ספרה של ורדה אליעזר הוא מעגל החיים, מעגל המסתובב בין הכאב לשמחה, בין אהבה שנגמרת ואהבה שמתחילה.
הספר מחולק ל-4 חלקים: אל שהיה, בתוך האין, אל החלום ובתוך היש. שני החלקים הראשונים הם זיכרונות , כאב ואכזבה, תולדה של האהבה שנגמרה. החלק השלישי מוביל את הקורא לתוך אפשרויות שיש להגשים. החלק האחרון הוא סגירה אופטימית למקבץ שירים זה והוא מדבר על אהבה, על תקווה, על החיים המתמלאים בזכותה של האהבה.
האם האגדות הן המציאות?
"אם אספר לא יאמינו
איך עמדנו שם שני זרים
ובאחת פנינו אל אותה הדרך.
כל המילים השואלות נותרו מאחור.
את התשובות לחשה לנו הרוח
כשהניעה בי מבט אל המקום
בו חיכית.
אם אספר הרי לא יאמינו
שאגדות הן רק גלימה למציאות
חובקת, יחידה."
ורדה אליעזר בשיריה מתארת את הכאב על אובדן האהוב, האהבה שהיתה ונמוגה, הגעגוע המוביל לחלומות אינסופיים והרצון לשוב ולגעת באהוב בשנית.
המילים והשירה הם הנחמה. הם מה שנשאר…:
"…המיטה נקייה ממך
האוויר נטול ריח עשן
דפי נמלאו שירה
ויש בהם הכל
ולא עוד אותך."
היא מתארת את ההרגשה שללא האהבה, הבית קורס:
"היית לי בית
משכן להיעטף בו
היית לי בית
הרעפותיך כיסו את גגו
ודלף
נסדקו רעפיו.
וקרס הכל."
ורדה קוראת לאהובה להיות, אבל בגלל מה שהוא כן היה , היא מתארת את מה שהיא מבקשת שהוא לא יהיה:
"אל תהיה שחף המצרח מעל הגלים
אל תהיה טווס המתהדר במניפת צבעים
אל תהיה נחליאלי הממלצר בין חורף לאביב
אל תהיה דוכיפת הנושאת כתרים זרים
אל תהיה פרפר המתפרפר בינות פרחים
אל תהיה צבוע הממלא את חיי בשקרים"
האהבה שהיתה למשוררת עם אהובה, היתה אהבה מתעתעת, כוזבת והשאירה אחריה חור כואב ומלא בכעס. היא משווה למשל את האהבה שהיתה לה, לזאב בסיפורה של כיפה אדומה.
"איך לא זכרתי
שגם הזאב חייך אל כיפה אדומה
מפתה בקולו המרגיע
שגם המכשפה הרעיפה שפע
מחמאות בטרם הגישה תפוח אדום…"
אך, למרות הכל ורדה רואה המשך ורוד ואופטימי בחלק האחרון של ספרה.
"לפתע האוויר הפך צלול ורך
כמו ריחפה אלת הנועם במרחב
מלטפת שקט עטור כוכבי מרום
שיעור אל עוד יום הצופן
ברגעיו את חמדת אהבתנו"
מאחלת לכולנו שהאגדות יהפכו למציאות.
קריאה מהנה!
XOXO
אחת שיודעת 😉
