברת החשמל של שמחה רוטנברג, שדווקא לא היה סוציאליסט. הוא התקבל בתור פקיד גובֱה. הוא עבר מבית לבית, קרא את המונה, חישב את התשלום וגבה את הסכום. היה למתניו תיק עור מרובע בגודל כ- 20*15 ובו הוחזק כל הכסף. היה לו גם פלייר, ומי שלא היה לו לשלם, היה מנתק על המקום. לא היה אשראי. היתה לו מגבעת שעם להגנה מהשמש (הכיפה היתה בכיס) ובתוך הצוורון מתחת לצוואר היתה רצועה של מטפחת מקופלת לספיגת הזיעה. היו לו מדים של חברת חשמל, בצבע חאקי, מכנסים קצרות שהגיעו עד מעל הברך, חולצה חאקי וגרביים כמעט עד הברך.

בשבת חבש סבא מגבעת קש בקיץ ומגבעת לבד בחורף חולצה לבנה ומכנסיים ארוכים (לרוב בצבע אפור). תמיד הלך בנעליים גבוהות עם מדרסים. ללא המדרסים הוא היה נתקף כאבי רגליים. דוד הלך תמיד בסנדלים בסגנון אירופאי עם רצועות קלועות שתי וערב.

אחרי שסבתא אילה התפללה בקבר רחל (לא היה קל להגיע לשם. ייתכן שהיא הגיע לשם על חמור) נולדה אמא אסתר בי"ג באדר ב' ת"ש, בבית חולים עזרא שהוקם ע"י הסתדרות עולי גרמניה. הבניין שלו נמצא בשדרות הציונות (אז דרך ההר) בפניה לרחוב הלל. סבתא חנה עשתה בהונגריה משתה אסתר לכבוד הולדת הנכדה, אבל היא לא זכתה לראות אותה ונספתה באושוויץ ביחד עם בעלה. אחרי שנים מיכי נולדה ביום הפטירה שלהם.

לפי עדותה של אמא אסתר, מעט מאוד אנשים בחייה השפיעו עליה. הראשונה הייתה אמא שלה. הייתה גם מורה ניצולת שואה שהיא אהבה, והייתה עוד מורה שלימדה ציור וגם מקצועות רציניים יותר וגם אותה היא אהבה. ((שמות??))

בערך כשנולדה עדה נפטרה סבתא רבקה. סבא מאיר חלם שהוא נמצא ברחוב היהודים בגרוסוורדיין ובאה רוח סופה חזקה והעיפה את כל השלטים מחנויות היהודים. סבא ראה בזה סימן רע ונבהל מאד. הוא הבין שהיהודים כבר אינם, ורצה לקרוא לתינוקת ע"ש אימו חנה אבל אילה התנגדה ואמרה שלא קוראים שמות לפי חלום, ושמא חנה עדיין בחיים. כדי לפסוק ביניהם פנו לרב פינדלינג, רב ביה"כ אהבת תורה והוא הכריע לטובת אילה.

וסרטייל היה מפקח ????

לפני קום המדינה מינה ד"ר עציון את סבתא אילה למפקחת על גני הילדים הממלכתיים-דתיים בכל הארץ, ממטולה עד גדרה.

בתור מפקחת היא ארגנה הרבה ימי עיון לגננות שבהם לימדו שירים של לוין קיפניס, דניאל סמבורסקי (על מעפילים. שירי מולדת[49], וכו'), ביאליק וכו' ושירים אלו שרה לאסתר בבית. "בצאת ישראל ממצרים".

כשאמא אסתר היתה בת שנה וחצי בערך עברה המשפחה לדירה ברחוב מירון 1 פינת מדרגות פקיעין (בין רחוב בר גיורא ורחוב הס) מתחת ביה"ח רוטשילד (שנקרא אז ביה"ח הדסה). זו הייתה דירת 2 חדרים ומטבח, ללא סלון, בדמי מפתח[50] בקומת קרקע, כשמתחתיה יש קומת מרתף. ההר משופע מאד וסבא הניח סלע בתור מדרגה בגובה חצי מטר לכניסה למרפסת המבואה. שם גרו עד שאמא היתה כבת 17. בעל הבית היה אדון איצקוביץ. החצר היתה מטופחת היה גנן, ליתר דיוק גננת, אשה מלאה במכנסי חאקי קצרים.

חדר אחד השכירו לעולים חדשים כי לא היה מקום לכל העולים שהגיעו. בנו בתים במרץ ואמא מאוד שמחה כשהם יצאו והיה שקט יותר ומקום לכל שלושת הבנות שכבר היו.

זה היה בית בודד על צלע ההר. הקומה הראשונה שימשה כמקלט. למטה היה רחוב בר גיורא אבל למעלה לא היו בתים. אל הבית הגיעו מרחוב בר גיורא במדרגות עץ תלולות מאד. הטיפוס היה קשה. בחורף הגשום העץ נרקב והמדרגות התמוטטו, ואמא אסתר החזיקה בחצאית של סבתא אילה והם החליקו והתגלגלו למטה. אחרי מקרה זה העיריה בנתה מדרגות ביטון שגם היו תלולות מאד. היום כבר יש במקום מדרגות משופרות. אסתר היתה כבת 8.

לסבתא יש זכרונות מגיל צעיר מאד.

בגיל שנה שנה וחצי בערך בלילה בזמן ההפצצה האיטלקית על חיפה הורידו את אמא למקלט עטופה בשמיכה. זוכרת את הפנים הטובות אולי של סבתא שלה ואת הינף השמיכה שם במקלט. השכיבו אותה על מיטה שהיתה נראית לה ענקית והמבוגרים ישבו מסביב בחושך (האפלה מלחמתית) והתלחשו ביניהם.

סבא מאיר לא היה בבית הוא שמר בעמדה סביב בתי הזיקוק. במלחמת העולם השניה הוא היה נוטר.

(אגב, בבית ברחוב כנרת 2 יש מקלט. סטרולביץ סתם אותו כי הוא טוען שיש שם עכברים)

הזכרון השני של אמא זה בגיל שנתיים. סבתא אילה לקחה אותה איתה לגן אבל היא היתה גננת של הגדולים ואמא היתה בכיתת פעוטות וברחה לאמא שלה בגדולים. היא רצתה לעבור לכיתה של אמא שלה אבל הגננות לא נתנו לה. היא נלחמה וצעקה והחזיקה בקולבים של המגבות (לכל ילד היתה מגבת משלו וקולב) והיה צורך בשלוש גננות כדי להוציא אותה משם.

אסתר לא אהבה במיוחד את הגן, אבל אהבה את ההפסקה. בארגז החול בחצר היה עץ תאנה עתיק וגבוה. היא טיפסה עליו אבל לא יכלה לרדת וסבתא אילה הורידה אותה עם חיוך יפה שזכור לה עד היום.

אמא אהבה את פינות היצירה בצבעי עפרון. ציירה הרבה ואת הציורים שלה שלחו לכל מיני נדבנים באמריקה שנידבו כספים לגן.

בסביבות גיל 4 הגננת נתנה לה לקשט מכתב תודה שהדפיסו במכונת כתיבה עבור תורמים בחו"ל. אמרו לה בדיוק איפה לצייר, אבל אמא היתה חכמה יותר וקישטה גם בין השורות והגננת לא אהבה את זה ואמרה "אוף, למה ציירת על הכתוב". מזה למדה שהכתוב צריך להיות נקי וברור ועד היום אמא מקפידה לא לקשט בתוך הטקסט.

אחרי הפסקת הצהריים בחצר הגננת קראה לבוא לישון שנת צהריים. אף ילד לא אהב את זה וכולם התמרדו. אמא חשבה לעצמה שהילדים טיפשים כי הם לא מתחבאים מאחורי הבית ששם הגננת מעולם לא חיפשה.

הגן נמשך עד 4 אחר הצהריים. ארוחת הצהריים כללה הרבה פעמים דייסת סולת עם סוכר וקינמון שמאוד אהבתי, אבל לימים סיפרה לי ילדה ממוצא הונגרי שהיא שנאה את האוכל היקי של הגן. למדתי שם שמחטאים פירות במי קלי (חומר חיטוי בצבע אדום).

כשהייתה סבתא אסתר בת שנתיים או פחות, היתה לה שכנה, ילדה כבת ארבע-חמש, שגרה מעליה, לקחה אותה תמיד לטייל בחצר הבית, השביל היה מרוצף חצץ.

מעל הבית היה רחוב הס, שלא היו בו בתים אבל הוא היה סלול בידי הבריטים שנסעו בו למחנות הצבא שלהם על הכרמל. לרחוב הס ניתן היה להגיע באמצעות אוטובוס ציבורי אגד שנסע לעתים רחוקות.

קומה ראשונה היתה מרתף. בתחילה שימש כמקלט. אחרי המלחמה בנו שם דירה להשכרה וגר שם סטביסקי, מנהל העבודה של סבא מאיר בחברת חשמל. לידם גרו עולים ממזרח אירופה רופאה וביתה. בקומה שניה גרה משפחת גרוסמן ולידם דוידסון, כימאי. ללא ילדים, אנשים חביבים ובעלי אמצעים. קומה שלישית גרו משפחת גרינברג ולידם זקנה עם נכדים. וקומת רביעית היתה דירת גג בה גרו איצקוביץ וחצי קומה היתה מרפסת שלהם.

אמא אסתר נקשרה מאד לטבע הפראי של הכרמל, שם קיבלה את אהבת הארץ והכרת הצמחים ושמותם. התלבטה איזה צמח לבחור בשביל להביא להבדלה. מוריה או רוזמרין שצמח בגינה התרבותית של הבית.

מתחת רחוב הס היה קיר תמך מאבני גוויל עליו נשען הכביש. כשהתחילו לבנות שם שפכו ערימות של חול זיפזיף והילדים היו קופצים מראש הקיר אל החול (כ- 5 מטרים). הנחיתה על החול הרך הייתה נעימה. פעם אחת תוך כדי קפיצה היא כופפה את הברכיים וחטפה מהם מכה חזקה בפנים. מאז היא קפצה ברגלים ישרות.

השכנים נהגו לרדת ברחוב הס ירדו דרך שביל עזים לבית ועברו דרך הדירה של גרוסמן אל חדר המדרגות. כך חסכו ירידה ועליה של קומה אחת.

סבתא אילה היתה יוצאת בימי ראשון בבוקר מוקדם לפני שאסתר הקטנה היתה קמה וחוזרת לקראת שבת רק ביום חמישי בערב אחרי שכבר הלכה לישון. כל השבוע היתה בנסיעות במסגרת הפיקוח. היתה ישנה אצל גננות חברות או חברות מגרמניה או בבתי מלון.

כבר מיום חמישי בצהריים היתה אסתר יושבת ומחכה לה על סלע בהר ליד שביל העפר שעבר בין הצמחייה של הכרמל והוביל מלמעלה אליהם הביתה. השביל היה מוקף בקוצים, עצים וצמחי בר, סוגים שונים של ציפורים עפו מעליו, נחשים, צבים, תנים, שועלים וחתולים הסתובבו בו, מגוון אדיר של יופי מהמם. לפעמים סבא מאיר יצא למרפסת וקרא לה, אמר לי שיש עוצר (האנגלים מידי פעם הטילו עוצר כדי לחפש חברי מחתרות) ואמא לא תגיע לשבת. זו הייתה אכזבה נוראה.

