שרדתי…והתחלתי לחיות שוב

המרכז לנפגעות אונס הוא לפעמים התחנה הראשונה בנסיון לחזור לשפיות. הוא העוגן שלפעמים מנסה לעזור להיות תמיכה מלווה. הוא מנסה להזריק קצת כוחות למערכת האישית שכשלה. הוא נמצא שם , וזה חשוב שתדעי – ידע הוא כח…..במקרה הזה , המון כח וצריך אותו .מאד.

בחורה עם מחשב נייד

חזרתי מהלימודים, מסלול קבוע, ממהרת כמו כולם להתקלח מהשטויות שהעמיסו עליי בשיעורים ורציתי להשפך למיטה, לא תיכננתי שום דבר על הדרך –   הוא הייה אחראי לסטייה שלי הצידה ולעולם שהתהפך על פניו והחיים אחריו לעולם לא יהיו כמו אלה שלפניו.
הוא יכול לקחת  זכות יוצרים על מה שעשה, על שפלש למקום הכי אינטימי שיכול להיות, שלא שאל, שפגע, שלקח את הדבר הכי יקר שיכול להיות , הוא יכול להיות כל דבר – הכל חוץ מבן אנוש.  הוא הייה מסודר כל כך, מסודר עד לכדי כאב (גם בבית אתה כל כך מסודר??), הכל היה מתוכנן, זו לא גחמה של רגע – ידע למי הוא  מחכה, זיהה אותי – בלי להכיר, הכרת את המסלול שלי ואת השעות שאני עוברת שם והחליט שהוא הוא אדוני ובעלי – ואני רק חפץ שהוא משתמש בו – איך שהוא רוצה, כמה שהוא רוצה, מתי שהוא רוצה – אני הייתי סוג של צעצוע בשבילך, סוג של מריונטה שאפשר להטיח שוב ושוב. אני כבר לא הייתי.
עברו הרבה שנים מאז ובכל זאת זה לא מרפה. אני רואה לפעמים אנשים שמזכירים לי אותו ברחוב. אני זוכרת את הריח , אני זוכרת את השיער המתולתל והשמנוני, את החיוך הזדוני, אני זוכרת איזו חולצת פלנל משובצת לבש ואת מכנסי הקורדרוי. אני זוכרת את המבט הקדחתני, זה שהיה מרוכז, אני זוכרת את הזרועות , את השפתיים  – אלה שאני מנסה לפעמים לשטוף במקלחת, אבל זה מסוג הטעמים שלא נפרדים מהם – הם לנצח איתי. הוא ילך איתי ולצידי וגם אם אני חיה אני שורדת, גם אם אני הולכת ברחוב – אני תמיד עם גז מדמיע בכיס, עם סלולר בחיוג מהיר אחד, עם תנועת מבט זהירה לאחור מדי פעם וכל פעם , אפילו עכשיו, למרות שהשנים עברו להן – כשאני ברחוב, בערב , כשמחשיך ואני שומעת צעדים מאחורי ומסיטה את המבט לאחור ורואה גבר – אני מאטה את צעדיי ונותנת לו לחלוף על פניי. גם עכשיו.
לקח לי כמה שעות להגיע למשטרה – לחוקרת. מסוג המקרים שאפשר לבקש חוקרת שלובשת אזרחי. היא רק שמעה את מה שיכולתי לספר. לא יכולתי הרבה. המון שכחתי. עד היום כשאני מדברת עם המטפל שלי – יש לי פלאשים והם באים משום מקום, משום דבר – הם יכולים לבוא ממשהו ששמעתי בחדשות, ראיתי ברחוב, או ממילה פשוטה כמו "פלש" או "חדר" – שמישהו השתמש בה בתמימות. זה יכול לבוא מכל דבר  גם כשאני עסוקה בעבודה, בלימודים או עם חברים.
לא, סיפרתי לשלושה (היום יידעו את זה יותר אולי – אבל אני לא יודעת מי וזה פחות קשה ויותר חשוב ). אני נושאת איתי את זכר השתיקה. אני לא יודעת מה יגידו . אני לא יודעת – לימדו אותי שאני לא אשמה.אבל זה ברציונאל, בהבנה – בלב תמשיך לקנן לה תחושת ה"אילו"….ובכל זאת – מה החלק שלי…? זה ימשיך לגור שם כנראה.
