אצלנו בבית אהבו להגיד שאני דומה לאחותי, שהיא מצידה דומה לדודה, אחות של אמא שלי, והדודה כשלעצמה, נורא נחמדה אבל קצת ילדותית. טוב, אולי קצת יותר מקצת. אה, וגם אגואיסטית. מה זה אגואיסטית, מכשפה. ילדותית ואגואיסטית. ורק לא ליפול לפה שלה, איזה רוע.
להגנתי אציין שלימים זוכיתי רבתי ונמסר לי מכתב התנצלות חתום על ידי-נוטריון, אבל אני, שקצת דומה למשפחה של אבא, הבנתי דבר אחד: בחיים אני לא אומרת לילדים שלי מי דומה למי גם תחת השגחת פסיכיאטר המחוז.
וגם למגי אוצרי לא אגיד בחיים את מי הכתיבה שלה הזכירה לי, אפילו שזו מחמאה, ולמרות שהדמיון נכח שם בצורה מאוד בולטת לאורך הטקסט. ליתר דיוק, אם יש משהו בולט מאוד, זה הדמיון ההוא.
אהבתי את הצבע שמושפרץ מתוך הסיפורים ברוחב לב, למרות שהצבע העיקרי הוא אדום של לב מדמם אבל נכתבו גם גוונים אחרים. וגם הריחות והחושניות והחיוניות – תענוג. שמחתי להכיר קהילה שאני לא מכירה כמעט, לא בארץ ולא בגרוזיה והתפללתי שהסיפורים גדושים הגזמה ספרותית כי אחרת האכזריות בלתי נסבלת. וגם הכאב הפרטי העז של הגיבורה קורע לב.
אני מסייגת את ההתלהבות בשתי נקודות: הראשונה – המבנה של הספר. למרות קו העלילה הכללי והדמויות המרכזיות שמובילות סיפור, 'שתי השמשות של דדיקה,' הוא ספר שמאגד סיפורים קצרים – זהו אופיו – מורכב מסיפורים קטנים, חרוזים חרוזים. ספר בעל מבנה כזה לא אקח לידיי בדרך כלל משום שאני מעדיפה ספר רחב יריעה. ייתכן שזו הסיבה שהקריאה לא כל כך זרמה לי.
הנקודה השנייה – בניגוד למה שכתוב בכריכה האחורית, אני לא מרגישה שהיצירה 'בשלה להפתיע'. אני הרגשתי אחרת, שיש בוסריות מסוימת וחוסר אחידות בין הפרקים. אולי זו בעיה של עריכה.
אשמח לקרוא את הטקסט הבא של מגי אוצרי, בתקווה שיגיע בתוך סיפור אחד שלם.
מרב