סבא מאיר היה חוזר כל יום בחמש. היתה עוזרת שהתחלפה מדי פעם. אחת מהם נקראה גיזה.

כשהייתה כבת 4 בנו לידם בניין. הפועלים היו ייקים שבאו מגרמניה עם תואר אקדמאי אבל לא מצאו עבודה במקצוע שלהם אז עבדו בבניין.

כשבנו את הבית הראשון לידם, היה שם שומר יום ולילה ששמר מפני גניבות. שמו היה ארתור, ייקה. אמא אסתר היתה כבת 4. אבא ואמא לא היו בבית. אמא אהבה אותו, אחרי הגן היתה הולכת אליו. יושבת על ברכיו והוא סיפר לה סיפורים. פעם אחת כשהלכה אליו היא ראתה בדרך משטח לבן גדול, בגודל של חדר, התעצלה לעקוף אותו והלכה דרכו. ארתור שראה אותה רץ לקראתה צועק ומנופף בידיים. זה היה בור סיד לצורך הבניה. בצעד הראשון היא החלה לשקוע. ארתור הצליח להוציא אותה, הביא אותה הביתה והעוזרת רחצה אותה. את הבגדים (סנדלים אדומות וסרפן שחור עם פרחים עליזים ושרוך כתום מושחל באבקים) השליכו לאשפה כיון שהסיד הוא חומר מאכל. כשסבתא חזרה בסוף שבוע אמא סיפרה לה שסבא אפילו לא הרביץ לה …

אסתר אהבה לטייל בהר אהבה את הנוף, הצומח והחי. כל מיני הציפורים. סבתא אילה קצת לימדה אותה שמות שלהם. היו לאמא חתולים והיא היתה מאכילה אותם. סבא לא הרשה לה כדי שלא יתרגלו לבוא אליהם הביתה אבל עם הזמן הוא התרכך ובאמת הם התרגלו להכנס הביתה. נכנסו דרך המרפסת, וכשהיא היתה סגורה אז דרך החלון. סבא היה זורק עליהם חפצים שונים מכל הבא ליד, מנעל ועד סכין. הם היו שומעם אותו מתקרב ומיד בורחים, כשבדרך מפילים מהשיש. כך שברו פעם קערת זכוכית יפה. גם מבני הם ברחו. בני היה בקושי בן שנתיים, מהדס עם מקל גדול ממנו ביד וצועק הו הו, ומושך אותם בזנב.

חתול אחד ג'ינג'י, קראו לו שונרא, נהג לטפס על העץ במארב לציפורים, וכשהגיע לעץ החל נוהם והצפרים ברחו …

חתול אחר, אפור חלק, אמא אימצה כשהיה גור עזוב וחולה. כשגדל היה מביא לאמא למרפסת כל יום פגר נחש ומתישב לידו זקוף וגאה כאומר "ראו מה הבאתי".

לסבא היה חבר עוד מהונגריה, אולי רוזנבלום או רוזנבאום. היה בא לעתים להפגש עם סבא. הוא גם היה נוטר. והמשיך בכך ממש עד קום המדינה. היו לו נימוסים של חוצניק, היה מביא מתנות קטנות לבנות. פעם הביא צבעים. פעם הביא 3 כוסות פלסטיק ואמר שאלו כוסות שלא נשברות. סבתא לא האמינה. הרימה וזרקה בכל הכח. הוא נבהל ואמר "לא לא לא כל כך חזק". אבל הכוס לא נשברה. סבתא ניסתה עוד ועוד ואכן לא נשבר. עדיין לא היה פלסטיק טהור וזך אלא הוא היה שקוף עם פירורים לבנים בתוכו.

עד אז היו כוסות זכוכית דקה לתה שהיו מכניסים לתוך תושבת מתכת וספלים חרסינה לקפה, הכוסות הזכוכית היו דקיקות וכשקנו אותם היו בודקים שהם לא סדוקות, מכים עליהם עם האצבע.

במקום מיקסר היו מקציפים עם מזלג, דפקו איתו על החלבון בתוך הקערה. סבתא רבקה הביאה מגרמניה קפיץ מקציף.

בימי חול התפלל סבא בבית את שלושת התפילות. פעם הלך למכולת והגיע זמן תפילה, נעמד על המדרכה לפני החנות והתפלל. בשבתות סבא נהג להתפלל בדירה ברחוב חשמונאים מתחת למדרגות גדרה (אז מדרגות החמורים) .היה זה בית אבן פרטי מאבן מסוטטת, בבעלותו של זקן (אולי שמו היה גרינגליק?) שהתקשה לזוז ובנו אירגן לו מניין בבית. באמצע רחבת החצר היתה בריכת דגים עגולה עם דגי זהב. התפילה התקיימה בסלון הבית ובפינה מקדימה היתה כורסה בה ישב הזקן לבוש חליפה.

לפעמים לקח איתו סבא מאיר את אסתר. ההליכה היתה קשה לה וסבא נתן לה יד ומשך אותה. עלו בהר ללא כביש עד רחוב הס, המשיכו לאורך רחוב הס ומונטיפיורי. לאורכו של מונטיפיורי וחשמונאים טרם היו בנינים וההר עמד חשוף במלוא תפארת טבעו הפראי. באביב הכל פרח והיוה פיצוי על ההליכה הקשה. אזרח (קוצני עם פרחם צהובים), עצי זית חרובים ותאנים. שטיחי ענק בוורוד ולבן של פשתה שעירה ומסרק שולמית. רקפות כלניות נוריות ופרגים, סביונים, מרווה סירה קוצנית והמון המון נחשים. סבתא היתה כבת 4. סבא מאיר היה בריא כמו שור ודילג בקלילות, מושך את ידה והיא מהדסת בעקבותיו.

כל התפילה ישבה סבתא בשקט ליד סבא בלי לזוז וזה היה קשה לה. כל "אמן" סבא לחש על אזנה אמן שתגיד גם. על הרצפה היה שטיח פרסי עשיר. סבתא אהבה שבסוף התפילה כולם מורידים את הטליתות, מניפים אותם, החדר מתמלא טליתות ושרים אין כא-להינו. זה סימן שתיכף הולכים הביתה. כולם היו מערב אירופאים והכירו את המנגינות.

כדי שהיא לא תשתעמם בתפילה לקחה איתה מהבית ספר תמונות. לפני פסח זו הייתה הגדה מצוירת ואז כשכולם מסתכלים בסידורים שלהם היא שקעה ב"סידור" שלה וראתה ציור של קריעת ים סוף. היא דיברה אל ה' וביקשה שיטביע את היטלר בגל הגדול שבא מפה, מהצד הזה של הספר. אמרה לו: "אל תגיד לי שאתה לא יכול, כבר עשית את זה פעם".  סבא שמע וסיפר לסבתא אילה שרשמה במחברת של הברקות ילדי הגן. באותו זמן כבר שמעו בארץ סיפורים על השואה והתחילו להגיע ידיעות על הקורות את יהודי אירופה וגם בגן סיפרו על זה. הגננת סיפרה שלא נותנים ליהודים לעלות לארץ והורגים אותם. מאוד כאב לה הסיפור הזה. הייתה אז המון ספרות בנושא וקנו לסבתא חוברת כחולה בשם "הוא יביא אותם" מסופר היה שם על אליהו הנביא שיביא את ילדי ישראל מהשואה לארץ ישראל.

אחרי השואה הגיעו המון עולים ניצולי שואה מאירופה, ביניהם גם קרובים של סבא מאיר. לא ידעו מי ניצל ומי הושמד, וכשהגיעו בני דודים הייתה שמחה גדולה. הם הגיעו עם הילדים שלהם שהיו בערך בני גילה אבל לא היתה כימיה בין הצברים לאירופאים. האחרונים היו לבושים עוד יותר עלוב מאשר אסתר, העיניים שלהם היו כבויות והעור סבוני ולא שזוף. אבל כמה שהעיניים היו כבויות היה בהם איזשהו להט. היה להם מרץ ואהבת בניין הארץ והם דרבנו את הקמת המדינה. הם גרו במעברת תל חנן והמשפחה הלכה לבקר שם את דודה של סבא מאיר- דודה אסתי. היו לה רקמות שהיא הביאה מהונגריה על ציפיות לכריות של ספה.

אחרי ששנאה את הגן, שמחה אסתר מאד להגיע לכיתה א'. למדה ב"בית יעקב" ברחוב מיכאל, אז רחוב תבור, מספר 18, בית מגורים. הקומה התחתונה, שתי דירות הוסבה ללימודים. בכל דירה היו אולי שנים או שלושה חדרים. היה צפוף מאד. 5 או 6 חדרי לימוד עבור כיתה א עד ח, וחלק מהבנות למדו אחה"צ במשמרת שניה (אולי הבנות הגדולות יותר). בצד היה תא שרותים יחיד ששימש את כל התלמידות. בדירה השניה הסבו את חדר השרותים היחיד לחדר אחות קטנטן. האחות גם עסקה בהדרכות היגיינה ובריאות לתלמידים. למשל הדריכו להעביר את הלחם שקונים בחנות מעל להבת הפרימוס …

האשכנזיות למדו בבית יעקב והספרדיות למדו ב"לבנות מזרחי". ביום הראשון בבית הספר שאלו החברות את אמא מאיזו חסידות הם.

המורה הייתה מאוד נחמדה אבל פעם היא שיחקה איתם בשיעור בכדור גדול, זרקה לכל אחד את הכדור עם תרגיל והם היו צריכים לזרוק לה בחזרה את הכדור עם תשובה. זה הלחיץ את סבתא. ומאז קשה לי לחשב חשבון במהירות למרות שהיא הייתה תלמידה טובה בחשבון. ניסת להשתחרר מהתסביכים האלה אבל לא מצליחה.

פעם בלילה ערבים צלפו לתוך חלונות היהודים ברחוב השומר ודיירי הרחוב ברחו לבית הספר עם הילדים, שמיכות ופרימוסים, והשתכנו בביתי הספר. בבוקר הם התפנו למסדרון ובכיתות למדו. כעבור אולי יומיים העיריה מצאה פתרון למשפחות הללו.

עם שאר המורים הסתכסכה הרבה כי לא נראו לה הדרישות שלהם … המורים הירבו להוציא אותה מהכיתה אבל ההורים שלה בכלל לא ידעו, הם היו שקועים בעבודה.

המורות שהיו ניצולות שואה היו קשות והעונשים היו קשוחים. למשל מניעת ארוחת צהריים מילדים. אבל אסתר טענה שההורים משלמים על הארוחות. כשהכיתה של אחותה נענשה כולה במניעת ארוחת צהריים, הוציאה אסתר בגנבה אוכל לכולן מארוחת הצהריים והמורה החטיפה לה סטירה, אז היא החזירה לה …

יום אחד הלכה בפרוזדור שורקת לה להנאתה. מורה שבאה לקראתה שאלה בקנטור מי לימד אותה לשרוק כל כך טוב. ענתה לה שאמא שלה (כשהיא עשתה לה אמבטיות בקטנותה היו שורקות). המורה חשבה שזו תשובה חצופה ועד סוף ימיה היא סיפרה לכולם על התלמידה החצופה שהייתה לה בבית הספר.

פעם בדרכה לבית הספר ראתה זיקית מטפסת על עץ והיא עמדה נטועה במקום זמן רב מסתכלת עד שהזיקית הגיעה למעלה. כמובן שאיחרה וקיבלה עונש לכתוב מאה פעם שאסור לאחר, אבל החברות כתבו לה את כל העונש.

