יש כאלה שאם תשאל אותם איזה אוכל הם הכי אוהבים, הם יגידו לך ( ללא כל היסוס ) – אוכל של אמא. ולא שהוא היה כזה מדהים, או מיוחד. אבל יש בו משהו , בתבלינים או בניחוח שעושה אותו להכי הכי בעולם. והסוד הוא – כי אמא תמיד מכניסה בו את כל האהבה. ואוכל שנעשה באהבה נעלם בשניה.
פגשתי אותה בפינת הקפה, היא הסתכלה על השרשרת שלי וניסתה לעמוד על קנקנה, דווקא היום בחרתי לענוד שרשרת עדינה עם תליון קריסטל בצבע שמפנייה.
היא שאלה אם היא יכולה לקנות אותה. אמרתי לה – אין בעיה, אכין לך אחת בדיוק באותה המידה.
לא, היא אמרה. אני רוצה את זו שאת עונדת, שאלתי אותה: את בטוחה ?
והיא ענתה : כן, יש בה את האנרגיה שלך, ורק אותה הייתי רוצה.
הבנתי ששמתי שם המון אהבה.
למה מעצבת תכשיטים ?
אני באה מעולם אחר לגמרי, ניהול פרויקטים בחברת היי-טק. כל סיפור האהבה שלי עם תכשיטים התחיל לגמרי במקרה לפני 25 שנה, כשנכנסתי בפעם הראשונה לחנות מלאה בחרוזים ופשוט איבדתי את עצמי שם בין המדפים. קבלתי הסבר קצר מה ואיך עושים וקנית גם כמה כלים בסיסים , פלייר, קטר וחוטים. הכנתי כמה שרשראות לעצמי ואנשים שפגשו אותי שאלו אם אני יכולה לעשות להם גם.
פתאום הבנתי שיש פה קסם , כשאני יוצרת אני מתנתקת, כלום לא כואב. לפעמים הם אדומות, לפעמים נפוחות ולפעמים כואבות אבל יש בזה ריפוי ואני נהנית ונרגשת מכל תכשיט חדש שיוצא לאור. הבנתי שהיצירה מחזקת אותי, ברמה המוטורית והנפשית .
וכן, יש לי ידיים עקומות, סוג של מתנה שקבלתי בגיל 17.5 , ואפשר להגיד שבשבילי לעצב תכשיטים זה כמו לעשות מדיטציה.
ככה המשכתי לעשות פשוט את מה שאני אוהבת וטבעי לי: לחבר בין אנשים לתכשיטים. הבנתי שאינטימיות פוגשת יצירתיות נוצר בינהם איזון. מכאן החלטתי פשוט לבטוח בדרך. ובתור אחת שבוחרת להסתכל על עצמה גם דרך הפרופיל או הצדודית (אני קוראת לזה חוויה חוץ גופית ), אני כל פעם מתרגשת כשאני מתחילתה ליצור משהו חדש. הבחירה של הצבעים, הטקסטורה, לחשוב על האורך, על האישה שתענוד אותה כי כל תכשיט מספר סיפור ולכל צבע יש משמעות. וכשהקומפוזיציה מקבלת צורה אני מוקירה תודה על זה שאני מאפשרת לעצמי להיות נוכחת, לחלום ולעשות. היכולת לפעול לפעמים גם ממקום לא מתוכנן, ספונטני לגמרי בלי לדעת תמיד מראש מה יצא, אבל עם המון אהבה, כוונה ואמירה אישית.
דוגמנית : נועה לפידות
לפני 6 שנים היא הגיעה, חבילה מאמזון. בפנים היתה מתנה – (דרמל) מקדחה. פתחתי ולא כל כך ידעתי מה עושים עם כל חלק, אז פשוט סגרתי והנחתי אותה בצד. האיש היקר שלצידי, כבר ראה את התמונה הרחבה . ואז זה פשוט קרה, יום אחד החלטתי שאני יכולה ,שהגיע הזמן לקפוץ מדרגה – ללמוד צורפות. אני מודה שדי חששתי אם אני בכלל מסוגלת. קבעתי פגישה עם מנהלת הבי"ס – יעל שקדי , וסיפרתי לי שאני מאוד רוצה, אבל חוששת שיהיה לי קשה להשתמש בכלי העבודה. אבל היא חייכה והסירה את החשש וככה הרחבתי את מעגל היצירה, התחלתי ללמוד –ומאז לא הפסקתי. גיליתי עולם חדש של חומרי גלם, והכי מרגש -גילית שאני פשוט מסוגלת. מסוגלת להפעיל כל כלי שנדרש. היום אני יכולה להגיד שבדרך הבנתי שהפתרון נמצא בתוכי ואני יכולה לעזור. אם אני ממש רוצה.
למדתי לקבל את השינויים ולהסתכל על החצי כוס המלאה. אומרים שמה שמחפשים במרחקים , בסוף נמצא ממש במרחק נגיעה. עם המון התמדה ונחישות, ויכולת ללמוד לבקש עזרה . אני תמיד שואלת את עצמי כמה רחוק אנחנו מוכנים ללכת עם הסיפור שלנו ? זאת בחירה לבדוק ולשנות את דפוסי החשיבה כדי לעזור לעצמנו בכל דרך אפשרית. להבין שיש תקווה ושאפשר לבחור אחרת.
כמו אליס בארץ הפלאות, כל אחד זקוק לארנב לבן שידחוף אותו להגשים את החלומות,להתגבר על הפחד, לבדוק את גבולות הפוטנציאל ולהיות מי שאנחנו, אבל יותר.
אם בא לכם לשמוע הרצאה שיש בה אינסוף אופטימיות, חמלה, אומץ ואהבה. תזמינו אותי ואני אבוא בשמחה. הרצאה "תיבת האוצר שלי "
ואפשר גם להיפגש כאן :
אתר – https://orlyfurman.co.il/
אינסטגרם – https://www.instagram.com/orlyfurman_jewellery/
פייסבוק – https://www.facebook.com/orly.furman.3
המשך מחשבות טובות.
אורלי פורמן