הייתי ילדה מלאה.
מלאה בטוב לב, יצירתיות, כישרון, יופי, נתינה ושומן.
כן כן, שומן.
הייתי שמנמונת.
וזה כל מה שראיתי לנגד עיניי.
בגיל שש, עמדתי מול המראה וניסיתי לתלוש לעצמי את הבטן.
כשהתחוור לי שזה לא עובד כמו עם הציור שציירתי ותלשתי בדף האחרון של מחברת החשבון, ביקשתי ללכת לדיאטנית.
אני זוכרת את אמא שלי מביטה בי מהצד, חסרת אונים, כל כך הרבה פעמים.
יכולה עוד להיזכר בתחושה הזאת, איך שהלב שלה נגזר לחתיכות בכל פעם שהייתי שבה מהגן או מבית הספר בוכה.
בוכה כי צחקו עליי, בוכה כי ירדו עליי והציקו לי, בוכה כי אני מתביישת לרקוד בטקס בית הספר עם בגד גוף צמוד, בוכה כי לקנות בגד ים הפך להיות סיוט מתמשך.
"יש בך כל כך הרבה טוב" היא תמיד אמרה לי, אבל אני? ראיתי לנגד עיניי אך ורק את מה שחשבתי שהוא דפוק.
לפניי כמה זמן, נסחפתי עם אימא לשיחה נוסטלגית, פתאום התחוור לי איפה היה הפוקוס שלי כל הזמן, עיניי הוצפו בדמעות, אילו היו דמעות של חרטה.
ידעתי שלא אוכל להחזיר לעצמי לעולם את הזמן שבו לא אהבתי את עצמי, ירדתי על עצמי, האמנתי לכל מי שאמר שאני לא טובה, לא יפה, לא חכמה ושזה פסול להיות שמנה.
החלטתי שאני לא רוצה לבזבז עוד דקה בלא לאהוב אותי, אפילו לא אחת.
ולכל מי שהגיש לי לימונים, מתקופת הגן ועד היום –
תודה.
יצאה לי אחלה לימונדה.
ואני? אני אופטימית.
אני מאמינה שעוד ניפגש
כי קארמה איז נוט א ביץ', שי איז א פאקינג הור.
אולי ניפגש כשיהיו לנו ילדים.
הילדים שלי יעבירו שיעור בחיים לילדים שלכם
על מה היא דרך ארץ
אהבת אדם
וקבלתו.
כמו שהוא.
איך שהוא – בזכות מי שהוא.