אסתר שהתה הרבה לבד בבית וכשהייתה רעבה ולא היה מי שיכין ארוחה יצאה החוצה ואכלה חרובים שנשרו מעצים, קטפה תאנים, היה שפע של פירות ובהחלט שבעה מהם. בכרמל הפראי שסביב הבית, ללא בתים נוספים, היו המון עצי פרי, תאנים, חרובים וסברס ואפשר היה לאכול בשפע, אבל היו שם גם המון נחשים, שכילדה קטנה היא לא פחדה מהם. היום היא לא תעז להכניס רגל לעשביה ולטפס על עצים, אבל אז …

פעם בעלותה במדרגות חצה את דרכה במהירות נחש דקיק בצבע ירוק בהיר-דשא באורך של כ- 20 ס"מ. הוא נבהל ממנה, אבל היא נבהלה יותר. לימים רצתה לברר את מינו של הנחש אבל אף אחד לא הכיר, גם מביני דבר ומורים לטבע לא הכירו נחש כזה ואמרו שלבטח הייתה זו לטאה, אבל היא הייתה בטוחה שזה נחש. לימים מצאה אותו במגדיר, כתוב שהוא נדיר מאוד וארסי מאוד.

כשהייתה בת 8 הוקמה המדינה. בבית לא היה מקלט רדיו ובערב ההצבעה באו"מ על הקמת המדינה ההורים שהו אצל השכנים שהיה להם רדיו והקשיבו לשידור מעצרת האו"ם ולספירת הקולות. השמחה הייתה גדולה. התרומה שלה היתה ציור גרפיטי גיר על המדרכה.

בסביבות גיל 8, היה פעם שסבא מאיר האכיל אותם ארוחת ערב והכין חביתות. אצל סבא לא היה דבר כזה לא לגמור את האוכל. עדה הלכה לשרותים, טיפסה על האסלה וזרקה את החביתה דרך החלון. למטה גר מנהל העבודה של סבא מאיר בחברת חשמל והחביתה נחתה על הקרחת הגדולה שבראשו, ופתאום שומעים צעקות מלמטה …

בבקרים לא אהבה אסתר לקום והעוזרת עמלה קשות כדי להוציא אותה מהמיטה. כשהייתה כבת 13 ירד בחיפה שלג שהצטבר בהדר עד לגובה של כ- 70 ס"מ בערך (בכרמל היה יותר). באותו בוקר פתחה העוזרת את התריס וקראה לאסתר לקום לראות את השלג. אבל אסתר לא האמינה לה, חשבתי שזה טריק כדי להקים אותה מהמיטה. פעם ראשונה בחייה שראיתה שלג. כל היום נשארה לשחק בחוץ..

בבית ציירה על הקירות מגיל 0 כמעט. כשסיידו את הדירה סבתא אילה אמרה לסיידים לשרטט פס חום מתחת התקרה, העמידו את אסתר גבוה ונתנו לה לצייר פרחים מעל הפס. בעזרא היא תמיד ציירה את כל הפלקטים, ציורים וטקסט. ציירה גם תפאורות של רקעים להצגות. הרבה מההצגות סבתא דובה קלרמן ביימה. כל שנה היו הצגות בחנוכה.

מרפסת לידם היו גרים זוג זקנים שלימים כשבני היה בן שלוש, שאל את סבתא אילה לעיסוקו של הזקן, סבתא אמרה שהוא מוכר ביצים ושומר על מתים. אמר לה בני "זה לא קשה. המתים לא בורחים".

פעם היתה צריכה אסתר להגיע ליציאה לטיול של העזרא אבל שכחו להעיר אותה בבוקר, והשכן דוידסון הקפיץ אותה במכונית שלו.

לא היו להם הרבה שכנים וגם לא היו הרבה דתיים אז לא היו לאסתר הרבה חברים, רק כמה בנים שאיתם העבירה את הזמן הפנוי. הסתכלו איך בונים את כל הסביבה ואחרי הצהריים כשהפועלים הלכו הם שיחקו בכלים שלהם. הייתה שם קרונית שנוסעת על פסים והם נסענו בה, איננה יודעת איך הכל עבר בשלום, "שומר פתאים ה'".

כשנולד בני סבתא לא הרשתה לאמא לצאת אחהצ לחברים כדי שלא יעבירו מחלות וגם לא ליסוע באוטובוס.

אמא היתה בת 9 וחצי והיתה מאכילה את בני. למדה להחזיק את הספל עם האוכל המרוסק שהכינה העוזרת. שמה מרק עוף וגזר בתוך מסננת ולחצה עם מועך תפו"א. אמא החזיקה את האוכל בספל אבנית (סוג של חרסינה) ובני היה מנסה לשפוך את הספל. הוא עוד ינק אבל קיבל תוספות.

היו רק בנים בשכונה. פנחס קוטן היה בגיל של אמא. בילתה איתו הרבה. היה לו אח קטן ממנו בשנתיים שלוש, אברהם שהיום הוא רופא אונקולוגי. פנחס היום מהנדס מכונות באמריקה. אמא היתה אחראית על הטיפול במקלחות של בני. פעם בקיץ אחרי מקלחת אמא ישבה בחצר עם פנחס ובני שהיה כבן שנתיים, ופנחס שיחק ושפך חול על הברך של בני. אמא דרשה ממנו להפסיק ומשלא הפסיק רבה איתו.

עד אולי גיל 13 של אמא אסתר, סבתא אילה היתה נוסעת לעבודה כל שבוע בלי לחזור עד שבת. היתה נוסעת באוטובוסים וטרמפים. פעם לקחה איתה את אסתר למקום על יד יסוד המעלה. נסעו באוטובוס עד לראש פינה ומשם היו צריכות להמשיך ברגל לא היה אפילו שביל עפר במעלה ההר. תפסו טרמפ עם עגלון בפלטפורמה שהובילה תרנגולים. קפצו ועלו עליה. העגלה קיפצה והם התגלגלו יחד עם התרנגולים מצד לצד.

פעם לקחה את אסתר לעמק בית שאן לבקר גנים בשדה אליהו ובטירת צבי ושם הראו להם בצנצנת נחש צפע שחור עם קישוטים (הבוגרים יותר חומים) כשניקו הילדים לפסח מצאו אותו בין הקוביות. בטירת צבי גם הראו נחש צפע כזה אבל בוגר, בצבע חום, שמצא בעלה של הגננת שהוכש ממנו במחסן.

פעם לקחה אותה לאיזה גן ילדים בקיבוץ והם הוזמנו לסעוד עם הילדים בחדר האוכל המשותף וסבתא לא הסתדרה עם בשר הבקר. סבתא אילה ויתרה לה באופן חד פעמי בגלל הסיטואציה.

בכיתה א אמא היתה התלמידה הטובה בכיתה, אבל זה עבר לה מהר. לא אהבה להקשיב. היתה מציירת. פעם מורה דרשה ממנה לחזור על דבריה ולמרבה הפתעתה אמא הצליחה לעשות זאת.

החלוצות היו בנות בודדות, ניצולות שואה, לבושות בתלבושת אחידה שקיבלו מחבילות. לכל מפלגה היה בית חלוצות משלה שם הן גרו וישנו. לחלוצות של אגודת ישראל היה בית חלוצות למטה בעיר ברחוב סטנטון (היום שיבת ציון). בית החלוצות של הפועל המזרחי היה בבית שטרוק.

בכיתה ג-ד-ה רוב המורות היו בנות מבית החלוצות של אגודת ישראל.

העוזרת גיזה היתה חלוצה מהפועל המזרחי. היתה חביבה. שרדה יחידה מהמשפחה. סבתא ביקשה ממנה מדי פעם שתיקח את אמא והאחיות לבריכת בת גלים. שם הראתה לאמא את המכתב של החבר שלה, יעקב. הוא כתב לה מהמלחמה, לא היה לו נייר רק מעטפה והוא כתב על המעטפה אני חי הכל בסדר והיא צחקה ואהבה את המכתב. דיברה עברית טובה. לא כל העוזרות דיברו עברית. חלקן רק יידיש.

אחרי המלחמה החבר חזר אליה והם התחתנו וגרו ברחוב ארלוזרוב אולי 49. החתונה היתה במדרכה לפני הבית. והיא עזבה את העבודה כעוזרת. היו להם שני ילדים. אח"כ עברו לכרמל.

גיזה לקחה אותה פעם איתה לבית החלוצות. היתה התקרובת קערית של סוכריות. השולחן היה חסר רגל והיתה מישהי שתפקידה היה לעמוד ולשמור על השולחן שלא יפול ולא יזיזו אותו.

החתונות היו לפעמים עצובות והכלות בכו. הצברים לא קיבלו אותם יפה. היה קשה להתחבר לאנשים כבויים ומדוכאים לבושים בגדים לא תואמים. מנגד היתה שמחה, אמונה ותקוה לפתוח דף חדש. בארץ זרחה שמש בניגוד לאירופה האפלולית שהחושך שלט בה.

הרב פלבניק חיתן זוג פליטי שואה מבוגרים בודדים לגמרי. כנראה נישואין שניים של שניהם. לא ראו שמחה. אחרי החופה הרבנית הביאה עוגת שמרים עגולה "קוגלהופ".

כל יום בצהריים מהדורת חדשות המרכזית והיא התחילה מי מכיר מי יודע, "היתה לי אחות, קראו לה …. גרנו …… וכו"

הערבים ירו בלילות. לכן בחיפה בנו את בית התעשיה כך שיהיה חיץ בין חאליסה הערבית לבין הדר העברית. ביום עבדו שם ובלילה כשצלפו הוא היה שומם. מוסכים סנדלרים וכו. גם שוק תלפיות נבנה בין רחוב השומר שבעיר התחתית לבין הדר

הלכו פעם סבתא אמא ועדה ברחוב הרצל ולפתע נקרע שרוך של עדה. סבתא התכופפה לקשור ובא שוטר ואמר לה לזוז כי במקום הזה הערבים צולפים גם ביום דרך הרווח שבין הבתים.

כשנכסו הכנופיות של קאקוג'י הוא אמר לערבים לעזוב את בתיהם כי זה מפריע למלחמה, והם יחזרו עוד יומיים לקבל את הרכוש והבנות של היהודים. מפרץ חיפה היה שחור ממאות ערבים וסירות שעזבו …

עם כל היחסים של אמא אסתר עם המורים, לא היה לה סיכוי לציונים טובים, ובכיתה ח' החליטו ההורים לסיים עם בית הספר הזה.

בכיתה ט' התחילה בית ספר תיכון ממלכתי דתי בהנהלת ד"ר בן-נון שהיה קפדן גדול וגם איתו לא הסתדרה. היה עוד מורה, מהחבר'ה של סבתא אילה, שרצה להרשים אותה וכל פעם כשנכנס לכיתה, לפני שהוא הסתובב לכיוון הכיתה, עוד עם הפנים לדלת הוא כבר היה צועק- גרוסמן החוצה! והיא בשמחה ובששון בלי שהיה ולא צריך להגיד פעמיים יצאה החוצה. 'כי בשמחה תצאון'. לפעמים ביקרה בבתי משפט והסתכלה על משפטים של אנשים.

