גדלתי ברמלה של שנות השמונים, בין רוב מוחץ של עיראקים ומרוקאים ומעט מיעוטים אחרים מעדות שונות : הודים, בולגרים, רומנים, פרסים ועוד….
בבית הוריי לא דברו על עדות, לא גדלנו לפי עדות, לא במאכלים ולא ביתר הסממנים.
אני זוכרת חוויה מכוננת בכיתה ד' או ה' בהפסקה. חברים לכיתה ערכו ביניהם מעין תחרות כזו מי טוב יותר.
זו לא הייתה תחרות של מחניים, של קלאס או של חיי שרה. זו הייתה תחרות קצת אחרת.
חברה לכיתה פנתה אליי בשאלה: "תגידי מה את?"
"מה זאת אומרת מה אני?" תהיתי.
" מה את?", הקשתה החברה, "אני חצי מרוקאית וחצי עיראקית ומה את?"
"לא יודעת, עניתי, ,מה כדאי לי להיות?"
החברה הסבירה, "הכי טוב להיות מרוקאים ועיראקים, יש לנו את האוכל הכי טעים וגם העיראקים ממש חכמים".
שתקתי
החברה ניסתה לעזור לי
"אמא שלך מכינה אוכל טעים?", "כן עניתי, מאד", עד כמה שילדה בכיתה ד' יכולה להיות אובייקטיבית ואנינת טעם.
"וההורים שלך עוזרים לך בשיעורים והם מבינים את החומר?", המשיכה
"כן", עניתי, "בטח"
"אז את כמוני!", פסקה
"טוב", עניתי , "אז אני חצי מרוקאית וחצי עיראקית"
ורצנו לשחק בחבל.
בצהריים חזרתי הביתה וסיפרתי לאמא שלי שאני חצי מרוקאית וחצי עיראקית כמו החברה הטובה שלי ושהיום גיליתי את זה בכיתה ושגם רוב הילדים מהכיתה שלי כמונו. ואיזה כייף לנו.
אמא צחקה ואמרה לי "את נולדת בארץ, את י ש ר א ל י ת, גם אבא ואני נולדנו בארץ אבל הורינו לא".
והסבירה לי שאמא שלה עלתה ארצה מטורקיה באנייה ושירתה בצבא ומשפחתו של אביה הם ירושלמיים שורשיים ושמהצד שלהם אני דור 11 בארץ ושהוריו של אבי הגיעו בכלל מתימן.
עד היום כשאני נזכרת בכך אני נזרקת לאותו הרגע ההוא, המכונן, של תחושת חוסר הוודאות, של שברי זהות ושל תחושת השיתוק שאחזה בי שמא יגלו חבריי שאינני חצי מרוקאית וחצי עיראקית, כמוהם.
ומה יהיה עליי? ומה אני בעצם?
***********************************************************************************************************
אבא שלי נולד בבית בראש העין באותה מרפסת של הבית שבה חיה סבתי עד היום, את חבל הטבור היא חתכה במספריים בעצמה בביתה, ככה היא. ככה היא ילדה וגידלה שבעה (!) ילדים. אמא שלי נולדה בקריה בתל אביב, כמוני, וגדלה ברמת גן. בשנות ה- 80 הם רכשו דירה ברמלה ומאז ליבם שם.
רק ח"י קילומטר מפרידים בין רמת גן לראש העין ועבורי זה מרחק מכונן לחיים שלמים.
סבתא רבקה, הטורקיה הבלונדה מרחוב הפודים ברמת גן שבישלה לנו קניידעלך, גפילטע פיש ופישקדו לארוחות חג ודברה איתנו עברית מתובלת בלדינו, ספניולית וקצת יידיש, שהחזיקה בכרטיס חבר וי אי פי למועדון הקרוואן והקולוסיאום, שיחקה קלפים, התלבשה במיטב המלבושים, כולל בייביליס, מקיאג' וסיגריה ארוכה ארוכה בין השפתיים ודאגה שאפילו למכולת השכונתית תיראה טיפ טופ.
סבתא רבקה עסקה בטקסטיל באופן רשמי ותפרה לנו את מיטב הבגדים בהזמנה אישית של הנכדות והתחפושות הכי מקוריות ותסלח לי שושי זוהר רגע לפני פורים…היא ידעה להעריך בדים והמלתחה שלה תיזכר לעד בקרב סוחרי שוק הפשפשים ביפו כמכרה הזהב של רבקה אליזם ז"ל. אליהם מכרה את בגדיה.
סבתא יהודית, מראש העין, עסקה אף היא בטקסטיל, אם כי לא באופן רשמי ותפרה לעצמה ולשבעת ילדיה בהם אבי, את בגדיהם וצעצועיהם משאריות בדים שמצאה ואלתרה, סדין הפך לחצאית, שמיכה לג'קט ומעיל ישן למילוי לכרית, כריות לכדורים וכן הלאה. סבתא יהודית שהייתה ועודנה, שתחיה, מבשלת לנו את המרק התימני האלמותי, עם הקובנה ליד ובבקר מוזגת לנו קפה שחור עם חלב.