הלכתי עם החוקרת לביה"ח. לא ידעתי אם אני רוצה, אבל רציתי שהבן זונה הזה לא יעשה את זה למישהי אחרת. בשבילי זה כבר לא היה רלבנטי. נכון, הם מתייחסים מאד יפה, כמה שמשהו יכול להיות יפה בסיטואציה הזו, יש דבר כזה שנקרא "ערכה" – וזה השלב שהייתי צריכה שיסבירו לי כל דבר לפני שעושים , לא הרשיתי לאף אחד לגעת בי לפני שמסבירים לי ומבקשים רשות. ביקשתי שיעצרו כי הדמעות חנקו אותי. עוד לא ידעתי למה.
החזירו אותי הבייתה אחרי שמסרתי עדות ראשונה. למחרת באה החוקרת והשבעתי אותה שתבוא רק במכונית אסקורט לבנה שלא יהיו בושות שלא יתחילו לשאול למה וכמה. היא באה ונשארה איתי לאורך כל הדרך. תוך כדי נסיעה היא סיפרה לי שאני לא הראשונה וזה כבר קרה שם באותה תקופה – רק שאני הייתי מוכנה לשתף פעולה. לא רציתי שמישהי אחרת תהייה שם במקומי. אני עוד הרגשתי שם.
ישבתי עם בונה קלסתרונים. פעם חשבתי שזה מישהו שמצייר קלסתרון לפי מה שאת מתארת. ככה מראים בסרטים. לא, זה לא הולך ככה. יש חתיכות פלסטיק קטנות -כמו לגו,  שקופות (כמו שקפים שמראים בבית ספר) עם חלקים הכי קטנים של תווי פנים וככה, עם חלק אחד עוברים ומרכיבים לאט לאט את מה שנראה הכי דומה, צריך לזכור את הפרטים הכי קטנים שאפשר, ואני זכרתי. זה היה טוב – ככה אמרו לי.
אחרי יומיים תפסו מישהו שהוא חשוד. צלצלו אליי ואמרו לי ושאלו אם אני מוכנה לבוא למסדר זיהוי. כן, היה לי כח – רציתי שהוא לא יהיה. לא שחלילה הוא היה בנאדם – אבל רציתי שהייצור הזה יהיה מאחרי סורג ובריח והמפתח בים. באתי למסדר זיהוי, בחוץ – לא ראיתי אותו וגם לא בטווח עין. בסרטים מראים שעומדים מאחורי זכוכית חד צדדית – אנחנו לא בסרט. כאן, צריך להכנס לחדר לא גדול וממרחק של מטר או קצת יותר להצביע על מי שנראה (אם בכלל נראה). התכווצתי והכרחתי את עצמי להסתכל. לא הייתי צריכה לעבור אחד אחד. היה שם מישהו שבלט, איזה דבר שהיה ברור לי שאין לו תחליף. הוא חלאה מסוג החלאות שלא שוכחים.
הוא חייך. אני עמדתי ורציתי לרצוח אותו.הייתי במרחק נגיעת יד ממנו ורק החוקרת ועורך הדין שלו מנעו ממני לצרוח עליו כי אחרת אולי הייתי הורגת אותו. לא הבנתי למה הוא מחייך והתחלתי להסס לכמה שניות, לא אמרו לי אם זה נכון או לא. אחר כך שאלתי אם זה הוא, את התשובה יכולתי ללמוד בעקיפין. שאלתי למה הוא חייך ואמרו לי שהם מקבלים עצה מעורכי הדין שלהם כדי לטעת היסוס אצל מי שממול וגם כי חיוך מעוות להם טיפ טיפה את תווי הפנים. לא הצליח לו. נכשל בלהיות גבר ונכשל במסדר הזיהוי.
היו שני משפטים : אזרחי ומדינת ישראל נגד….הוא קיבל על שני מעשי אונס 7 שנים. אחרי חמש הוא כבר היה בחוץ . על התנהגות טובה. הוא באמת התנהג יפה, למופת . אזרח ראוי. לא , לא מודיעים למי שהתלונן, באקראי זה נודע. מטלטל שוב את החיים והוא? מסתובב ברחוב כי התנהג למופת.
החוקרת שלחה אותי למרכז. עמדתי שם. שתקתי. שמעתי אותן ולא הקשבתי. עמדתי מחוץ, ליד – הבטתי ושמעתי את הקולות. לא רציתי לדבר, לא יכולתי. ידעתי שאם אני אדבר אני אהייה חלק – אני לעולם לא אהייה חלק, לא אהייה סטטיסטיקה. אני רק באתי לראות. אף אחד לא לחץ, לא שאל, לא הסתכלו, המשיכו לדבר.
עטפו אותי בשתיקה. באחד הימים הדמעות החלו לזלוג, עדיין לא דיברתי. הדמעות דיברו.
ידעתי שחזרתי להרגיש. מישהו עזר לי להיות . גם כששתקתי. הייתה שם מישהי עבורי.