*  *  *

בערך בגיל 22 הכיר אבא יעקב את אסתר שהיתה בת 16 ולפני החתונה ביקש סבא מאיר שיעקב ילמד בישיבה, אז סבא הלך לכרם ביבנה (בישיבה למד גם עמוס סמואל דוד של צופיה. אמו, בת של פולק מהכרמל, היא דודה של צופיה) בגיל 24 ההתחתן. הכירו שנתיים וחצי עד החתונה.

היה זה לפני פסח במסע בן שלושה ימים מראש זוהר (ראס זוהרה) למצדה (אולי דרך נחל צאלים). היו בטיול גם חברה מבוגרים יותר מאבא יעקב. (בתקופה זו העזרא לא עשו מסעות כאלה, למרות שתנועות אחרות כן עשו. כשבא אבא יעקב ועשה מסע כזה, קפצו המבוגרים והצטרפו). המסע עבר בנחל זוהר ומשם לנחל חפף שהיה תלול עם הרבה צוקים. המעבר מנחל זוהר לנחל חפף הוא מעבר קשה לניווט (אפילו מנשה הראל הסתבך בו בטיול שבו השתתף פעם אבא יעקב) ואבא יעקב הסתבך יצא בהתפצלות אחת מוקדמת או מאוחרת יותר. גם אהרון ביר, מרכז הגרעין של אבא היה בטיול, וכשסבא הסתבך הוא הציע לסבתא לבוא אחריו בדרך קיצור. סבתא פחדה ללכת לאיבוד במדבר וסירבה

אמא יצאה לטיול חולה באדמת. היה צורך באישור רפואי כדי להצטרף, והרופא שידע על המחלה שאל את אמא שענתה שהיא כבר בסדר ושהטיול הוא סתם טיול קצר. בנוסף, היתה לאמא דלקת קשה בעקב רגל שמאל. בשכונה סבתא הסתובבה יחפה ונכנס לה קוץ, שהתפתח לדלקת. כמה ימים לפני הטיול, רופא כירורג ניסה לנקות את כל האזור בהרדמה מקומית ובטיול עצמו זה כאב. בירידה מהמצדה ולפני ההמשך לעין גדי התחיל הפצע לכאוב מאד. הכריזו על מנוחה וכשקמו שוב ללכת ואז כבר לא הצליחה לדרוך. החברות הזעיקו את אבא, "יענקל חיים", מרכז המסע ואמרו לו שיש חניכה שקשה לה להמשיך. אמא מספרת שאבא הגיע בצעדים נמרצים כועס מי זו שמפריעה לטיול, וכשראה את אמא עצר נטוע במקומו עם פה פתוח.

עד היום יש לאמא שם צלקת עקב רגל שמאל

בדרך חזור נסעו במשאית טורים מקבילים לאורך אבא התישב מול אמא פירק את הסטן והסביר לה על הסטן.

אבא שמע שאמא מדברת עם החברות ושהיא גרה ברחוב מירון, והוא שמע רחוב חרמון. הוא התחיל לחפש לאורך הרחוב אולי ימצא את אסתר. הסניף של העזרא היה בית מגורים תלת קומתי ריק שהעזרא שכרה בו את הקומה הראשונה ברחוב ביתר בערך שלושה בתים אחרי תחילת הרחוב כשיוצאים מרחוב הרצל.

פעם אבא בא למסיבת פורים בחיפה של החבריא של אמא, ואמא עישנה סיגריות שלקחה מדוד. ואז הוא ליווה את אמא הביתה ונפרדו מתחת למרפסת. בדיוק סבתא היתה במרפסת וצבעה מיטת עץ שהתקפלה לקיר בצבע לבן. סבתא אילה כבר הבינה אבל אמא עוד לא הבינה.

שנתיים וחצי הם יצאו עד החתונה.

כשסבא מאיר שמע שהם רוצים להתחתן, הוא בהתחלה התנגד מאד. למחרת הוא הלך לפא"י לברר אם הם מכירים את התכשיט הזה יעקב חיים. הם הכירו את אבא במסגרת עבודתו בעזרא, וסבא מאיר קיבל המלצות טובות. הוא חזר הביתה קורן מאושר ובדרך כבר קנה כף אשפה ומייבש כלים לבית החדש, למרות שעדיין לא היה תאריך לחתונה. אבל הוא אמר  שהוא קצת מאוכזב שרצה שאסתר תתחתן עם בחור ישיבה, ולכן אבא יעקב הלך לישיבת כרם ביבנה לכחצי שנה, והקשר נמשך במכתבים. משם המשיך למרכז הרב למשך עוד כחצי שנה שנה.

אחרי שסבא מאיר אישר את הנישואין הוא חשב שזה יקח עוד כמה שנים שילמדו ויעבדו ויחסכו כסף לדירה, אבל אז אמרו לו שיש כבר תאריך לחתונה והוא נשאר פעור פה.

לפני החתונה אבא התחיל לעבוד בהוראה.

לאבא לא היתה בגרות ובטח לא תעודת הוראה, אבל היה מחסור במורים אז הוא התקבל ללמד בקרית מוצקין בבית ספר דתי שם לימד כמה חודשים, מחנך כיתה, אולי כיתה ו. המנהל היה מר צדרבוים, אדם נחמד. אז היו צמצומים ומשרד החינוך העביר אותו לעכו. המפקח היה מאיר מאיר. בעכו עבד בבית ספר דתי שנקרא "הרצוג", המנהל היה משה רוזנברג אדם נחמד. חינך כיתה ביסודי. הכיתות היו מעורבות. ביה"ס היה ממוקם קרוב לחוף הים, מקום נחמד מאד, האוכלוסיה היתה עולים חדשים. שוב בגלל צמצומים העבירו אותו לבי"ס אחר בעכו, "רמבם", ביס גדול מאד בשיכונים, שם גרו עולים חדשים. המנהל היה לוזון (היו שני אחים שמעון יהודה, עם שניהם היה לאבא קשרים טובים) צוות היה נחמד והיחסים היו טובים. התלמידים היו קשים. שם לימד כמה שנים.היה מורה אהוב על התלמידים ששמרו איתו על קשר הרבה שנים. חינך כיתה ח, וכל שנה קיבל את כיתה ח.

אחרי תקופת מה בעכו חזר לעבוד בעזרא כמרכז ארצי.

משם עבר ללמד בבי"ס רמב"ם בנוה שאנן. המנהל היה אהרון. חינך בעיקר את הכיתות הגבוהות. בהמשך ניהלה את ביה"ס מרים אדלר, משפחה עם 9 ילדים, היתה גם בעזרא.

בהמשך, אולי במקביל, לימד בסמינר ממ"ד למורות וגננות. המנהל היה בן נון. אדם קשה מאד. שם נשאר עד הפנסיה.

 במהלך העבודה ברמב"ם ובסמינר השלים אבא בגרות בלימודי ערב של משרד החינוך ברחוב יל"ג בהדר, בבי"ס שהפך בהמשך לבי"ס "עציון". המנהל היה מנחם בלום. בהמשך עבר לשם גם הסמינר. אחכ הסמינר עבר לשכונת נווה יוסף, שכונה נחשלת לפני נווה שאנן.

לאבא היו קשרים טובים עם חותנו מאיר ואילה. סבתא אמרה על אבא שהוא הבת הכי טובה שלה.

ממש לפני החתונה של אבא ואמא, קיבל סבא בן ציון (ואולי גם סבתא חיה) פיצויים מגרמניה והם קנו דירה בקומת קרקע ברחוב שושנת הכרמל 28, דירה חדשה מקבלן, את הדירה הם נתנו לאבא ואמא כשהם ממשיכים לגור אצל גברילוביץ'. לפני החתונה עבדו אבא ואמא על ניקוי הדירה. גרו שם כשמונה חודשים.

בהריון של חני עדיין גרו שם. זה היה רחוב תלול והיה קשה לאמא שעבדה כמורה למלאכה אולי בקרית שמואל. לקראת סוף ההריון עברו לרחוב הפועל 14 (ייתכן שהיתה זו דירה של מנשה) שם גרו מספר שבועות חני כבר נולדה בכנרת 2. שני ההורים משני הצדדים נתנו את הכסף לדירה ואבא החזיר את הכסף עם השנים. הדירה עלתה אז 11,000 לירות, קנו מזוג צעיר במחיר זול, האשה הפילה את ההריון ואמרו לה שזה בגלל העליה לקומה הגבוהה והתלילות של הרחוב, אז הם מיהרו להיפטר מהדירה.

*  *  *

אחרי חתונה גרו ברחוב שושנת הכרמל. זה רחוב ירידה ממרכז הכרמל לכיוון הים. קומת קרקע שהיתה שייכת לסבא בן ציון.

שנה ראשונה אחרי החתונה סבתא עבדה כמורה למלאכה בשלושה בתי ספר. מכיתה ד עד כיתה ח. בתל חנן, בנווה שאנן ובקרית שמואל. לימדה תפירה, סריגה במסרגה אחת.

אחרי שחני נולדה היו 3 חודשים חופשת לידה, ואז סבתא חזרה לעבוד. ויפה חיים שמרה על חני. בהמשך, אחרי טיפול בעניני הירושה לא הסתדרו אסתר ויפה.

בהמשך לימדה בנים נגרות.

כשבנצי נולד אמא הפסיקה לעבוד.

כשטסו לקנדה, התארחו שבוע במלון עד שימצאו דירה. בינתיים אבא הלך עם מישהו מהקהילה לחפש דירה. במלון, חדר קטן, עם ארבעה ילדים. אמא קילחה את מיכי בכיור. לא היתה שם אמבטיה. אמא לקתה בדלקת עיניים אלרגית כנראה מהפרח ragweed, פרח בר צהוב. ברז המים החמים טפטף על העקב וצמחה שם שלפוחית. אמא חיפשה את היוד הכחול במזוודות ולא מצאה בבלאגן. שאלה בקבלה איפה יש מרפאה, הם הזמינו לה מונית שלקחה אותן למיון. טיפל בה ד"ר כץ, חבש שם משחה שקופה, ואמר לחזור אחרי שבועיים. אמא אמרה לו שבישראל מחליפים תחבושת בכויה כל יומיים. הרופא כעס ואמר לה שכאן הרפואה אחרת ושלא תוריד את התחבושת.

אחרי אולי שבוע, אחרי הדלקת נרות שבת, מיכי התחילה לבכות, אמא הרימה אותה בידיים והראתה לה נרות שבת, ומיכי נרגעה. ביום ראשון באה לביקור חברה של רבקה לוינסון שירדה לקנדה, וטענה שאם יורד דם דרך התחבושת צריך לפנות שוב למיון. אמא נסעה ושם היה אותו ד"ר כץ. הוריד את התחבושת ומיכי התחילה לצרוח. כל הרגל היתה עם נמק, בצבע ירוק ושחור עם קצף לבן. לא היתה צורה של רגל אלא של גוש רקוב. פרט לשתי אצבעות שלא היו חבושות. אמא אמרה לו "תראה ד"ר, זה יותר גרוע ממה שהיה קודם". הוא אמר "נכון, את צודקת, אני אקרא למומחה".

הרופאים התחילו לתחקר את אמא, חשדו בה שאולי היא פצעה את הילדה בכוונה.

הם דרשו להשאיר את מיכי שם. אמא ניסתה להתווכח. הרופא המומחה אמר לה שאם היתה באה יומיים אח"כ, הוא היה מוריד את הרגל, אבל במצב היום הוא נוכן לנסות להציל את הרגל. אמא שמעה, חשכו עיניה ומסרה את מיכי לטיפול. באה כל יום וישבה איתה 12 שעות.

