חמישים גוונים של פחד
אני לא מחשיבה את עצמי אמיצה במיוחד. למעשה הייתי ילדה מלאת פחדים. כל לילה, מרוב פחד, הייתי באופן דמיוני מחליפה דיסק בראש כדי שלא יהיו בו חלומות מפחידים. היה לי דמיון מפותח, במיוחד ליצירת אפשרויות פחות כיפיות של המציאות. לא הרבה השתנה מאז, אולי רק זה שהפסקתי להחליף דיסקים בראש. אני יותר משתדלת לשחרר, להיות בכאן ועכשיו ולהאמין שלחיים יש את הכוח הטוב שלהם. אני עובדת על עצמי להרפות.
בתור פחדנית מקצועית להיות יהודיה ישראלית שלא חיה בארץ הוסיף לי גוון חדש של פחדים וחרדות שלא הכרתי קודם כשחייתי בארץ, פחדים שקשורים לשנאת זרים בכלל ואנטישמיות בפרט. אני בטוחה שרבים מהישראלים שחיים באיזור שלי לא יבינו בכלל על מה אני מדברת ובאמת המציאות היום יומית פה רחוקה מלהיות אלימה או רומזת לאנטישמיות. יחד עם זאת, כל מה שמתרחש בעולם בשנים האחרונות ומציף את החדשות השכם וערב, מזין את הקלות הבלתי נסבלת של הדמיון והפחדים שלי. ואולי לא רק שלי?
תצחקו, אבל מאז שעברנו לארה"ב לפני שש שנים, אני מוצאת לא פעם את עצמי קצת מפחדת. אני מפחדת כשאני הולכת בחוץ עם התלתלים (כשרואים אישה בתלתלים ואיש בקרחת הולכים ברחוב יחד ברור שזה ישראלים), קצת מפחדת כשאני מדברת עברית עם הבת שלי בין אנשים (במעליות, בתורים, בטיולים), קצת מפחדת כששליחים וזרים מתקרבים לדלתנו הענודה במזוזה(אני מחפשת בפנים שלהם הבעה חשודה), קצת מפחדת כשאנו מדליקים חנוכיה בחלון פתוח או כשאנו שרים "מה נשתנה" בפסח ושאר הרחוב שקט, ואפילו כשאני שולחת מצה עם שוקולד בתיק אוכל של הבת שלי… טוב אולי זה לא בדיוק פחד, אבל אני מרגישה מתיחות בכל מיני סיטואציות שבהן אני חוששת שאולי יש מצב שמזהים שאני יהודיה, ושזה שזיהה הוא, על פי אותו תסריט לא נעים, אדם שפשוט שונא יהודים.
אנטישמיות חיה ובועטת מדי יום
איך אפשר להסביר את התופעה הזו? שנאת יהודים חזרה לאורך ההסטוריה באופן שאין לו אח ורע בעולם כולו. בצורות שונות ומשונות, עם כל מיני הסברים וסיבות שהתחלפו כמו צו אופנה. שונאים יהודים מאז ומתמיד. וההיסטוריה ממשיכה…
לפני שבוע בוירג'יניה היתה הפגנה של ימין קיצוני וניאונצים באחת האוניברסיטאות שהובילה למהומות בשרלוטסוויל, היה אלים, היו הרוגים. שלשום היתה הפגנה של ניאונצים בברלין לזכר רודולף הס, סגנו של היטלר, אתמול הפגנת ימין בבוסטון…… רק לקרוא את הדברים שצעקו בכל ההפגנות, ״יהודים לא יחליפו אותנו״, ״לא מתחרטים על דבר״, הופכים לי את הבטן. זה הפחד הקטן שמבליח כמו כאב ראש טורדני כל אימת שמתפרסמת ידיעה נוספת שעוד תהלוכת שנאה מתעקשת להלך אימים באיזשהו מקום בעולם.
התמונה מהההפגנה בברלין, בה נשאו ניאונצים שלט ענק מחשיך עיניים ״לא מתחרטים על דבר״:
צילום: Omer Messinger/Getty Images
לפעמים אני חושבת שצריך להוסיף תיקון לחוקה בנוגע לחופש ההתאספות בארה"ב ובכלל לחוקי הדמוקרטיה בכל מקום. ברור לי שהדמוקרטיה היא דבר טוב, הכי טוב שקרה בעולם אולי, אבל ברגע שאנשים משתמשים בחופש הזה כדי לשנוא, לפגוע ולהנציח את הרוע אסור לתת לזה מקום. אסור לגלות סובלנות כלפי זה. חופש הביטוי וההתאספות חייבים להיות בתנאי שאינם פוגעים באיש.
תמונה מהפגנת התמיכה לאחר מהומות שרלוטסוויל:
צילום: Spencer Platt/Getty Images
לשאוף לאהוב
אני יודעת שיש אנשים שיגידו ״אז למה את חיה בחו"ל?״ זו שאלה מעצבנת אך מובנת. הרי אם יש מדינה ליהודים,שקבלה תוקף בזכות ההבנה שהיהודים רדופים, אז כאילו ברור שצריך לברוח אליה כמו מקלט ולחיות בה. אולי זה נכון, אבל יש משהו עמוק בתוכי שקשה לו להסכים עם מציאות של שנאה, רדיפות ופחד. עוד כילדה הרגשתי שבעולם צריך להיות מקום לכולם בכל מקום, בלי הפליה ובלי גבולות. אפילו שיש לי ביום יום תחושות של מתיחות, פחד או חרדה, אני חושבת שעל עולם טוב יותר צריך להקפיד לחלום ולנסות לחיות אותו, יום יום, לא משנה איפה אנו נמצאים. ואנחנו בתור יהודים וישראלים הראשונים שצריכים לשאוף את שאיפת האהבה, השלום והשיוויון עבור העולם כולו.
אני בטוחה שיש לכל אדם נקודה אחת בלב, נקודה מיוחדת של טוב. הלואי ונצליח לחבר ולשזור רשת של טוב בעולם ולסלק ממנו את הרוע.
תמונה נוספת מהפגנת התמיכה לאחר המהומות בשרלוטסוויל Choose To Love:
צילום: Elijah Nouvelage/Getty Images
