שערת רגשות

ואז אני מגיעה שוב להבנה ששום דבר גם ככה לא נשאר כמו שהוא בחיים. הכל תמיד בתנועה, ובעצם אנחנו חווים כל הזמן אבל על מה שהיה ואיננו עוד. בלי קשר לכימותרפיה. רק שכאן זה קרה מהר, אינטנסיבי ובבת אחת. תוך ארבעה חודשים הגוף השמין מעט ,הפך פחות אלסטי כי הספורט נזנח, השיער גולח, והדמות הניבטת מהמראה לעיתים מפתיעה אותי בבקרים, כשאני עדיין נמצאת במקום בו התודעה עוד לא חזרה לעצמה.

ישבתי אתמול לארוחת ערב עם הילדים במסעדה איטלקית. חגגנו את סיום הטיפולים. הרגשתי טוב, הטעמים החלו לחזור, הריחות גם. יש תיאבון שגרם לי לעלות במשקל, ואני יכולה לטייל ולנהוג, כמעט כמו בעבר. ואז, בתי הציעה שנעשה סלפי. אני אוהבת להצטלם. חלק מקבלת העצמי שלי היה לעמוד חשופה מול מצלמה ולא להתבייש להיראות. מודה שעד היום מעט לא נוח לי שמישהו עומד ומצלם ממול. אף פעם לא הרגשתי שלמה לגמרי עם המראה שלי. רק קיצוץ השיער בתחילת הטיפולים גרם לי להרגיש יפה באמת. אבל, גם זה עבר, כי מאז קרה למראה שלי כל כך הרבה. אז הצטלמנו, ואז הסתכלתי, ולא אהבתי את מה שראיתי. זה ממש העציב אותי.

שבוע אחרי הכימו האחרון. מרגישה כאילו יצאתי מהצבא. כי אני לא ממש יודעת איך להמשיך את הפריצה הגדולה שעשיתי בחסות המחלה. אני כותבת, מקימה עסק, אתמול בערב אפילו מוניתי כסמנכ"לית בעמותה בהקמה:  "שלובות". אני ממשיכה לאפר בימים הכי קשים, ומתפקדת ביומיום עם הילדים כדי שיראו אמא חזקה גם כשנראה לי שאני לא מסוגלת.   הבלבול מגיע  עכשיו כי הפרק שבו הייתי מוגנת בתוך חממת הטיפולים נגמר. ועכשיו זה זמן אמת, כי הצבתי לעצמי מטרה, לגדול ממאורעות תשע"ה ולהיות יותר אותנטית ויצרנית מבעבר. להשתמש בכוחות שגיליתי ולהתעצם מהם. ועכשיו, אני מבולבלת. כי הגוף חורק ומתאושש בקצב שלו, שלא תמיד מתאים לקצב שלי בראש.

והאתגר עכשיו הוא להבין שהגוף עוד מעכל את מה שעבר עליו. חבוט, מוצף חומרים, טראומטי, ספוג, כואב וכמעט שלא זוכר איך היה לפני המפץ הגדול.

אני לא יודעת מה יהיה עם המראה שלי. זה שלמדתי לאהוב עם השנים. אותו אחד ששנאתי בילדותי שניסיתי לשנות בבגרותי, שהשלמתי איתו בשנות העשרים ושממש אהבתי בעשור האחרון. הכל התפרמט לו, מתחיל מחדש. נעשתה מחיקה של כל מה שהגוף הכיר במשך 38 שנים ועכשיו יש ציפייה מהולה בחרדה לבאות. האם המשקל שעלה בעקבות התרופות והסטרואידים ירד? האם היד הכואבת מהניתוח תחזור לעצמה? מה יקרה לשיער? זה הרי ידוע ששיער חלק הופך לעיתים למתולתל וההיפך.

ואז אני מגיעה שוב להבנה ששום דבר גם ככה לא נשאר כמו שהוא בחיים. הכל תמיד בתנועה, ובעצם אנחנו חווים כל הזמן אבל על מה שהיה ואיננו עוד. בלי קשר לכימותרפיה.  רק שכאן זה קרה מהר, אינטנסיבי ובבת אחת. תוך ארבעה חודשים הגוף השמין מעט ,הפך פחות אלסטי כי הספורט נזנח, השיער גולח, והדמות הניבטת מהמראה לעיתים מפתיעה אותי בבקרים, כשאני עדיין נמצאת במקום בו התודעה עוד לא חזרה לעצמה.

אין לי סבלנות יותר לחכות שהוא יצמח. אני לא מבקשת ממנו הרבה. רק גבות וריסים, ומעט שיער. קצר. הכי קצר שיש כדי להיראות בריאה. קצר כזה שלא ארצה לכסות. שאלך בין אנשים וארגיש נורמלית. שהמצב שבו מסובבים את הראש כשאני עוברת חוזר להיות כי אני יפה וזהו, ולא כי לא ברור האם הקרחת היא מבחירה, או האם הכובע והמטפחת הם טרנד אופנתי, תוצר של מחלה או כי אני מתרגלת חיים דתיים.

ההבדל בין להיראות קרחת חולה וקרחת מגניבה הם אותם שערות קטנות שביומיום אף אחד לא מקדיש להם תשומת לב. אלו שגדלות על העפעף ואלו שגדלות מעליו. אנחנו הנשים אומנם מתעסקות בהן, בעיצוב שלהן, מנהלות איתן יחסי אהבה שנאה. אני מתעסקת איתן גם ברמה היומיומית , כשאני מאפרת אחרות. אבל כרגע, הייתי מקבלת כל צורה של גבה, כל אורך של ריס, העיקר שיהיה.

אני יודעת, שבין חולי הסרטן אלו צרות של עשירים. שהרי אני נחשבת בריאה, סיימתי טיפולים, ואני אט אט חוזרת לחיים בריאים ונורמאלים. ובכל זאת, אני רק רוצה לחזור להיראות יפה בעיניי.  כזאת שלא צריכה להשקיע בלצייר גבות כל בוקר לפני היציאה לבתי הספר. שלא צריכה לשים על הראש כיסוי רק כדי להיעלם בין אנשים. הסבלנות היא שיעור קשה מאוד בתרבות האינסטנט הקליפית שלנו. אז אני מתרגלת שיעור בהמתנה. ומקווה מאוד שהיא תהיה קצרה, במיוחד בדקות ההתארגנות שלפני היציאה מהבית. בפרסית קוראים לזה "אוסלה".

תמונות עם הפלומה בקרוב…

מציג את תמונה.JPG