סוגיהארה – הסמוראי שסירב לציית מאת תמר ורטה-זהבי, הוצאת הקיבוץ המאוחד
צ'יונה סוגיהארה הוא נצר למשפחת סמוראים הידועים בנכונותם להקריב את עצמם עבור המטרה הנכונה והצודקת.
סוגיהארה, שהוכר גם בשם סמפו, היה קונסול יפן בקובנה שבליטא באותן שנים של מלחמות וכיבושים ואי בהירות פוליטית כשהנאצים והרוסים השתלטו על חלקים שונים באירופה המזרחית ושינו סדרי עולם. הוא והתגורר שם עם משפחתו.
סוגיהארה התיידד עם ילד יהודי בשם סולי ועם משפחתו ולמד על חייהם של היהודים בקובנה. עם התמשכות המלחמה והתגברות הכיבוש הנאצי מדינה אחר מדינה באירופה, התמלאה ליטא בפליטים יהודים שמן הסתם ידעו שזוהי רק תחנה בבריחתם מפני הצורר
כשהמצב החריף הקונסוליה ההולנדית הציעה ליהודים למלט את נפשותיהם אל קורסאו, אי מרוחק בים הקריבי המצוי בשליטת הולנד. כדי להגיע לשם היה עליהם לחצות את ברית המועצות באמצעות הרכבת הטרנס סיבירית ולעבור דרך יפן . הקונסול ההולנדי ביקש מסוגיהארה שיאפשר לפליטים לקבל ויזות מעבר ביפן כדי להגיע ליעד הסופי. כל כמה שביקש סוגיהארה מממשלתו וממשרד החוץ היפני לאפשר לו להנפיק תעודות מעבר אלה, הוא לא קיבל רשות לעשות כן.
בסופו של דבר בחר שלא לציית לממשלתו ונהג על פי צו ליבו ומצפונו.
את השדה שמול ביתו מילאו פליטים יהודים ובמשך מספר ימים ולילות הוא מילא אלפי אישורים ותעודות מעבר (ויזות) ליפן ובכך למעשה הציל יש אומרים כ-10,000 יהודים ממוות בטוח.
אפילו ביום שהקונסוליה היפנית נסגרה וסוגיהארה גורש, קיבל כרטיסי רכבת לו למשפחתו לברלין , הוא עדיין ישב ברכבת לפני שיצאה לדרך וזרק דרך החלון תעודות מעבר נוספות שהספיק להכין.
בשובו ליפן נענש סוגיהארה ע"י השלטונות היפניים על שלא ציית לחוקים , ורק כעבור שנים הוכרה תרומתו העצומה לעם היהודי והוא זכה להיות חסיד אומות העולם.
איש יקר.
הספר כתוב כמכתב שהוא כותב לילדיו בעת הנסיעה ברכבת , בנסיעה אל הלא נודע, תוך שהוא מודע לעונש הצפוי לו.
באחד המקרים , כשהוא שוחח עם אחד מנציגי קבוצת היהודים הוא נשאל למשמעות שמו והוא אמר "עץ ארז" ועל כך ענה לו הנציג היהודי "בית המקדש שלנו היה בנוי כולו מעצי ארז הלבנון . כמה סמליות !
ספר מומלץ לנוער, ולכל מי שלא ידע את הסיפור המופלא של האיש היקר הזה.
ספר נוסף על אותה עיר , קובנה בירת ליטא , שהיתה עיר מרכזית והתנהלו בה חיים יהודיים של עושר תרבותי עצום, הוא ספרה של יהודית חנוך שנכתב מפיו של בעלה , אורי חנוך, בעת שהיה על ערש דוי וביקש לשמר את זכרונותיו מילדותו בקובנה דרך התופת של מוראות השואה , ועד להצלתו ועלייתו ארצה.
סיפור שלא סיפרתי, מאת אורי חנוך/ יהודית חנוך, עריכה ד"ר , בלה גוטרמן, הוצאת יד-ושם
ספר מרתק, המתאר בשפה קולחת ועשירה את קורותיו של נער אחד.
בן 13 היה אורי כשהוכנסו לגטו והוא גוייס למחתרת וסייע בהוצאת תעודות עבודה ועזרה ליהודים אחרים, וגם הסתיר את אחיו הקטן במקום מחבוא. כעבור מספר שנים פונה הגטו והנותרים נשלחו למחנה קאופרינג בדאכאו. בדרכים לא דרכים הצליח אורי לשרוד ולאחר המלחמה אף מצא את אחיו האובד, דני והם עלו לארץ.
בארץ התגייס לפלמ"ח ולחם לשחרור ירושלים מהמצור. לאחר מכן שירת כקצין בצה"ל. רוב ימיו היה תעשיין ומאז שפרש לגמלאות הוא עסק בפעילות ציבורית.
היה חבר מועצת המנהלים של ועידת התביעות, אחד מנציגיהם בפועל של הניצולים יהודי ליטא במשא ומתן מול ממשלת ליטא, יו"ר האגודה של ניצולי מחנות דכאו, לנדסברג וקאופרינג בישראל, ומדליק משואה "יד ושם" לשנת 2006.
"ערב אחד כשחזרתי הביתה סיפרה לי יהודית שסוף־סוף הגיע
הנגר והתקין ארון בחדר השינה. "בוא תראה כמה יפה סידרתי את
הבגדים שלך", אמרה. הצצתי בארון. מעט בגדי היו תלויים על
קולבים חדשים.
"איפה הבגד של מחנה הריכוז?" שאלתי.
היא הסתכלה בי בהפתעה. מעולם לא הראיתי לה את כתונת
הפסים ששמרתי במזוודה. "איזה בגד? לא יודעת למה אתה מתכוון".
באותן שנים עוד לא הייתה טלוויזיה בארץ, ואנשים לא הכירו את
בגדי הפסים שלבשנו במחנה הריכוז. "אתה מתכוון לחולצת הפיג'מה
מהבד המחוספס והגס? מי רוצה ללבוש פיג'מה כזו, וגם לא היו לה
מכנסיים, זרקתי אותה עם עוד כמה בגדים ישנים".
"זרקת אותה? השתגעת?!" שאגתי.
"חכה רגע", אמרה. אחר כך סיפרה איך רצה למטה בלב הולם
ואיך נשמה לרווחה כשראתה שהחבילה הקטנה ששמה ליד פחי
האשפה עדיין מונחת שם. היא כיבסה וגיהצה את כותונת הפסים
ותלתה אותה בארון הבגדים. לא פעם צחקנו ואמרנו שבכל שנותינו
יחד, ברגע ההוא היינו הכי קרובים לגירושים."