מיכי אושפזה בחדר נפרד, כל יום עבר החדר סטריליזציה כולל שטיפת הקירות בחומר אנטי ספטי וכל מי שנכנס לבש חלוק סטרילי ועטה מסכה על הפנים. אמא ישבה עם המסכה 12 שעות. את הארנק אסור היה להכניס ואמא השאירה אותו מחוץ לחדר. אמא קראה שם קצת תהלים בע"פ (אסור היה להכניס ספר), שרה לה שירים והרימה אותנה בידיים. כך היא היתה כחודש. אחרי חודש כבר צמח עור על הרגל. רק במקום בו התחילה השלפוחית היה פצע עמוק עד העצם. ושחררו אותה עם אמא, כשצריך לבוא מדי פעם לטיפול. אחרי אולי חודש עשו ניתוח השתלת עור. לקחו עור מהישבן והשתילו ברגל. ומרו לאמא למרוח בבית קרם גוף על השתל. אחרי כמה ימים ראו שהעור לא נקלט ועשו ניתוח חוזר. הפעם לקחו עור מתחתית הבטן.

הסיפור הפך לשיחת היום בקהילה. ואספו כסף לענין. הרבה כסף חודש אשפוז. בית החולים היה כללי לילדים. הרופא (גוי) שמע על הענין וויתר על התשלום שלו וקרע את החשבון.

פעם שמעו שתי חבדניקיות על הסיפור ואמרו לאבא לכתוב לרבי מליובאוויטש. אבא ואמא לא הכירו תופעה כזו לפנות לרבי והם התעלמו. אבל החבדניקיות ממש נדנדו לאמא והתקשרו אליה הביתה. אבא נשבר וכתב לרבי. המכתב הגיע לרבי בסוכות והוא ענה מיד שצריך לבדוק את התפילין ואת המזוזות ושהוא יזכיר על הציון.

בארץ לפני הנסיעה אבא מסר את התפילין לבדיקה לסופר סת"ם, אבא של תלמיד שלו מעכו. והמזוזות היו חדשות. לכן אבא לא רצה לבדוק.

אחרי שבוע אבא אמר "אם הרבי אמר אז עושים" ונתן את התפילין לבדיקה לסופר סת"ם חבדניק (שאח"כ עלה לארץ). הוא בדק ואמר שעל דרך הפשט התפילין בסדר אבל על דרך הקבלה יש בעיה כי הצדי"ק שונה בין הפרשיות, פעם אשכנזי ופעם ספרדי.

**************************************

חשבונות פתוחים: כץ, נגר ארון מטבח

משפץ, סגר את החלונות במטבח, גבה צ'קים שלוש פעמים

************

בכל הארץ מזמינים תכריכים מהגוים בחו"ל ורק בחיפה נשים יהודיות מתנדבות תופרות תכריכים. רוב התפירה היא במכונה והנשים מקבלות שכר, והתכריכים המהודרים נתפרים ביד בידי מתנדבות והם מיועדים רק לשומרי שבת.

המוהל שלי היה פלורסהיים. הוא היה שידוך של סבתא אילה. טמון בחיפה. נולדתי ביום שישי, אחה"צ ואבא רץ לחפש עוגות בשביל ה"שלום זכר" הוא עוד הספיק את מאפיית

הסטוריה שלי:

כשמירי נולדה אמרתי לאמא שמהיום אני מפסיק לאכול כי אני רוצה להשאר תמיד קטן. קינאתי במירי שהיתה קטנה. אז אמא הבטיחה שתמיד, גם כשאני אהיה חייל אני עדיין אשאר התינוק שלה.

היתה לנו מטפלת שקראנו לה "דודה ארנה". היתה מטיילת איתנו.

דודה ארנה: היתה אלמנה מגיל צעיר, ייקית. מהחברה שסביב אהבת תורה. עניה, ללא מקצוע. לבשה בגדים בלויים. התגוררה ברחוב יוסף. היתה טיפוס חברתי עשתה מסיבות לאנשים. דתיה, היתה לה בת אחת שהתחתנה בהמשך.

הגן היה אצלה בבית והיא טיילה איתנו לגן בנימין שם גם אכלנו ארוחת עשר שאמא שלחה לנו. הייתי אצלה בגן בגיל שנה וחצי – שנתיים. הייתי די עצמאי כקטן. הלכתי טוב. אמא הורידה אותנו במדרגות ומלמטה היא אספה אותנו. עד אולי גיל 3.

כשאמא רצתה לעשות לי תחפושת של מלך לפורים, אני כבר ידעתי מדודה ארנה על פורים והתעקשתי אק בויבוי.

מהגן יש לי שני הזכרונות:

מלחמת ששת הימים. אזעקה. בני גרוסמן מוריד אותי שק קמח למקלט בבית של סבא

התרגשות של כיבוש הכותל

או שוקולד או שאבא יחזור מהצבא

תחפושת "אק בוי בוי"

שמשון תחפושת ציפור אי אפשר לעוף עם זה

בחוג התעמלות בבית הפועל. התעמלות קרקע ומכשירים.

סבלתי מהילדים תמיד הציקו לי אמא שלחה את חני הכלה של בנצי באה אבל היא רדפה אחריהם והרביצה וכולם ברחו

לפני הנסיעה לקנדה אמא שלחה אותי עם הכיתה של חני להופעה של רקדנים לקציר

חוגי מוזיקה. מטרונום. אקורדיון. חלילת. לא התחברתי ולא יצא ממני כלום.

חני כינור

מירי פסנתר

בקנדה חוד ג'ודו. לא הבנתי מה רוצים ממני. הייתי ביישן ופחדן מילדים אחרים

בקנדה בנין ענק 6020 baters sreet נכנסתי לקומה לא נכונה בדירה המקבילה. גרו שם גרמנים. תמיד הרגשתי סוג של שנאה אליהם.

Senator תמיד היה חם

אבא היה שולח אותי לחמם את המכונית בבוקר

בשלום הגליל כולם לקחו כידונים חוץ ממני

לא קמתי התפוצץ הנגמש

מכתב מהגננת שושנה גלויה טנק לקנדה

המורה שאלה כל אחד מה רוצה. אני אמרתי שרוצה חבר

קראתי במבטא אמריקטי "לאו לאו לאו:

התאהבתי בילדה

למדנו חמשת המלכים. קמתי ויריתי. כולם אחרי אבל לי יש עוזי

בביס יבנה סבלתי מאד מהצקות של הכיתה וגם של הבוגרים.

נעלו אותי בכיתה בסוף היום. יצאתי מהחלון. ביקי הררי עזר לי או שאולי זה היה בן דוד שלו ארי פרוכטר

בעזרא גם לא התחברתי. הייתי ראוי לחניך מצטיין אבל המדריכה אמרה שאם תתן לי אז יותר יקנאו בי. עד היום מרגיש פגוע. הפרס היה סמל העזרא חלול. רותי אוחנה

אחותה הדריכה אחכ. אנחנו כאן קבוצה קטנה בסניף שהוא גם כן קטן ומדריכה לנו קטנה ואנחנו גם

פסיכולוג עירית חיפה. שאל ורצה תתשובה. ישבתי חמש דקות ולא עניתי. בסוף אמר שאין לנו שפה משותפת התחטתי אבל לא הסכים

עשו לי בדיקות פסיכוטכניות. חוגים לנוער מחונן בטכניון מחשבים ואלקטרוניקה. הייתי מתחת לגיל של כולם וביישן ולא הבנתי כלום בחוג חשמל. במחשבים הבנתי משהו. המרצה היה רפפורט.

נסיעה עם אבא בטרמפים לקיבוץ שעלבים. המתנו הרבה זמן בצומת נידחת אבא שם אותי תחת עץ ועמד לטרמפים. כשבגיע רץ להביא אותי

חופש גדול בשעלבים. מחנה קיץ ואז המשכתי לקיבוץ. התאהבתי ברחלי. נשארנו לבד בבית הילדים אחהצ ושיחקנו "לא אתן לך לביבות

מלחמת יום כיפור בקיבוץ שעלבים

הלכתי בשבילים מוקסם מהמרחבים

בחופש הגדול בקיטנת המכינה בכפר סבא. חוג אלקטרוניקה. אני הכנתי סמלים לקבוצה שלנו "צורים". עשיתי עיגול בריסטול וציירתי צוק יורד לים וסירה בים

במכינה פרחתי. חוכמה של אבאמא להוציא אותי מהחברה ביבנה. היתה שם קבוצה סגורה של יוצאי ביס אלומות בצפון תא. סנובים. לאט התחברתי. שבת אצל מיכאל שטיינמץ.

חופש הגדול הרב שינדלר טיול בירושלים. התרגשות של נסיעה ברכבת

המצלמה הראשונה שלי אמא קנתה לי בפוטו בבת גלים יד שניה מצלמת אקורדיון. נגטיב 120. ללא מד אור. הכל לחשב לבד ולכוון גם מרחק פוקוס

הייתי בהתנחלות בסבסטיה. גם חני להבדיל. בגשם. ישנתי בבוץ מתחת שולחן של החיילים. בבוקר אכלו מעלי הו הא מיזה בא מחלקה 3 הכי טובה. אבא גם היה קצת. בסוף עברנו לאהלים. עזרתי לבנות מבנה ביכנס, עזרתי לפנות שביל למשאית שעקפה מחסום חיילים בצומת

הופעה של הרב קרליבך.

חזרתי מאוחר למכינה. דרשו ממני לסוע להביא את ההורים. לא נסעתי. נשארתי שם בפנימיה ושיחקתי כדורסל עם עצמי

תור לטלפון הציבורי שיחות הביתה. אסימונים. היו כאלה שקשרו אסימונים וכל מיני פטנטים לטלפון חינם טקטוקים של תושבת האפרכסת

במדרשיה הקמתי את ועד מחזור. ארגנתי פגישת מחזור באודיטוריום. בסו,ף כשראיתי שקופצים על העגלה להבחר אז לא נדחפתי

הקמתי את הספריה של המחזור וגביתי כסף מכל אחד

שבוע ישיבה. הרמים ברובם היו חרדים ולא רצו לארגן לי שבוע בישיבה. נסעתי למרכז. בערב הראשון מיכי נתן לנו שיחה. קצת נרדמתי. אחרי שסיים שאלתי. תכלס אתה לא מסכים שאלה מהישיבות השחורות יותר דתיים ממך? התפרץ באמוק מה בגלל שהם לובשים בגדים שחורים. משם לראשונה נפתח לי הראש לחשוב. משם יצרתי קשר עם אלישע וישליצקי

התרגשות של להיות בירושלים. נוף מהחלון

אורי הגין היה איתי

לוויתי ממנו פעם בישיבה  כמה לירות והוא ויתר. זוכר עד היום (משום מה לא החשבתי לו את הצילומים … ילד כאפות שכמותי)

במדרשיה לאט התחלתי להיות עצמאי, ברחתי משיעורים. היינו מפרקים כדורי עוזי בדלת המקלט הכבדה מועכים את הכדור. היה לנו מחבוא של כדורים. שמתי בהם מלח לספג לחות אבל הוא ספג לחות עליהם ונוצרו אבעבועות על הכדורים.

קיוסק שם ליד הצדרשיה. לא קניתי הרבה לא היה לי הרבה כסף. לאט למדתי שמותר לי לקנות לכבוד שבת קצת סוכריות.

