כנראה שרק כותב גבר מסוגל להתייחס בצניעות ובשקט לדרמה הגדולה שמתחוללת בחייו של גבר שמתעורר בוקר אחד כאישה.
העולם לעומתו לא משתנה, נותרים בו ההפליה, ההטרדה, המיזוגניות וכל שאר התענוגות הקטנים שמעטרים בחוסר צניעות את חיינו בתקופה של פוסט הפמיניזם.
ההבדלים שבחוויות חייה של יהודית שהיתה עד לפני כמה ימים יהושוע הם דקים, קטנים, מינוריים לבושים בפאסיב רגרסיבי במיוחד והרסניים עד כאב.
השקט הזה, הרועם, אין יפה ממנו לשרת את הצעקות הרמות של הפמיניזם שמעורר כל כך הרבה אנטגוניזם.
את הסיפור המרעיש עטף הכותב בפוליטיקה מעייפת של המחלקה לספרות באוניברסיטה נחשבת מאוד.
השמות, לעולם ייאמרו במלואם, גם אם נאמרו בפעם הרביעי במשפט ״נחמה קוסובר,בת שועה וילנסקי״.
ולאילו שלא ניחנו בכאבי מחזור לעולם: אדון יהושוע רדלר, פרופסור ומרצה לספרות עברית, התעורר בוקר אחד כיהודית רדלר. בלי עניין, בלי פירוקטכניקות מתוחכמות וניתוחים, פשוט ככה. בעולם נאור שבו יש עוורון מגדרי, ולמעט ענייני רוויה ומין (במובן סקס) לא נמצאה סיבה משמעותית להבדל. אך, בשקט ובכאב עולמו משתנה. כל השאר לא. ורק רמז דק מאשים בעצם שהבעיה היא בו. כלומר בה.
שוב בה.
רק בה.
כמובן בה.
מעבר לרעיון המבריק של עלילת הסיפור, הכתיבה נעימה וחודרת. היא בוטה, כפי שהיא צריכה להיות. היא ישירה, כפי שהיא צריכה להיות והיא לחלוטין לא מרומזת, כפי שאולי כדאי גם לנו להפסיק להיות.
קיים הבדל מיגדרי. וההבדל הזה טמוע בנו – בחברה – ולא באיברי המין של האדם הספציפי. על ען, השינוי, כדאי שיחול בנו – החברה.
פנינים לא חסרו, אבל האהובה עלי: ״כמו שלפיקח אסור להתהדר בפיקחותו כך לערל אסור להתהדר בעורלתו״
לסיכום: ספר גאוני בעלילתו המופרכת, פשוט, קריא וחשוב.
כתב: מתן חרמוני
פרוזה מקור
הוצאת כתר
207 עמודים
