תודה, בבקשה, סליחה + רוסטביף לימים הנוראים

מערכה ראשונה:

עמוסה במגש עם קפה ועוד משהו על יד ניגשתי לחפש מקום לשבת. הכל היה עמוס. לפתע ראיתי צמד גברים יושבים ע״י 3 שולחנות שחוברו להם יחדיו. ״סליחה,אפשר בבקשה לשבת כאן״? שאלתי, ״בבקשה״ הם ענו. אמרתי להם ״תודה״ והתישבתי בשולחן השלישי המרוחק מהם, כך שבינינו עמד שולחן ריק. אחרי מספר דקות הם קמו ממקומם וכך יצא שאני ישבתי ע״י 3 שולחנות שחוברו להם יחדיו. לפתע הגיע גבר, אחז ב- 2 כיסאות שהיו מצורפים לשולחן שלי ולקח אותם בלי לשאול, בלי להגיד מילה, בלי להסתכל עלי אפילו ובנה לעצמו ממלכה של 3 שולחנות. גם הוא היה לבד בשלב זה והכין את המקום לקולגות שלו שיצטרפו אליו בהמשך.

הלו??? אולי גם אני בסיטואציה דומה לשלו? אולי גם אני מחכה לחבורה נוספת?

כך בהתעלמות מוחלטת מהסביבה שלו, בלי סליחה, בלי תודה ובלי בבקשה.

זה מקרה פרטי קטן ושולי, שבו באמת לא הייתי זקוקה לכיסאות הללו. אך מה היה קורה אם כן? האם הייתי צריכה לשמור עליהם מפני ״חוטפי כיסאות״?

ואני שואלת למה? האם זו חוצפה ישראלית? האם זה חוסר נימוס? העדר קישורים חברתיים?

מערכה שניה:

אני בתור לקופה בסופר, עם 3 מוצרים ו-3 קופונים. הקופאית: ״את יכולה לקחת רק מוצר אחד, או זה, או זה, או זה״

אני: ״למה? כתוב לי בפירוש שאני יכולה לקבל את שלושתם״. הקופאית: ״ככה זה, זה לא יעבור בקופה. תראי כמה קופונים יש לי פה״ והצביעה לי בגאוה הל ערימת ניירות סמוכה אליה. ״תלכי לקופה ראשית״.

אני (די בתחינה): ״ אולי תנסי? תמיד נותנים לי. אני לא הולכת לקופה הראשית. יש לך כאן טלפון, אם את רוצה, תשאלי אותה את״. כמובן, שהיא לא פנתה לקופה הראשית, שכשניסתה להעביר את 3 המוצרים וקופוניהם בקופה הכל עבר. נס גדול היה פה. ״את לא חושבת שמגיעה לי סליחה?״ שאלתי. ״למה? מה עשיתי לך?״ היא ענתה בתמיהה.״כי טעית בנושא הקופונים ורצית שאוותר על 2 מוצרים המגיעים לי, כי נהגת כלפי בגישה שלילית מההתחלה וכי ניסית לטרטר אותי לקופה הראשית״. היא הסתכלה עלי בהלם.

אקדח מעשן:

"אולי את יודעת איך מגיעים למחלקת בדיקות CT"? "כן" עניתי, "תעלי לקומה השלישית לכי בפרוזדור השמאלי עד הסוף, וימינה.״

והיא הלכה… בלי לומר מילה. בלי תודה. למה?

מסתבר שלהגיד תודה קשה לאנשים מסויימים כמעט כמו לבקש סליחה או להגיד בבקשה…

ואני שוב שואלת: למה??? האם זו תרבות ה״מגיע לי״? האם זה סתם זלזול והתעלמות מהזולת?

אותי לימדו שזה נימוס אלמנטרי ועם השנים זה הפך להיות לי טבע שני.

אולם יש אנשים שלא מסוגלים להוציא את -3 המילים האלו מפיהם. ניסיתי להבין מה המשותף למילים אלו ולמה להגיד אותן זה כל כך קשה.

המסקנה שהגעתי אליה היא שיש אנשים, שכנראה עבורם תודה, בבקשה וסליחה הן מילים שגורמות להם להודות בטעות, בחולשה, בהזדקקות לזולת, בתלות באחר.

לדעתי זה בדיוק להיפך! זה מצביע על עוצמה, על חוזק, על אנושיות, על הכרת תודה, על התחשבות בזולת, על מערכת יחסים מאוזנת עם הסביבה והאנשים הסובבים אותך במעגלים השונים.

אני לא מפחדת ולא מתביישת להגיד את 3 מילות הקסם הללו.

מהניסיון האישי שלי אני יכולה להעיד שתודה בבקשה וסליחה פותחות דלתות ולבבות. הן מחברות בין נשמות. הן עושות קסמים.

ממליצה לאמץ אותן בחום כדרך חיים.

ה"תודה, בבקשה סליחה" שלי:

בהזדמנות זו של הימים הנוראים, אני רוצה להגיד תודה לכל מי שעשה אותי שמחה השנה, ושעשוי לשמח אותי גם בשנה הקרובה. לבקש סליחה מכל מי שפגעתי בו, העלבתי אותו או הכאבתי לו בשנה שחלפה. להגיד בבקשה בכל פנייה, שאלה או בקשה שאני מפנה לאחרים: אם זה לקוחות, עמיתים, בני משפחה או אנשים שעומדים לפני בתור לקופת חולים.

ואחרי שקראתם את כל זה, רוצים מתכון לפני סיום? בבקשה:

רוסטביף

רוסטביף זו מנה שבאמצעותה אני אומרת תודה. ברגע שאני מגישה את הרוסטביף הזה לשולחן, סולחים לי על פאשלות ו״נפילות״ קטנות. אז הנה המתכון שלי באהבה רבה:

מה צריך:

נתח שלם של בשר משובח כמו למשל סינטה, שייטל או אנטריקוט, של בשר מיושן, צלוי בתנור ונפרס לעיני האורחים.

לפני שתגידו: כן… אבל…. רוסטביף אוכלים פרוס דק, קר ובתוך כריך, אקדים ואומר שאני את הרוסטביף שלי מכינה כך ופורסת עבה כי ככה הכי טעים לנו והאמינו לי זה טעיםםםם!!!

ההכנה פשוטה:

יום או יומיים לפני מועד הצלייה קונים נתח של בשר. אני קונה 1.5 ק״ג, (שמספיק ל- 8 מנות).

מניחים את הנתח בקערה גדולה שיכולה להכיל אותו בנוחות.

מורחים עליו בנדיבות, עם הידיים תוך כדי מסאז' מפנק, חרדל דיז׳ון גרגרים והרבה פלפל גרוס. מפזרים כמה עלי רוזמרין.

בעזרת סכין חורצים בבשר חריצים קטנים אליהם דוחפים שיני שום שלמות.

סוגרים את הכלי ושולחים למנוחה במקרר ללילה.