היום גיליתי שיש לי בן דוד בן 22 והוא חי בפלורנטין. טוב, נו, לא באמת . כלומר, ידעתי תמיד על קיומו מן הסתם וגם יצא לנו להחליף בערך 5 מילים בשנה. אבל היום ממש דיברנו. הסיבה לתפנית המשמחת הזו נעוצה בעובדה שלשם שינוי הגעתי לארוחת חג של המשפחה המורחבת כשאני לא טומנת את האף והכרס שלי רוב הזמן בין מנות האוכל השונות. רק חצי מהזמן, אבל גם זה משהו. העובדה שאני עוד נחשבת רזה יחסית, היא נס קולינרי ופיזי בפני עצמו.
כעת, נכון לשעה שש בערב, חג השבועות, מצבי שפיר, אך הסכנה בדרך. מאחוריי ארוחת חג אחת והערב צפויה לי ארוחת אפטר שבועות נוספת המתבססת על מעשי ידיה של חברתי המשקיענית והכמעט קונדיטורית שרה ישראלי. לפי הצפי ממתינים לנו פשטידות, עוגות גבינה, פסטה ועוד מאפים נפלאים. לא פשוט.
אני לא יכולה שלא לתהות אם הבעייתיות היא באופי הגרגרני שלי ובלשון הנהנית לשאוב מזון מכל פינה, בעיקר כשחסרים דברים אחרים בלב ובבטן, או שפשוט נולדתי לזה.
אולי זו לא אני, זו המדינה.
ודאי לא אגלה לכם את ישראל , כשאזכיר פה כמה שהמאכלים בחגים ובכלל, תמיד נמצאים במרכז. לא צריך ללכת אחורה להסטוריה העגומה שלנו, לתקופות הרעב והשפל הלאומיות, מספיק עבורכם להכנס לפיד שלכם בפייסבוק ביומיים האחרונים ולראות את תצוגת קולקציית הגבינות והקישים לשבועות 2016.
MY GOD, כמה אוכל! רק מלהתבונן ביעף בעדכונים השונים כמעט צנחתי אל שולחן החג של חברי הפייסבוק שלי ברחבי הארץ. יש לי כ-3,700 חברים אז שערו בנפשכם כמה היתי צריכה להתאפק.
היחידה להערכתי שלא שם היא ידידתנו מיכל צפיר שעל הבוקר לפני הארוחה המשפחתית צפיתי בעדכון פייס שלה ושל יואב כשהם בבגדי ספורט ברחובות ברצלונה, בטח שורפים את הקלוריות שאכלו בחתונתו של אסי עזר. היא אמנם נחלצה מארוחות החג, כל הכבוד על הבחירה בכושר במקום עוד כנסיה משוועת אבל מכל מקום בעולם וגם בשיאו של חג זלילת הפחמימות את צריכה לעשות לנו רגשי אשמה ?
מישהו יודע בכלל מה הקשר בין גבינות לשבועות? כי נדמה לי שזה הוזכר איפהשהוא, אולי בעמוד הפנימי של איזה מוסף עיתון לחג, אבל אין לי מושג. אולי זה בערך כמו הקשר לאוזן המן ובין מגילת אסתר והערכים העמוקים יותר של חג פורים, אם יש כאלה, מעבר לזלילת משלוחי מנות. אני באמת לא זוכרת.
אני כן יודעת שמחר בטח אצטער על זלילות הסופ"ש הארוך הזה ולדעתי אני לא אהיה היחידה – לדעתי מכון הכושר יהיה כה עמוס עד שכדאי לי לשקול לוותר על שיעור עיצוב וחיטוב ולהגיע ישר בשעה 23:00 בלילה.
מצד אחד, לכל חג יהודי (כמעט) יש את המאכל המסמן אותו, השולחנות יהיו תמיד עמוסים במאכלים קשורים כך או אחרת לחג ואנחנו נאכל עד שנשמתנו תבקש לצאת לנופש ניקוי רעלים. יש משהו משמח ומחמם בשפע הזה ויש פה הרבה אנשים שיודעים ליצור יצירות קולינריות או פשוט להכין דברים ממש טובים. השאלה אם החגיגה הזו לא תעלה לנו אחר כך ביוקר קלוריות ויותר מכך, האם לא שכחנו את המשמעויות הנוספות העמוקות יותר של חגים ומועדים טובים?
אולי יש מבין קוראיי הנאמנים כאלו היודעים לרסן עצמם. היות ואני לא הולכת לקבוצות תמיכה למינהן, הדבר היחיד שמעט מחזיק אותי, הוא חיבתי לספרי תזונה. וכמו משמיים, הגיע לידי (יותר נכון להגיד שעטתי עליו בספרייה העירונית) הספר 'תזונה לפי הרמב"ם". בתזמון מושלם הוסבר שם למה אנחנו עלולים להרגיש רעבים דווקא אחרי ארוחות גדולות, באירועים למשל. רעב שיכול להתפתח גם אחרי שעתיים. זה קשור להתכווצות חוזרת של הקיבה שהתנפחה מידי, ולכן שוב זקוקה למזון. בכל מקרה, זה קצת עבד הפעם.
מלאי החגים אמנם אזל לחודשים הקרובים, במדינה שבה שפים הופכים לכוכבים, מסעדות יוקרה נפתחות חדשות לבקרים ותכניות בישול עומדות בראש טבלת הרייטינג, כנראה שלא יהיה שינוי בקרוב ואנחנו לא נחזור לימים שבהם לחמניה בחמאה הייתה שיא התענוג.
חשיבות האוכל תמשיך להיות מוטבעת בגנים שלנו לעוד הרבה שנים אני מניחה. כל מה שנותר לי לפחות לעשות לפני השולחן הוא להתמקד בתענוגות נוספים, כמו שיחות עם אנשים (דבר נהדר, אה?), להסתפק בצלחת אחת ולשתות הרבה מים, לעשות אימון כושר בבוקר (זה עובד מניסיון, לא ממש תרצו להרוס אימון מייגע בפרוסת עוגה נוספת).
או פשוט לברוח לברצלונה בחג.