היינו ממלאים רפיל של עט באבק שריפה. באמטיה היינו שמים מעל נר ובורחים

היינו מדביקים אבקש לחוט ויוצרים פתיל

הרב יגל ראה אותי שם בבית המדרש

בתאריך 7 במאי 2014 בשעה 22:47, מאת בנצי חיים <7922424@googlemail.com>:

מכתב לקהילת עדת ישראל בברלין:

לסבתא חיה קראו שם חיבה "הלה" (hella).

מכתב לטכניון של ברלין:

אני מחפש מידע על סבי ben-zion haim (אולי chaim) שלמד אצלכם לפני המלחמה, בשנות העשרים או תחילת שנות השלושים וסיים לימודים לתואר מהנדס בניה עלית ותחתית (הכוונה היתה אז לגשרים ומנהרות). האם יש בידכם ארכיון ממוחשב של תקופה זו והעתקי התעודות וציונים, כמו גם מידע על כתובתו או הוריו?

בכבוד רב ובתודה

****************************

מתוך הגרסה הראשונה של הספר:

אריה אלוויס מבית אלפא:

לפי עדותו של יוסף הוכמן, הוא קרוב משפחה. לפי תאריך הלידה שלו, 1910,  מסתבר שהוא אינו בן של נח אלווייס שנפטר ב 1876, אלא נכד או אולי אפילו נין. ברשומה עליו בזכרון קיבוץ בית אלפא לא מצויינים שמות הוריו (קיבוצניקי השומר הצעיר לא אהבו לזכור את הוריהם ה"גלותיים"), אך מצויין שאחותו הבכורה נקראה חנקה (אולי חיבה של חנה). לפי הרישומים שבידינו לא היו למנשה יונה ומלכה בנים או נכדים בשמות אריה, חנה וחנקה. לפי הרישומים של יוסף הוכמן אכן היתה לגבריאל בת בשם חנהלה, אך קשה למצוא בן שלו שיענה על התיאור של אותו אריה כפי שמתואר ברשומה בקיבוץ. הארי או הירש אולי עוד ניתן להניח שיעברת את השם לאריה, אך הוא נולד ב 1894 והיה נשוי למיני. גם מקס מנשה יוסף לא תואם וכן גם ג'ק יעקב. היחידים שבאים בחשבון הם אהרון והרש מענדל, שאין לנו תאריכי לידה שלהם, ולא שמות נשותיהם, ואפשר לקבל שאם הם עלו לארץ והצטרפו לשומר הצעיר, הם יבקשו לעצמם שם יותר "צברי" וישנו את שמם לאריה. אך עדיין, נצטרך לקבל שגבריאל שנולד ב 1867 הוליד אותו ב 1910 בהיותו בן 43.

יותר מסתבר שאריה היה בנו של אחיו של גבריאל, הרש מענדל בן נח, שמצויין אצלנו שהיה נשוי פעמיים, ומסתבר לומר שאשתו הראשונה אכן נפטרה ולכן הוא התחתן שנית. אין ברישומים שבידינו את שם אשתו הראשונה ולא את שמות ילדיהם אם בכלל היו להם ילדים אך ניתן כנראה להניח במידה רבה של ודאות שאריה וחנקה הם ילדיהם.

אחרי כל זה, ייתכן שאריה הוא בכלל לא צאצא של נח אלווייס אלא של אחיו יוסף שגר גם הוא בטרנוב.

יוסף הוכמן מאמריקה בניו יורק, חרדי. היה בן שנקרא אברהם (אברומשה) ובת גולדה

בנתניה היה גר אלווייס שקשור למשפחה

היה גם באמריקה איזה אלווייס אחד שקשור למשפחה. דתי. עבד כבמאי בלוס אנגלס. דרכו הגיעו לההוא מבית אלפא

עדכנתי מפה מתוך הקובץ שכתבה רננה על סבא וסבתא. לא ערכתי עדיין את מה שהיא כתבה על סבא

הזקנה שקיבלנו את חפציה היא ג'ניה , עולה מרוסיה.

מזומן: 9900+ 5300 + 1500 = 16,700

הפקדות:

2500   3.12

8200   15.11

4500   1.11

5000

5000

1500

3000

6000

ב 1.11 היה לי זיכוי אצל איתן של 17,277

16700+3000 = 19,700

8200

2500

סהכ  47,677

-15,000

סהכ  32,677

צפניה בדיקות

אולטרא סאונד אשכים

יום שני 7.1 12:30 הרב קוק 8

אופטומטריסט כולל חדות ראיה מתוקנת


[1] לא ברור בסריקה האם התאריך הוא כ"ב או כ"ד שבט תשט"ז, אך כ"ד שבט חל בשבת. אמנם עדיין ייתכן שהדפים מולאו במוצאי שבת, אך סביר יותר להניח שזה היה יום חמישי ובמוצ"ש המשרדים של יד ושם היו סגורים.

[2] יש אצלנו בבית חוברת תקציר על הקרב "מ"כ נפל על הרדאר". בין היתר מוזכר שם קטע שנפסל ע"י הצנזורה, בו כתוב שבני המשקים מעלה החמישה וקרית ענבים ברחו מהקרב כשהמצב החל להתדרדר.

בחוברת מופיעות שתי גרסאות לקרב בו נפל. העדפתי את גרסת המג"ד במכתבו הקצר על פני גרסת הכתבה בעיתון, שנכתבה ברוב פאתוס ונראה שנכתבה יותר לטובת האתוס מאשר בהצמדות לעובדות, אם כי ניסיתי לסנן עובדות גם מתוכה.

מומלץ לעיין בספר של יאיר מדוצקי "קרבות גבעת הרדאר".

[3] "אלוייס" זה אולי שם משפחה ספרדי. אולי צאצאי אנוסים.

[4] פחות מסתבר אבל עדיין אפשרי, שנישואיו ללאה הם נישואים ראשונים שלו ושניים שלה, ובלה היתה בתה של לאה מנישואיה הראשונים, כך שנח הוא אביה החורג, או שבכלל נח ולאה היו נשואים לראשונה זל"ז, ואילו בלה היתה מנישואים שניים שלו או שלה. כל שידוע לנו הוא שלילדיו היתה אחות למחצה בשם זה.

[5] יהודים התיישבו בעיירה טרנוב שבפולין מאז שנת 1443. בשנים שלפני פרוץ מלחמת העולם השנייה היא היתה קהילה פעילה ושוקקת שמנתה כ-25 אלף יהודים, חלקם הגדול בעלי השקפה ציונית וקשר הדוק לנעשה בישראל.

בית הכנסת שבמרכז העיירה, "בית הכנסת הישן", היה ידוע כמפואר וגדול ביותר ופקדו אותו מידי יום מאות יהודים ובימי שבת וחג הוא הכיל עד לאלף מתפללים בקירוב. בראשית המלחמה הרסו אותו הגרמנים.

כבר מראשית 1940 וביתר שאת בשנת 1942 נהג המפקד הגרמני שהופקד על העיירה להוציא קבוצות של יהודים באקראי לכיכר העיר או ליער הסמוך ולהוציאם להורג בקברי אחים. ביוני 1942 בוצע רצח המוני של ילדי העיירה בירי בקבר אחים. החל משנת 1942 נשלחו בהדרגה יהודי העיירה למחנה ההשמדה בלזץ'. עד סוף המלחמה ניספו כל יהודי העיירה, למעט בודדים.

[6] עיר הנמצאת כ 55 קמ מריישא. בעיר זו נפטר מנשה יונה.

[7] ביום שישי ה 2.2.1906 מברך אליעזר אלווייס את גיסו החדש, יעקב זיילע מפשעמישל לארוסיו עם אחותו מרת פעסיל אלווייס. ביום שישי ה 26.6.1908 הוא חותם בשם אליעזר אלווייס-פרמיסלא.

בעיתון המצפה מיום שישי 24.1.1908 מופיעה ברכה מטעם חברת "השחר" ברישא לחבר הנכבד אליעזר אלווייס לנישואיו. גם מר אברהם שליסל מברך אותו. שליסל היא משפחתה של לאה רייזל, שלכאורה לא אמור להיות לה קשר ישיר עם אליעזר האחיין, אלא אם היו קשרי נישואין נוספים בין המשפחות.

[8] אבא מעלה ספק שאלי יש אפשרות ששמה היה מילכה ולא מַלכה, אך כל הרישומים מדברים על מַלכה.

[9] לא הצלחנו למצוא הד לגזירה זו במקורות הסטוריים ובתחילה הטלנו ספק באמיתות העובדה הזו, וסברנו שאולי ההורים רשמו את הילדים על שם המשפחה של האם כדי להתחמק בדרך כלשהי מגיוס לצבא. אולם עם התקדמות החקירה ברישומים הפולניים נוכחנו לדעת שלא רק שהתופעה שהילדים נושאים את השם המשפחה של האם ולא של האב קיימת בהרבה משפחות יהודיות, אלא שהרישומים הממשלתיים הרשמיים רשמו לעתים את שם התינוק הנולד רק עם שם האם, ללא האב, בציינם שהאם איננה נשואה ("Marital Status : nie ślubne"), ובהערות בצד הוסיפו שיש גבר בשם פלוני המודה באבהותו על הילד ("father accepts paternity"). כלומר היהודים לא התחמקו מרישום האב והשלטונות ידעו את שמו, אבל נמנעו מלרשום אותו כאב חוקי ורשמי ורשמוהו כאב לא חוקי …

[10] אבא אומר שמנשה יונה נראה זועף בתמונה בגלל שכעס על שעוברים על איסור של "לא תעשה לך".

[11] ריישא (בפי היהודים. הפולנים קראו לה ז'שוב rzeszow) שוכנת בגליציה, 80 ק"מ מזרחית לטרנוב. העיר שימשה מקום מעבר לסוחרים כיון שהיא שוכנת על קו תחבורה ראשי ועל נהר הויסלה, מה שתרם לפיתוחה המסחרי.

במקום נמצאו שרידים ארכיאולוגיים לישוב אנושי כבר לפני יותר מ- 2500 שנים. במאה ה- 13 השתייכה העיר לנסיכות רייסן וב- 1340 סופחה לפולין ע"י המלך קזימייז'. זו הייתה עיר בבעלות פרטית של אצילים עד המאה ה- 18 והיא נקראת על שם האציל יאן זביגניב דה רז'שוב שהיה בעל האחוזות במקום ורכושו עבר לצאצאיו. בשנת 1427 נשרפה העיר כליל והוקמה מחדש.

היהודים הגיעו לאזור כנראה במאה ה- 16, מיד לאחר גירוש ספרד. באותה תקופה נזכרים 7 בתים יהודים (שמוערכים בכ- 17 משפחות שהם כ- 80-90 נפש). במשך השנים תפסו היהודים עמדות כוח, מצבם השתפר והם גדלו. בשנת 1610 כבר היה רחוב שלם של יהודים- area judaica ובשנת 1617 כבר היה רובע יהודי ובית כנסת. בראשית המאה ה- 20 תנועת ההשכלה שפרחה באירופה הגיעה גם לרישא ובעיר התגלו משוררים, סופרים, עיתונאים ומדינאים והחלה פעילות ציונית. ב 1891 נוסדו "חברת חובבי ציון", "אגודת פועלי ציון" ו"השחר"- אגודת הנוער הציוני. כולם היו מאד פעילים.

[12] יש מרכז בריישא. כדאי לבדוק שם אם יש תיעוד.

