את ינץ לוי אני מכירה מהסיפורים שאני מקריאה לבת של חבר שלי. בטח גם אתם מכירים את מסדרת ספרי הילדים המצליחה שלו: הדוד אריה. האמת, לא ידעתי שהוא כותב גם למבוגרים. לא קישרתי את שם המשפחה הנפוץ שלו למשפחה ממנה באו רשף ורגב לוי. ידעתי שהשמות צמודים, אך לא הייתי בטוחה לגבי הקשר בין הדברים.
את הספר המקסים הזה קראתי בנשימה אחת (והרבה דמעות, חלקן ברכבת, שגררו מבטי תמיהה מנוסעים).
על מה הספר?
מדובר בספר חזק ומרגש עד מאוד, הכתוב בצורה ברורה ופשוטה, למרות שהמחבר לא חוסך מאיתנו הקוראים את ההתלבטויות הפנימיות שלו תוך כדי כתיבה: מה לכתוב, האם בכלל לכתוב, איך לנסח את זה, מה לגלות ומה להסתיר ולשמור לאחר כך.
סיפור החיים הזה מתרחש בתחילת שנות התשעים, אז המילה איידס הייתה חדשה בלקסיקון. מעבר לכך שמדובר בשנים רבות לפני שהאופציות הטיפוליות היו נפוצות יותר, היו למילה הזו בעיקר הרבה סטיגמות. אחיו של המחבר מגלה שהוא חולה ומבין שמה שלא יעשה, לא נותר לו זמן רב לחיות. את הסיפור פותח המחבר בסוף ידוע מראש, ולמרות זאת הוא מצליח לסקרן. הסיפור המשפחתי המתואר פה חושף ברגישות את הדמויות ואת ההתמודדויות של בני המשפחה, כל אחד וחייו הוא, עם מותו הצפוי של האח.
הספר שואל שאלות מעניינות שגרמו לי לחשוב עליהן בעצמי. מה היחס שלנו לחיים ולמוות, איך אנחנו נפרדים מהיקרים לנו ביותר ועוד.
מה אהבתי בו?
אהבתי מאוד את הספר. למרות הסוף הכביכול צפוי מראש והשאלות הרבות ששואל המחבר שלעיתים קצת מאטות את קצב הסיפור, התחברתי אליו מאוד. הזדהיתי עם חלקים רבים ממנו, בתור אחת שגם איבדה חברים.
היו קטעים רבים שאהבתי בספר. בחרתי אחד מהם:
שתקתי. לא רציתי למנות הסברים שיגררו אחריהם הבטחות לשיוני. חשתי שגם מוריה וגם אני עומדים בפני כוחות שמלגלגים לתוכניות, להבטחות, לכוונות להשתנות. אנחנו נתונים בידיהם, ולא מושלים בהם. שתקתי.
"אני לא רוצה שניפרד", אמרה מוריה. היא כיסתה על פניה ובכתה אל תוך חשכת ידיה.
"מוריה", אמרתי. "ניקח פסק זמן ונראה מה קורה." כמו נפרדים רבים לפני ואחרי, ניסיתי לרכך את הבשורה.
מוריה הסירה את כפות ידיה מפניה וקראה, "זה הסוף! זה הסוף!"
מאוד הזדהיתי עם הרעיון של הצורך שלנו לשלוט, גם בדברים כאלו כמו פרידה.
איך זה מתחיל?
בתור התחלה, לפני כל מה שיבוא אחרי מה שכתוב בהתחלה, יש לי כמה דברים שחשוב לי לכתוב. מה שנקרא הבהרות: דבר ראשון, כל מה שכתוב כאן אמת. מה זאת אומרת? זה פשוט קרה. זה מה שזה, ולא מעניינת אותי כל ההתפלספות סביב מה אמת ומה לא, ואם זיכרונות זה פיקציה או לא ואם סיפורים הם המצאה או לא. מה שמסופר כאן קשור לחיים שלי, כלומר זה קרה וזה קורה, כלומר עצם הכתיבה זה חלק ממה שקרה וממה שקורה.
קליק למועדון הקוראות שלנו, לעוד ספרים והמלצות.