תגידו, אתם נורמליים? זר לא יבין זאת

אני מבינה אתכם, אלו שלא בעולם הריצה, אלו שלא נמצאים במסע המטורף והמדהים כאחד אל עבר המרתון, גם כשאתם אומרים לי שאתם מבינים, וזה בסדר, ושבעצם אני לא נורמלית וזה ממש לא בריא, אני תמיד תוהה, האם אתם באמת מבינים?

זר לא יבין זאת 7

השעה 05:30. בחוץ עדיין חשוך והשמש עוד מתלבטת האם להאיר את היום הוא לישון עוד כמה דקות, ואנחנו, חבורה של 5 אנשים, רצים ברחובות היישובים הסמוכים לנו, כשפתאום נהג מאחת המכוניות שחלפו על פנינו מצפצף לנו ועושה לנו תנועות עם הידיים שאומרות –  "אתם לא נורמליים", צוחק וממשיך לנסוע.

הסתכלנו אחד על השני, התחלנו לצחוק ואמרנו, אולי אנחנו לא נורמליים אבל … איך זר יבין אותנו?

לפני יותר משנתיים, עוד בטרם התחילה תקופת הריצה בחיי, ראיתי אתכם, הרצים, מתאמנים ומזיעים, מצטלמים ומעלים תמונות לפייסבוק (כי אם לא הצטלמת לא רצת), מחייכים, מאושרים וכל רגע פנוי שיש לכם יוצאים לריצה, מדברים ונושמים ריצה, מתכננים מרתונים, ופשוט לא הבנתי על מה האושר?  מה גורם לכם לחיוכים האלו? כולה רצתם… אפשר לחשוב. ות'אמת, איך אתם יכולים לרוץ כל כך הרבה? השתגעתם. אני, בחיים (!!!) לא אצליח. זה מטורף. אתם פשוט לא נורמליים וסתם הורסים לעצמכם את הגוף. ידוע שריצה ארוכה זה לא בריא ואני ממש לא מבינה למה אתם עושים את זה לעצמכם? מה, אין חיים מעבר לריצה? תגידו, אתם נורמליים?

הייתי זרה. מסתבר שממש לא הבנתי .

לפני מספר חודשים, כאשר ראיתי שעצימות האימונים שלי למרתון עולה הילוך, התקשרתי לקרובים לי, אלו שלא מעולם הריצה, וביקשתי סליחה מוקדמת על כך שאני נכנסת לתקופה עמוסה של אימונים לצד פיתוח מקצועי, הסברתי מה עומד לקרות ועל כך שהימים והשעות יהיו הפוכים מימים ושעות ביום יום הרגיל ובמיוחד בסופי שבוע. ניסיתי לשקף להם את מציאות חיי החדשה בתקווה שיבינו.

ולמה אני מתכוונת…
כאשר את מתאמנת 5 פעמים בשבוע, בשעות מוקדמות של בוקר שהוא עצמו עוד לא יודע שכבר בוקר, כאשר בימי שני, שלישי, רביעי, שישי ושבת היום שלך מתחיל בשעה 4 בבוקר לפעמים אפילו מוקדם יותר, כאשר את נדרשת להיכנס למיטה בשעות הערב המוקדמות כי הגוף חייב את המנוחה שלו, לפחות 6-7 שעות שינה (ותעשו את החשבון לבד), כאשר לפני ריצות ארוכות את מקפידה שלא לשתות אלכוהול, לאכול פחמימות מסוימות ובכלל אוכל שאת יודעת שמתעכל אצלך טוב ולא מנסה דברים חדשים שמא תהיה לזה השפעה על הריצה למחרת, כאשר את מתהלכת ביום יום עם "נעלי נוחות" ולא "נעלי יופי" וממש לא מעניין אותך מבטם של האנשים, כאשר נושאי השיחה שלך סובבים סביב מתי רצתי, מתי ארוץ, איזה תרגילי מתיחות וחיזוקים עשיתי או אעשה, כאשר את שואלת את עצמך (בקול רם כמובן) האם הזמנת ג'לים ווידאת שיש מספיק מגנזיום וכורכום בבית, כאשר את סופרת את הימים בין טיפול לטיפול אצל הפיזיותרפיסט שלך שמרכיב לך מחדש את החלקים המפורקים בגוף ורואה במאמן שלך אלוהים, לא פחות מזה – כל זה, תמצית עולמך.
עכשיו, לכי ותנסי להסביר לחברים שלך או לבני משפחה שלא, את לא יכולה להיפגש ביום שישי בערב לדרינק, ולא, את לא יכולה להיות פולניה למהדרין ולהשיב באירוח, כי את עייפה ואין לך כח לבשל (וגם אסור לך לעמוד הרבה זמן על הרגליים כי הן זקוקות למנוחה), בעצם, אם חושבים על זה, את גם לא תלכי אליהם להתארח, כי בשעה 21:00 את כבר בדרך למיטה, ולא, את לא מסוגלת לקבוע ביום שבת לטיול בדרום אדום, כי כל מה שאת רוצה בשבת אחרי הריצה זה רק להיכנס למיטה ולתת לרגליים מנוחה, ולא, את לא מסוגלת לקבוע איתם לעוד שבועיים בערב, כי את לא יודעת מה יהיה בעוד שבועיים בערב ואיזו ריצה יש לך למחרת ובעצם מי שקובע לך את סדר היום זה לא את, זה המאמן שלך.
למעשה, כל עולם התוכן שלך, סובב את עולם הריצה. את נמצאת רוב הזמן סביב אנשים רצים, בדרך כלל חברייך לקבוצת הריצה או הקבוצה עמה את מתאמנת לאיזה מרוץ, ושקל לך יותר לדבר איתם באותה השפה שהיא כעת שפתך.

אני מבינה אתכם, אלו שלא בעולם הריצה, אלו שלא נמצאים במסע המטורף והמדהים כאחד אל עבר המרתון, גם כשאתם אומרים לי שאתם  מבינים, וזה בסדר, ושבעצם אני לא נורמלית וזה ממש לא בריא, אני תמיד תוהה, האם אתם באמת מבינים?

אז זהו, שגם אני הייתי שם, בדיוק שם, והיום אני מבינה כמה לא הבנתי. כי זר, לא יכול להבין זאת. כי כשאתה לא שם, בפנים, עמוק, אתה לא יכול להבין את החוויה המטורפת הזו של הריצה ויותר מכך המסע למרתון.
באיזשהו מקום, העולם שלך, הרגיל והמוכר, נעצר. רכבת חייך נעצרה באיזו תחנה, לפני מספר חודשים, וטרם המשיכה לנסוע בנתיב אליו את וחברייך ובני משפחתך הייתם רגילים אלא נבחר נתיב שונה, אחר, שזר, לא יבין זאת.

אז לכל חבריי, בני משפחתי ואלו שסתם לא מסוגלים להבין את ההתרגשות שלי מכל ריצה ו/או תמונה של ניצחון שאני מעלה, אני בהחלט מבינה, הייתי שם, עד שעברתי לצד האחר והבנתי כמוכם, בערך, עד כמה לא הבנתי.
בעוד מספר שבועות חוזרת אליכם, אם תסכימו לקבל אותי (ואת שלל הסיפורים של אחרי..) עד – המרתון הבא.