[13] בספר על קהילת בונ'האד, "בונ'האד: חורבן קהילה יהודיה" (מאת ראובן חיים קלייןReuven Chaim Klein , מתורגם מאנגלית) מוזכרים עשרה בני אלווייס שנרצחו בבונ'האד בשואה וביניהם מלכה. אנו יודעים שלמלכה שהתגוררה בריישא היה בן בבונ'האד, אח של סבתא חיה, שנפטר עוד ב-1919. ייתכן שנסעה לבקר את כלתה האלמנה ואת נכדיה שהמשיכו לגור שם או שהיא עקרה לגמרי לשם להיות קרובה אליהם (אם כי יש לזכור שהיו לה עוד 10 ילדים פרט לאותה כלה אז למה שתעבור לגור דווקא אצל כלתה ולא אצל ילדיה?), ושם נרצחה. אפשרות אחרת היא שאולי מלכה נפטרה בשלב מוקדם יותר, ומלכה שמוזכרת בספר היא נינתה, נכדה של בנה יצחק שגר בבונאהד, שנקראה על שמה. (קשה להניח שאותה מלכה היתה נכדתה, ביתו של יצחק, כי יצחק נפטר כבר ב-1919, ולא מסתבר שמלכה הסבתא נפטרה עוד קודם כך שיצחק יספיק להוליד ילדה ולקרוא על שם אימו)

בהמשך מצאנו את דפי העד שמילא יוסף יצחקי ביד ושם בשנת 1957 (כנראה שגם ילדיו של יוסף לא היו מודעים לקיום דפים אלו). שם בין חמשת ילדיו של יעקב בן יצחק, מוזכרת בת שנרצחה בגיל 11, שברגע הראשון יוסף קרא לה מלכה, אח"כ כנראה שהוא תיקן את עצמו, העביר קו על השם מלכה וכתב באנגלית Lea. הסברה שלנו היא, שגם אם יוסף טעה וברגע הראשון הוא קרא לילדה בשם שכלל לא קשור אליה, הרי יש יסוד לטעות. יוסף לא היה מתבלבל וקורא לילדה בשם מלכה אילו סבתא מלכה היתה בחיים. ייתכן שהילדה נקראה "מלכה Lea", או שאולי היתה עוד ילדה שיוסף לא היה בטוח לגביה, או שאולי היתה בת של אחד האחים האחרים בשם זה ויוסף בילבל ביניהם. יהא ההסבר אשר יהיה, אם ברגע הראשון יוסף זכר שהיתה ילדה בשם מלכה, לא מסתבר שסבתא מלכה היתה בין החיים. רוב הסיכויים שהיא נפטרה קודם לשואה והיתה נינה אחת לפחות שנשאה את שמה.

בחשון תשע"ב, כמעט 70 שנה אחרי השואה, מילא יהודי בשם ר' דוד זאובר דפי עד על 4 בנות משפחת אלווייס שנרצחו בבונהאד. כעבור כשלוש שנים לכתיבתו זו, עוד טרם שהתגלו לנו דפים אלו, נפטר הרב זאובר מבלי שזכינו לראיין אותו. רבי דוד (לא הכרנו אותו אך כפי שמשתקפת דמותו מרחבי הרשת, מדובר באדם משכמו ומעלה. מתמיד עצום בלימוד תורה שלא פסק פומיה מגירסא, חשוך ילדים, חייכן, דתי קנאי שהיה מקבל כל אדם, כולל חילונים, בסבר פנים יפות, אך סירב לקבל אות יקיר תל אביב מרשות מחללת שבת, ביתו היה פתוח לכל מסכן משולי החברה ועל שולחנו הסבו עשרות אנשים ללא תמורה וללא שהכיר אותם, והוא שרת אישית כל אחד ואחד מהם. האריך ימים עד גיל 100) ברח מגיוס בהונגריה בשנת 1938 בהיותו כבן 22 ומכל בני משפחת אלוויס הוא תיעד רק את ארבעת אלו: לאה, מלכה, פסל Pessel, וינטל Jentel. בדפים אלו, פרט לשם, ר' דוד אינו מנדב מידע כלשהו עליהן, לרבות לא גיל, שמות הורים, אחים או שמות בני זוג. על קרבתו אליהם הוא מעיד רק שהוא "מכר" שלהם. בנסיון להבין מה עלה בגורל סבתא מלכה ומיהי אותה מלכה אלוויס שמתעד ר' דוד, אנו מנסים להבין מדוע מתוך כל משפחת אלווייס בבונאהד הוא תיעד דווקא את ארבעת אלו, או שאולי הוא הכיר רק אותם. נסיון להצליב מידע עם מקורות אחרים מעורר קשיים, בגלל שברישומים שבידינו יש במשפחת יצחק ופייגה-איטה אלווייס 6 נכדים ששמם לא ידוע לנו ואפילו לא מינם, שניים ילדיו של מרדכי-דוד, שניים של אברהם-משה, ושניים של שרה-בלה, ומסתבר לומר שהיו עוד נכדים שכלל איננו יודעים על קיומם. עם זאת, לפי החישוב הרי מרדכי-דוד ואברהם-משה היו מבוגרים מעט מר' דוד, מה שאולי מנע ממנו להכירם ולהכיר את משפחתם, והם גם עקרו מבונאהד, מרדכי-דוד כנראה לצ'כיה, ואברהם-משה לבלגיה. עם זאת, למרות הקשיים, כפי הנראה מסתבר לומר שלפחות שלוש מתוך הארבע היו ילדות.

ינטל Jentel: ייתכן שהכוונה למי שאנו קוראים טאובה ינטה, בתו של יעקב בן יצחק.

פסל Pessel: מתוך השמות הידועים לנו, בשם זה ייתכן שהוא התכוון לפסיה, רעייתו של יעקב בן יצחק, או, מה שפחות מסתבר, לבתה פרעדל.

מלכה ולאה: כבר אמרנו שבדפים שמילא יוסף יצחקי מופיעה כנראה ילדה בשם לאה או מלכה-לאה, בתם של יעקב ופסיה, אך ר' דוד התכוון בבירור לשני שמות נפרדים (הוא מילא עבורן שני דפי עד שונים). השם לאה נפוץ למדי במשפחת אלווייס, לפחות שלוש נכדות של סבתא מלכה נקראו כך על שם לאה רייזל, אמו של מנשה יונה, וגם יוסף העיד שליעקב היתה בת בשם זה. ייתכן שאליה התכוון ר' דוד. אם כך מיהי מלכה? איננו יודעים למי לקשור שם זה. אמרנו כבר שייתכן שיוסף התלבט כשמילא את הדפים האם היתה ליעקב עוד בת בשם זה, ועתה באה עדותו הסתומה של ר' דוד ומחזקת את הסברה שאכן היתה כזו. ייתכן שר' דוד התכוון לילדה של אח אחר (ואם כך ייתכן אולי שגם שאר שמות הארבע מכוונים לילדות של אח אחר, שאיננו יודעים את שמן) וייתכן שר' דוד התכוון בכלל לסבתא מלכה שהיתה בין החיים בפרוץ השואה ונרצחה בידי הגרמנים. אולם אם אכן התכוון לסבתא, נצטרך לתרץ איך ומדוע הוא הכיר ותיעד רק את הסבתא ולא את כל שאר בני משפחת אלווייס, כלתה פייגה-איטה (רעייתו של יצחק שנהרג הרבה קודם השואה), נכדתה שרה בלה ובעלה, נכדה יעקב חיים בעלה של פסיה, נכדה שלמה, וכל הנינים. גם אם נאמר שמלכה היתה ילדה, בתם של אחד מהאחים של יעקב, נצטרך לתרץ מדוע ר' דוד תיעד דווקא אותה, בת יחידה מתוך אותה שושלת. אך אם נאמר שמלכה היתה בתו של יעקב, יהיה קל יותר לישב את הענין, אם נניח שר' דוד הכיר רק את יעקב ופסיה וילדיהם. השאלה במקרה זה תהיה מדוע הוא לא תיעד את יעקב ואת בניו יצחק חיים ושמעון, והיא תהיה קלה יותר מאשר השאלה בהנחה שמלכה היא הסבתא. נוכל לתרץ למשל שאולי הוא לא היה בטוח בגורלו של יעקב ולכן לא תיעד אותו. או שאולי הוא היה קרוב משפחתה של פסיה וכך ידע את שמה אבל לא היה בטוח לגבי שם בעלה (יש הרבה דפי עד שיודעים את שם אחד מבני הזוג בלבד) וזה שהתייחס לעצמו כמכר בלבד אינה קושיה, שאולי היה קרוב רחוק שקשה להגדיר את קרבתו (בן דוד שני של הגיס, וכו'. גם סבתא  חיה כשמילאה באמצעות אבא דפים עבור אחיה הזדהתה בתור אחות אבל כשמילאה עבור גיים וכו הזדהתה בתורה מכרה) וזה שהוא לא תיעד את שני הבנים יצחק-חיים ושמעון, ייתכן שלא הכירם (אולי שהו בישיבות רוב הזמן) או לא זכר אותם או את שמם (יש לא מעט דפי עד שזוכרים רק חלק מהילדים). אם כך, אם ר' דוד אכן לא הכיר את שאר בני אלווייס, קשה לומר שסבתא מלכה היתה בחיים ודוקא אותה הוא הכיר ותיעד. יותר הגיוני להניח אם כן, שאותה מלכה שבתיעודו של ר' דוד היא נינה, וסבתא מלכה אכן נפטרה כמה שנים קודם. נצרף לכך את הספק ברישומו של יוסף יצחקי בדף העד ונקבל הסתברות גבוהה לכך.

נסכם, אין בידינו להכריע לאיזו מלכה התכוון ר' דוד, אך הדעת נוטה יותר לומר שהיתה זו ילדה, שנקראה ע"ש סבתא שנפטרה קודם השואה.

בצירוף הרישום של יוסף יצחקי, אנחנו נוטים לומר ברמה גבוהה של וודאות, שסבתא מלכה נפטרה עוד קודם שעלה הכורת על יהדות אירופה.

[14] אבא נהג לומר שחיה היתה הבת הצעירה מבין האחים, אולם לפי עדויות המסמכים שהגיעו אלינו, אחיה צבי נולד ב 1900, ואם שנת הלידה שלה נכונה, הרי שצבי קטן ממנה בכשנתיים. שנות הלידה של חלק מהאחים לא ידוע לנו וייתכן שהיו עוד שהיו צעירים ממנה. אם נרצה להעמיד את המסורת אז אולי נאמר שהיא הקטנה מבין הבנות. אולם לא נתפלא אם יתברר ששנת הלידה של סבתא חיה מוטעה (בנוסף, לפי שנת הלידה המקובל שלה היא היתה מבוגרת מבעלה בחמש שנים).

[15] ייתכן שהיו אחים נוספים שנפטרו. יש רישום כל שהוא בבית קברות יהודי בפולין שאולי מרמז על כך.

[16] הבית בטרנוב עדיין עומד על תילו נכון לבערך 1980.

[17] בערך ב 1905 נכבשה גליציה בידי הרוסים. המפקדים חששו שחייליהם ישתכרו ולכן שפכו את כל היי"ש בבתי המרזח על הרצפה. החיילים הרוסים נשכבו על הרצפה וליקקו אותה. (עם הרוסים היו גם חיילים צרקסים שנשאו פגיונות קטנים).

