ניסויים פתוחים-אורלי סיגל
אני אוהבת לקרוא מחוץ לאזור הנוחות שלי. אבל לוקח לי זמן לפתוח את הספרים הללו.
לכל אחד מאיתנו יש את טעמו האישי, את הז'אנרים הקבועים שמספקים אותו.
את הכותבים שירוץ לקנות ברגע שישמע שיצא משהו חדש שלהם. (ולכן לסופרי ביכורים יש בעיה מאד גדולה לפרוץ ולהצליח).
אני בוחרת את ספרי על פי הכותב, הכריכה האחורית, ומדי פעם נותנת צ'אנס לספר ששמעתי עליו מקוראים אחרים שממליצים.
אבל לפעמים אני נחשפת לספר גם במפגשי סופרים. וכשמפגש כזה מוביל אותי לספר מחוץ לאזור הנוחות שלי, אז הרווח הוא כפול ומכופל.
כבר למעלה משלוש שנים שיוצא לי להגיע למפגשי סופרים קוראים.
לשבת במעגל קטן בבית פרטי, או בחנוית ספרים עצמאיות, ולשמוע ישירות מפי היוצרים על חייהם האישיים, על תהליכי כתיבה, על התחלות וסופים, על יצירה והסודות מאחורי המילים.
משהו קסום נוצר במפגשים הללו.
האינטימיות לעיתים מאפשרת לחדור אל מעבר לספר, אל מעבר לפרשנות שנתנו ליצירה בקריאה.
הצלחת המפגשים הללו תלויה רובה ככולה לדעתי בכותב עצמו.
כבר יצא לי לשבת במפגשים עם כותבים שאהבתי מאד את ספריהם, אבל המפגש עימם קלקל.
לא לכל כותב יש את היכולת המופלאה של לשבת מול קהל ולדבר. וגם להפך, מפגשים עם כותבים גרמו לי מדי פעם לרוץ ולבחור לקרוא אותם.
כך קרה לי השבוע במפגש קוראים עם אורלי סיגל בבית מקסים בנס-ציונה.
אל המפגש הגעתי למרות שלא קראתי את סיגל.
סיפרה 'ניסויים פתוחים', שכב אצלי על המדף כמה חודשים, והאמת שיש מצב שהיה ממשיך לשכב שם עוד חודשים רבים לוליי המפגש עם הכותבת שלו, סיגל.
הנושא של הספר ומה שהתיימר להציג לא שייך לז'אנרים שבאים לי בקלות.
מודה. אני אדם די מרובע. שביחסים אישיים תקוע בקונבנציונלי ורגיל – גבר, אשה, אהבה ומשפחה.
אבל מצד שני אני לא שיפוטית או צרת אופקים, ומוכנה לפתוח את הראש והנשמה ולהכיר בדרכים אחרות לזוגיות.
במפגש עם אורלי סיגל נוצר מאין קסם.
היא באה פתוחה ומוכנה לכל. וכבשה את כולנו באחת.
וכבר באמצע המפגש ידעתי – אני הולכת לבלות איתה ועם גיבוריה את זמן הקריאה הבא שלי.
~~~~~
רפי תרגש אותי…
אי שם בשנות ה-90 הופיעה על המסכים פרסומת לקפה, הסלוגן החזק שלה היה: "רפי תרגש אותי".
ובסופה שאלה האישה "שגרה זה רע?"
השגרה שבחיי היום יום, בחיי הזוגיות שאליה מתווספים ילדים, האם טובה היא או רעה?
על השאלה הזו מנסה אורלי סיגל לענות בספר הביכורים שלה: 'ניסויים פתוחים' ואין זו טעות, נישואים פתוחים הם מתכון לניסויים פתוחים.
האם המונוגמיה מתה?
שאלה גדולה שנדמה שהכל מנסים לעסוק בה בימים אלו.
בפברואר השנה, צילמנו מערכון לארץ נהדרת.
שני זוגות חברים, יוצאים לשחק טניס במשחק חברים תמים, שמוביל לחילופי זוגות על המגרש ויוצר מצבים של תשוקה לאחר ולשונה. אבל יחד עם זאת צורך בנוחות שבהכרות. לשגרתי.