סבתא רבקה ("אבלסטינה") שלא סיימה מעולם לדבר עד שבהלווייתה כולם חיכו שתכף תקום ותצעק לאחת מבנותיה "הגז סגור?", שאיתה הלכתי בקביעות לחוף ירושלים, למסעדת לונדון בטיילת תל אביב, לבריכת גורדון ולטיול בת המצווה ביורודיסני בפריז ושמידי פעם זרקה לי: "מה יש כל הבדים האלה עלייך? ככה תלכי לסבתא שלך בראש העין, תורידי, תורידי שכבות תאווררי ! פה זה תל אביב".
סבתא יהודית שידעה עברית רק בשפת הקודש, שדקלמה באוזניי את ספר תהילים בעל פה במנעד תימני, שהמילים היחידות שאני מבינה ממנה כבר 36 שנה בעברית של חול הן מילות קודש של סבתא: "תשבי, תאכלי".
סבתא רבקה שלא הייתי צריכה להסביר לה איזו חליפה אני רוצה ללבוש לחג, היא מיד ידעה מה סוג הבד, הצבע והגזרה המתאימים רק לי כמו לכל אחת מנכדותיה. ככה. בלי בורדה!
סבתא יהודית, "אשרי יושבי ביתך" שמעולם אבל מעולם לא יצאה את דלת ביתה מאז נחת מרבד הקסמים בטיסה ישירה מצנעא הישר אל שיכון ו' בראש העין. ובביתה זה היא שוכנת עד עצם היום הזה עטופה בשכינה ומנהלת את חייה בסגפנות מופתית שאין עוד בנמצא.
סבתא רבקה שחצתה ימים וארצות, מאירופה ועד הבלקן עם חברות, חברים, מכרות ומכרים שבילתה ימים ולילות בכל מה שהיה לה להציע לעולם. והיה לה. שאספה אל ביתה ואל ליבה חתולי ואנשי רחוב בודדים, והומלס וייטנאמי אחד שנמלט מהמלחמה ההיא ושסעד אותה עד מותה. ולימים זכה להתאחד עם משפחתו כאן בארץ. בזכותה.
סבתא רבקה שהתאלמנה בגיל 48 עם שלוש בנות והמשיכה לחיות כאילו אין מחר, טרפה את החיים והייתה עבורי סמל הנהנתנות, ה"אכול ושתה כאילו אין מחר", הסרטים הטורקיים, הזורבות היווניות וגם השירים של אלביס ובוני אם ברקע.
סבתא יהודית שהביאה לעולם שבעה ילדים, שלא שוכחת, עד היום, את הניסיון לחטוף ממנה את בכורתה, ששכלה את בעלה בגיל 70 פלוס ממחלת הסרטן, ששכלה את אחת מבנותיה מאותה המחלה ועדיין תמיד מוצאת זמן לצחוק, להסתלבט על העולם ולהראות לנו ששמחה זה קידוש השם.
סבתא יהודית שמעולם לא נעלה את ביתה בראש העין, שלא יודעת מה זה מפתח ודלת סגורה. פעם מזמן כשהייתי ילדה הגיע האלטע זאכן הערבי להציע לה את מרכולתו, היא לא הבינה מה הוא רצה ממנה, הושיבה אותו בשולחן המטבח הקטן והגישה לו מיד מרק תימני וחצי כיכר לחם ואמרה לו, בשפת קודש: "שב, תאכל". וכשסיים בירכה אותו לשלום.
***********************************************************************************************************
ואם תשאלו אותי היום "תגידי מה את?"
אומר לכם מיד שאני שני קצוות מנוגדים של אותם חיים.
אני גם רבקה וגם יהודית.
גם רבקה המקראית אשת החסד, אותה הנערה היפה שהשקתה את אליעזר וגמליו ובזכותה נמשכה שושלת אברהם אבינו וגם יהודית לוחמת הצדק והעוולות החברתיים האצילה שהשקתה את הולופרנס בחלב וערפה את ראשו ובכך הביאה לניצחון היהודים על האשורים.
גם סבתא רבקה הנהנתנית וגם סבתא יהודית הסגפנית והענווה. אני שילוב של הכל מהכל, של קודש וחול עטופה באמונה בטוב האדם ומעל כל זה בבורא העליון.
אני קצת מהכל והכל משתיהן ואם יש משהו שמעצב אותי יותר מהכל זו הידיעה שמותר לנוע בין קודש לחול, שאפשר למצוא קודש בחול ואפשר להפוך חול לקודש.
כי אין חול בלי קודש, כמו שאין קודש בלי חול.
אני גם וגם. וטוב לי. ככה. פשוט טוב לי ככה.
"ופשוטים ופשוטים הדברים וחיים ומותר בם לנגוע ומותר לאהוב ומותר ומותר לאהוב " (לאה גולדברג)
