תביני שהיא לא מתכוונת , היא חולה….

אני  מאד מאד משתדלת להבין, אני נושכת שפתיים, הדמעות זולגות בלילה (כמו אצל גברים), אני משתדלת להמשיך לתפקד כמו תמיד פחות או יותר – אבל לפעמים הבוקס הרגשי כמו זה שנתת לי בבוקר אמא, הוא קצת יותר מדי…ולא השארת לי חמצן ונימוס – ולמרות ואולי בגלל שאת חולה ואני כל כך משתדלת להבין, זה לא היה צריך לקרות אמא, לא היית צריכה לעשות את זה. אני מבינה – את חולה וקשה לך….אמא, קשה לי גם, קשה לי לעמוד ממול, קשה לי להיות במקום של חוסר אונים וחוסר שליטה, קשה לי שאני לא יכולה להקל עלייך, קשה לי שהחיבוק שלי כואב לך, אני מתכווצת שאת לא רוצה לתת לי נשיקה – אחרי הכל , אני בכל זאת הבת שלך.
בטח שאני מבינה שאת לא מתכוונת , שעמוק בלב את אוהבת, שאת רוצה להגיד "אני אוהבת" – בטח שאני מבינה ואני לא אומרת את זה בציניות אבל יש שעות שאני מרגישה שאת "החיה הכי מתה" שאני מכירה – כלומר,פיזית ונפשית היא חיה, ואני תוהה אם את חיה או שורדת? חיה – שורדת? בטוח שכן….חיה – כן, אבל אחרת….מנעד הרגשות והיכולות הפיזיות הצטמצם כל כך והשתנה לו מול עיניי וזה קורע את הלב, לשתינו. אפשר לראות את זה בעיניים ולפעמים היא גם אומרת: חסרות לי מילים – גם לי חסרות אותן מילים של אהבה, של חמלה, של התעניינות, של רגישות – הן חסרות לשתינו.  את מרגישה את הדכאון ועל זה את דווקא מדברת, על הדכאון, על החסכים, את דווקא לא משתבללת לרגעים ולשעות ואולי זה עושה את זה יותר קשה ואולי יותר קל. זה המון קשה כי מול העיניים אני רואה את אמא שלי המדהימה והאהובה והפעילה והחכמה ו..(כמו אמא של כל אחד/ת כמעט) ואני מביטה לידי ומלטפת את ידה ואני מרגישה שהיא אוחזת ביד אחרת, שתנוחת היד השתנתה, שמירקם העור השתנה, שהדינמיקה בין שתינו משתנה לה. יש שעות שאני מרגישה שאני נורא רוצה לכעוס ולשנוא ושאני יוצאת מדעתי..ואני כמעט…אבל אני מלאה ברגשות אשם – איך ובאיזו זכות אני לוקחת לעצמי את הזכות להרגיש כך מולה? הרי היא לא לא מתכוונת, הרי היא ממשיכה לאהוב, ואני מבינה את זה בראש אבל אני זקוקה לחיבוק, אני זקוקה למבט בתוך העיניים, לחמלה, ל"מותק" , אני צריכה את זה…וכשאני אומרת את זה למישהו, אומרים לי "תביני, היא לא מתכוונת, היא חולה…" אני יודעת ומבינה – אבל זה לא מפחית מתחושת הצורך והרצון לחוש מקבלת.
מתכווצץ' לי הלב שאני רק ברמת יודעת ולא במקום של מרגישה. זה שורף בנשמה. אני זוכרת אותה אחרת ואני חושבת שגם היא זוכרת אותה אחרת – ובזהירות ככה הראתי לעובדת את האלבום של המשפחה הבלתי מתפקדת. את סבתי המתוקה מפז, את אחות של אמא, את אחי וגיסתי וכו' ועשיתי את זה ליד אמא, להזכיר לה מקומות ואנשים, לתת לה מקום לדבר על אחיה שנפטר, אני "משתמשת" בערוץ של מולי (העובדת) להגיע אל אמא אם אני מתקשה לעשות את זה באופן ישיר. לפעמים מצליח – לפעמים פחות.