[18] לפי הרישומים הפולניים כנראה שנולד בשנת 1887 ונפטר ב 23.4.1918, י"א אייר תרע"ח. כיון שנפטר מוקדם, הספיקו נכדיו להקרא על שמו לפני השואה, וכך נספו בשואה לפחות שני נכדים שלו שנקראו "יצחק חיים".

[19] בספר על קהילת בונהאד: "בונ'האד: חורבן קהילה יהודיה" (מתורגם מאנגלית. מאת ראובן חיים קליין Reuven Chaim Klein ) מוזכרים עשרה בני אלווייס שנרצחו בשואה: פייגה, שלמה, יאקאב, פסל, יצחק, שמעון, לאה, טאובה, ינטל, מלכה. פייגה היא אשתו של יצחק, שלמה הוא בנו, יאקאב הוא כנראה בנו יעקב.

ילדיו הגדולים של יצחק לא מופיעים ברשימה. לפי דפי העד שמילא יוסף יצחקי בשנת 1957, הרי מרדכי דוד ואברהם משה עקרו מהעיר למקום אחר וכנראה שבגלל זה לא נמנים על תושבי העיירה. מרדכי דוד לצכיה ואברהם משה לבלגיה. גם שרה נישאה ואולי עזבה.

ברשימה אחרת, של הנספים בעבודות כפיה מוזכר גם שאלמאן אלווייס. שאלמאן אלווייס (כנראה אותו אחד) מוזכר גם ברשימה נוספת של היהודים, כבנה של פני (כנראה הכוונה לפייגה) קראוטווירט שמקצועו הוא תלמיד חכם. זה מתישב עם מה שכתב עליו יוסף בדף העד, שהוא בחור ישיבה.

בספר מופיעה גם תמונה שבה כנראה מופיע יוסף יצחקי בישיבת תפארת בחורים.

[20] ניסינו למצוא הד לשריפה כזו בעיתונות העברית של התקופה אך לשווא. שרידים מקהילת בונהאד שהצלחנו לאתר אכן זוכרים שריפה כזו, והם אומרים שלא 11 ילדים נספו בה אלא כנראה שניים. שני ילדים גם מסתבר יותר לפי גילו של יוסף. יוסף כאמור נולד ב 1912. אם הוא איבד אשה וילד בשואה, הרי סביר להניח שהוא התחתן בשנית לא אחרי 1939. קשה להניח שלראשונה הוא התחתן לפני גיל 20, ב 1932, כך שהוא היה נשוי לאשתו הראשונה לא יותר מ 7 שנים, וכנראה שהרבה פחות.

[21] חידה היא בעיננו מדוע יוסף שהקפיד לתעד את אחיו ומשפחתם בדפי עד ביד ושם, לא תיעד את אשתו ובנו. ייתכן שנפשית קשה יותר לכתוב על אשה וילדים בלשון עבר מאשר על אחים. אולי הכח הנפשי הדרוש לצורך תיעוד של אשה וילד גדול מהכח הנפשי הדרוש לתיעוד אחים.

[22] באחד מדפי העד שהוא מילא, הוא כתב שהוא הוחזק במחנה Brianzk ע"י Darnice.

[23] אולגה מסרה עדות מצולמת ב"יד ושם" ביום 23.7.2000. מספר תיק 11947.

[24] אחרי מציאת דפי העד של יוסף יצחקי ביד ושם היה מקום אולי לטעון שזה שיוסף לא תיעד את גיסתו, אשתו של נח, זה מרמז שכנראה לא היתה לו גיסה כזו, שהרי את גיסתו האחרת, פסיה מילר הוא כן תיעד, ואמנם הוא לא זכר את שמות שאר הגיסות אבל הוא זכר את עצם קיומם. אמנם לא ראיתי אינה ראיה אולם רמז אולי יש בכך. אולם הרי את אשתו שלו הוא לא תיעד ולא את ילדיו, (אולי המטלה הנפשית היתה קשה לו מדי) ואם כך יתכן שגם את אשתו של נח הוא לא תיעד, ושוב אין ראיה מכאן.

[25]  04-9846423, shalomofen@gmail.com

[26] אמנון גולדשטיין אומר ששמו מוזכר באנדרטת יהדות צרפת בשואה שבעמק האלה בדרך לגוש עציון.

[27] לאבא יש בדל זכרון שהן היו עם הפרטיזנים ועברו במחנה עבודה נות שבשוויץ. אמנון גולדשטיין לא מכיר סיפור כזה.

[28] רבי דוד טעביול חיבר ספר בשם "נפש דוד" שבו מוזכרות תולדות המשפחה.

[31]

נותרה עדיין החידה מדוע לא ידעה סבתא חיה על בן דודה אריה, שעלה ארצה כשנה לפניה, ואם ידעה, מדוע לא עמדה איתו בקשר. ייתכן שהקשר בגליציה היה רופף ולא ידעו הרבה על בני דודים ופעולותיהם (מה גם שסבתא חיה נודתה מהמשפחה ומן הסתם גם אריה), או שהתהום האידיאולגית ביניהם היתה בלתי ניתנת לגישור.

[32] שאלתי את אבא מי היה בוורט, הרי סבתא חיה היתה בברלין והוריה בפולין, האם הם באו לברלין לצורך הוורט? ובכלל הם הרי די נידו אותה? ואם אכן הוורט היה בברלין, כיצד יכלה סבתא חיה לדעת בזמן אמת על מות אחיה יצחק, הרי זה היה בפולין, טלפונים לא ממש היו, ומכתבים מגיעים ביותר משבוע? לאבא אין ממש תשובות על כל זה, אבל הוא אומר שייתכן שהנידוי לא היה טוטאלי וההורים כן הכירו בחיה כבתם. אחרי שקלול כל השיקולים, מסתבר יותר לומר שהוורט התקיים בפולין, לשם באו אברהם צבי ומשפחתו, כנהוג שהוורט הוא אצל משפחת הכלה, ולפי הידוע הוא היה בעל אמצעים ולא היה קשה לו לנסוע לפולין.

[33] למיטב זכרונו של אבא, עלה הצריף 500 לירות שטרלינג, המון.

[34] ייתכן שהם יצאו מברלין עוד בשנת 1935 אך הגיעו ארצה במרץ 36.

[35] עד שנת 2019 תאריך הלידה המדויק של אבא לא היה לחלוטין נהיר. אבא זכר במעורפל ד חשון תרצ"ה 8.11.34, אולם שזה תאריך שלא קיים בגלל שיש סתירה בין התאריך העברי ללועזי. בנוסף אבא זוכר שזה היה יום שישי, מה שלא מסתדר לא עם התאריך העברי ולא עם הלועזי. 8.11 הוא יום חמישי ו ד' חשון הוא שבת (פרשת נח).

אבא יודע שבר המצוה שלו היתה בפרשת לך לך בשנת תש"ח. לפי זה הוא אכן נולד בשנת תרצ"ה בחודש חשון, לפי זכרונו ייתכן ד' חשון, שחל ב 13 או 14 לאוקטובר 1934. אולם אם אכן היה זה ביום שישי אז התאריך הנכון הוא ג' חשון, 12 לאוקטובר.

אולי בר המצוה של אבא לא התקיימה בתש"ח אלא שנה אחריה, בתש"ט, ואז הלידה היתה ב 1935, שאז אכן חל 8.11 ביום שישי, אבל התאריך  העברי הוא יב חשון תרצ"ו, ערב שבת לך לך. אם נאמר ששנה מוקדם יותר, 1933, אז 8.11 חל ביום רביעי יט חשון תרצ"ד.

אולם אם זה היה בערב בר המצווה של יעקב זיגלמן, שיעקב זיגלמן נולד בשנת 1921, הרי בר המצווה היתה בשנת 34, ואז אבא נולד.

אבא לא יודע בוודאות היכן גרה המשפחה כשנולד, אולם לפי השנה מסתבר שזה היה בכפר חסידים.

[36] באותה שכונה גר גם יעקב מלץ, בעתיד מבקר המדינה ושופט בג"צ.

[37] אבא לא זוכר אם המפעל היה שלו או שהוא רק היה שכיר שם והבעלים היה אדון סלומון, אבל לפי המסופר בספרים על הכרמל, הבעלים היה יעקובי.

[38] לא ידועים עוד פרטים על אותו הרב יעב"ץ. ייתכן שירד חזרה לאמריקה.

[39] הערבים בכבביר לא היו עוינים.

[40] לגברילוביץ זה היו הרבה מגרשים בכרמל שקנה בזול בזמן הטורקים.

[41] היה להם אח נוסף בשם ישמעאל שכינויו היה שמעיה. האבא הבר היה שוחט והם גרו בבית של טמפלרים בכרמל, לא רחוק מאבא שהיה גר בשדרות הברושים 15, במתחם של גברילוביץ.

[42] ביה"ס נקרא ע"ש יוסף אחר.

[43] איש אצ"ל שנחטף והוחזק בבית פוליצ'וק בכרמל. אחרי עינויים, נורה ידידיה. ההגנה טענה שהוא ביקש לצאת להתפנות וניצל זאת לנסיון בריחה ואז הם ירו בו למוות. אלא שדוקטורנט שעסק בכרמל ותיחקר את אבא על הכרמל, סיפר שהיה בית שימוש בבית פוליצ'וק.

מי שהיה אחראי לרצח של ידידיה היה כנראה מפקד ההגנה בחיפה, פאול קולק, אחיו של טדי קולק (הם כנראה כלל אינם יהודים אלא נוצרים). מי שבפועל ירה בידידיה היה כנראה צורה רפפורט. אביו של צורה ירד לספרד להלחם במלחמה של הקומוניסטים נגד הפשיסטים של פרנקו.

אמו של ידידיה נקראה מלכה, היא יצאה מדעתה בנסיונות החיפוש אחרי בנה (היא לא ידעה שהוא נרצח), והסתובבה ברחובות צועקת ובוכה "ידידיה, ידידיה" והם, אנשי ההגנה לעגו לה.

[44] האמא נקראה אולי "ברכה", והיא היתה בתו של גברילוביץ. לברכה היו כמה ילדים אחד מהם היה דודי הוא היה חבר טוב של אבא, היו עוד שתי בנות, שרה ובלהה. בלהה היתה נשואה לקצין בכיר בצהל שהיה מנהל בי"ס מקצועי בטכניון, שנהרג אח"כ במלחמה.

[45] יהדות הונגריה היתה האחרונה להירצח.

[46] ייתכן שעבד בשלב כלשהו גם בחברת "טמבור".

[47] צפניה קלרמן יודע איזו משפחה.

[48] שוטר יהודי במשטרת המנדאט היה אסור לשאת נשק, אבל נוטר היה מותר לו בגלל שהחוזה שלהם היה עוד מזמן התורכים. משה בליטנטל, אבא של אריה בלינטל סיפר שהוא שלח את סבא מאיר לעזור בזמן ההתקפה על שיירת יערות הכרמל, שבה נהרגו 11 יהודים.

[49] ממרומי הר תבור וגלבוע

שאי לך מולדת שבועת אמונים

עד עולם פה לחיות ולגווע

בריתנו עמל ודמים

בשרי הרוח רוח הפרא

מגיא מהר ושממות מדבר

רק את מולדת

את לי הדרך

את המחר ותמול וגם עבר

זר פרחים לעדות לך ניתנה

חומת אמונים של עמל ומגן

[50] שילמו את רוב מחיר הדירה בכניסה, ודמי שכירות כל חודש ובעזיבה קיבלו חזרה 75% מדמי המפתח.