…
חי: חשבתי לעצמי, למה שלא נעשה חילופי זוגות? [שתיקה]
ג'ני ואיציק מסתכלים נבוכים אחד על השני. ג'ני קצת בהלם. ספיר נרגשת
ג'ני: אה…ואוו. איציק…
איציק [על ג'ני]: ת'כלס, הכי טוב לנו ביחד
חי: זה לא קשור איציק, סתם לגוון, להכניס קצת מלח. אתה רוצה להגיד שזה אף פעם לא עבר לך בראש איציק?
ג'ני: ברור שעבר. לא?
איציק: יאללה, אני זורם.
חי: אשתי היפה?
ספיר: אני לא פוסלת. מצד שני אני גם לא שוללת.
חי: אז נראה לי יש לנו פה קייס [מושיט יד לג'ני]
איציק [מושיט יד לספיר]: ספיר?
…
נדמה כי כולם רוצים לשנות, להתנסות, אבל בסוף להישאר.
בספר ניסויים פתוחים מספרת סיגל את סיפורם של חמישה חברי נפש, שני זוגות וגרוש שמחליטים יום אחד, בהחלטה מושכלת וברורה, לעבור לגור ביחד בחווה במושב במרכז הארץ, כדי לבנות לעצמם קהילה אלטרנטיבית, מגורי קומונה מודרנית, המוּשְׁתָּתִים בחלקם על רצון לייסד לעצמם חברה אוטופית, בעלת ערכים חברתיים וחבריים של גידול ילדיהם בשיתוף, דאגה הדדית ואהבת האדמה.
אבל מה שמתחיל בחברות ארוכת שנים ואידאלים, מוכנס לתוך סיר לחץ של יצרים ותשוקות, שיבעבע, ירתח ויוציא קיטור עד כדי פיצוץ בלתי נמנע.
סיגל משתעשעת בשאלה "ומה אם?"
מה אם מותר היה לצאת מגבולות המונוגמיה?
מה אם מותר היה לאהוב יותר מגבר אחד?
מה אם מותר היה לאהוב לא רק אישה?
מה אם מותר היה לאהוב להכאיב ולכאוב?
מה אם היינו נותנים ליצרים ולתשוקות שלנו לצאת מגבלות הנוחות שנותנת לנו הקונבנציה?
מה אם?
הסיפור קולח ומתגלגל, הדמיות כתובות כשלמות וכפגומות כאחת. אין טובים ורעים.
אין דברים שמותר ודברים שאסור.
אין אצל סיגל שיפוטיות לגבי שום דבר.
הכל מוצג, ומותר.
אבל לכל בחירה יש השלכה שעלולה לקדם או לפגוע בבוחר.
את הבחירות הללו היא מציגה בפני הקורא, ומציבה מראה נכוחה אל מול השגרתי הבאנלי והקונוונציונאלי, ובכך נותנת לנו הקוראים לחשוב על הדרך בה אנו בחרנו. ומה נכון ומה לא.
את הספר כתבה סיגל במסגרת סדנת כתיבה למתקדמים של סדנאות הבית (אשכול נבו ואורית גווילי) והוא נכתב במשך מספר שנים. לדבריה של סיגל הוא נערך ונחתך (40% ממנו נותרו מחוץ לספר) והדבר ניכר לגמרי בתוצאה.
הספר מהודק ומלא. יש לו התחלה אמצע וסוף. יש בו דמיות עגולות שלומות ופגומות, שעוברות מסע אישי נפשי ופנימי, ומובילות את הקורא בסבך הדילמות והפחדים שמקננים בכולנו.
ובסופו משאירה אותנו סיגל עם התשובות שאנחנו צריכים לספק לעצמנו בבחירות בהן אנחנו חיים.
ומסקנתי לאחר שסיימתי לקרוא:
צאו מהבנאלי, מהשגרה.
תתנסו.
אצלי זה כנראה יסתכם בהתנסות בקריאת ז'אנרים מחוץ לאזור הנוחות שלי, אבל היי, גם זו התנסות.
ואתם, לכו לקרוא ואז תחליטו מה טוב לכם.