לפעמים יש לי תחושה שהיא עושה לי "דווקא" ואני רוצה להחזיר…וכשיש לי דקה לעצור – אני אומרת לעצמי..היי, רק קחי אוויר. אני מרגישה שאני רוצה לנשק את אמא גם אם היא אומרת "אני לא רגילה , בפולניה לא עשו את זה"….ככה אני. טיפ קטן אני חוזרת ונותנת לעצמי: להשתדל לא לקחת שום דבר באופן אישי. לנסות להבין שהכעס, התסכול, הפחד, חוסר השליטה הם חלק מהחולי – וכן, מותר להעלב ולכעוס , זה שאמא חולה , משאיר בי הרבה חמלה והרבה אהבה אבל מותר גם לכעוס ולהעלב ולא להרגיש אשמה…למרות שאני כל הזמן מרגישה ככה, אבל מה אכפת לי לומר למישהו אחר?
העובדה שאני משתמשת בכתיבה לא נולדה היום או בעקבות מה שקורה עכשיו – הכתיבה זו הדרך שלי להתמודד עם קושי, חייבת להודות שאני כותבת עכשיו המון, לאו דווקא בהקשרים האלה, בכל מיני נושאים (לפעמים מטומטמים להפליא) אבל האותיות על המקלדת זורקות אותי לפעמים מתוך התחושה, המחשבה – מקומות שאני לא מרגישה שאני יכולה להיות בהם עכשיו. הכתיבה עוזרת לי לאגור כוחות, כמו ללחוץ ריסט על הנשמה שלי ולקחת אוויר. זה שזה נכון לי – לחלוטין לא אומר שזה נכון לך או למישהו אחר, כל אחד מתמודד בדרך אחרת – בדרך שנכונה לו, אחת עושה את זה דרך מלאכת יד, אחת בהליכה מהירה, אחת בבכי, אחת באיסוף מידע – כל אחת מכירה מה עוזר לה להתנתק או לאסוף כוחות.
פעם אמרתי שרחמים זה האקסטרה מייל שאני לא יכולה להרשות לעצמי בהקשר שלי – היום אני מרשה לעצמי גם לרחם על אמא וגם עליי, היום אני מרשה הכל, אני חושבת שאני במקום שמותר לאמא ולי ה-כ-ל , ולא אכפת לי מי יגיד מה, ואם מישהו יבחר לומר שאני אגואיסטית ורעה או שאני נחמדה וטובה – שניהם בסדר לי. אני חייבת לשמור את האנרגיה שלא נשארה לי למקומות חשובים באמת.
כל כך חסרים לי המגע והליטוף של אמא, אולי באמת ככה היה בפולניה, אין לי מושג, לא הייתי שם – אבל זה לא מעניין אותי, מעניין אותי כאן ועכשיו. אני רוצה את מה שאני יודעת (אני מכירה אותה קצת)שהיא רוצה להעניק – אבל היא נבוכה ולא יודעת איך, ואני משתדלת לפתוח לה את השער בחיבוק שלי. אתמול בערב היא שכבה ו"אנסתי" אותה לנשק אותי, כמו ילד קטן הצפתי אותה בנשיקות ואמרתי לה שגם אם זה ייקח מיליון נשיקות – אנילא מניחה עד שאני לא מקבלת נשיקה. יכולתי לבחור להעלב – אבל בחרתי לעטוף אותה בחום ובבטחון של הנשיקה שלי שידעתי שתשחרר את שלה עם חיוך. אני חושבת שהיה שם גם סוג של רווחה. לא פשוט לגעת בקטנות האלה.
בכלל, היא לא מאושרת מנוכחותי בימים האלה. אני מלטפת והיא הודפת, אני מנסה והיא הודפת, ואני לא מוותרת, ומזכירה לה שלסבתא שלי היה אותו מרקם עור והלוואי שגם לי יהיה – זה יחסוך לי המון קרמים(לא שזה היה מעניין – אבל זו הייתה סיבה ללטף). כל הנושא של מגע – מעיק עליה מאד והיא נסוגה לתוך עצמה ומשתדלת כמו לתפוס מרחק ואני תוהה אם זו לא דרכה ל"תרגל" אותי בעובדה שהיא לא תהייה כאן, אין לי מושג, אולי לכן אני כל כך מתעקשת, לא יכולה לוותר. לא מרשה לעצמי. אולי אני חושבת על עצמי בלבד, אני מאמינה שלמרות הקושי, בזמן שלא מוותרים היא מנסה.