יש ימים שאני יודעת שאם לא הייתי מקבלת סיוע מהחבר הקטן והלבן שלי, לא היו נגמרים בעצב חד פעמי, אלא נמשכים על פני כמה ימים.
כזו אני, רגשית מאד. אם תשאלו אותי, כל אדם שיש לו קושי בויסות הרגשי, או במילים פשוטות – לוקח דברים ללב – צריך לקחת ציפרלקס.
אחד אחד כל חברי נעזרים בו כדי לעבור תקופות קשות ועל אף שהקושי נותר כשהיה, הרגש לא מפיל אותנו יותר, אלא מאפשר לנו להמשיך פחות או יותר בשיגרת חיינו.
ואנחנו, הגרושים, יש לנו חיים לא פשוטים בכלל.
כבר 4.5 שנים שאני עושה הכל כדי להרים את הילדים שלי (שסובלים מויסות רגשי, כמובן).
אז עברתי באמצע שנה לעיר אחרת והצלחתי להכניס את הבנות לביה"ס הדמוקרטי, ואת הצעיר לבית ספר חדיש ליד הבית, אבל בעיות, נוטות לנדוד גם למקומות חדשים.
כל כך הרבה דברים עברתי בשנים האלו, שלמדתי כבר להתמודד עם הכל, אבל כל פעם מחדש אני חוטפת סטירה מצלצלת שגורמת לי לאבד שיווי משקל ואת האמונה בעצמי.
כרגע המצב הוא שיש לי שני ילדים שאובחנו עם דכאון. השלישית מסרבת להבדק אבל אין לי ספק שגם היא.
4.5 שנים של עבודה אינטנסיבית איתם, וזו התוצאה.
המציאות המורכבת, אבא לא יציב שמצליח לעשות הכל הפוך על אף כוונות טובות, מעבר הדירה שנועד כדי לעזור להם, גרם לכך שבתי הגדולה, מחמל נפשי, איבדה את עצמה לגמרי ועכשיו מדביקה את החלקים רחוק ממני בפנימיה.
אלפי שיחות, כל הפעמים שהרמתי אותה, נתתי לה להיות מי שהיא, ובגלל שאיבדה אמון באביה החליטה ללכת על כל הקופה בקיצוניות המאפיינת בני נוער ולהפטר גם ממני על הדרך.
האמצעית סוחבת את כל עול החיים על כתפיה הצרות ומתרסקת על בסיס קבוע כמה פעמים ביום. עכשיו מתחילים להריח את גיל ההתבגרות ממנה והקיצוניות מתגברת. אני בחרדה אמיתית שגם היא תתרחק ותעלם.
הצעיר תוקפני ואגרסיבי וחווה את העולם כמקום מסוכן ואני לא יכולה שלא לראות את הקשר אל אביו התוקפני והאגרסיבי. כדי לגרום לו לבצע משהו שהוא לא מעוניין בו יש צורך במיטב כישורי המו"מ וההעצמה כשכל מה שמתחשק לפעמים זה פשוט להגיד משהו ושהוא יתבצע.
החיים בבית מלווים בריבים נוראים של האחים, בהתמוטטויות, כעסים, אלימות, צעקות… לא משנה כמה אני לא כזו ונותנת להם דוגמה של חיים יציבים, שלווים ורגועים, חוסר היציבות של אביהם בתוספת כמה מאפייני אופי משל עצמם כנראה לא מאפשרים להם לקבל את זה.
4.5 שנים ואנחנו רק הולכים אחורה. חשבתי שכשיגדלו מעט ילמדו להתמודד בצורה טובה יותר עם כל הקשיים. במקום זה גיל ההתבגרות מכניס אותם למקום יותר קיצוני ואני חסרת אונים.
חוויית ההורות שלי כל כך קשה. רגעי הנחת בודדים ואני חוגגת כל אחד מהם כי לא יודעת מתי יחזור.
והופסט הזה יצא מבולבל, כי אני מבולבלת.
ותודה לאל על הציפרלקס שמשאיר אותי צפה מעל המים. בערך.