הרבה זמן כבר לא המלצתי על ספרים.המלצה על שני ספרים שאהבתי במיוחד לסוף שבוע מושלם. או מושלג. תלוי איפה אתם נמצאים.
אור בוקר ראשון
מאוד אהבתי את ספרו הראשון של הסופר הצעיר האיטלקי פאביו וולו, "הזמן שאבד לי", שיצא בארץ בהוצאת כנרת זב"מ. קיראו מה חשבתי על ספרו השני.
על מה הספר
הספר מתחיל באותה נקודה בה הוא נגמר. זה טריק ספרותי איכותי שהשימוש בו במקרה הזה מסייע לעלילה. הלנה, צעירה אירופאית יפה ומוכשרת, תמיד חשבה שהיא יודעת בדיוק איך החיים שלה צריכים להיראות: מה היא תלמד באוניברסיטה, עם איזה גבר היא תתחתן ותבנה את ביתה, ואיך בדיוק הוא יהיה מעוצב. ופתאום כשהיא מסתכלת על עצמה במראה ונדמה שיש לה הכל, היא לא מרוצה. שלא לומר עצובה. ורוב העצבות הזו קשורה למערכת היחסים שלה עם בעלה, שהפך להיות יותר כמו שותף ופחות בעל אוהב. וכך יום אחד, אחרי הרבה התלבטויות מצידה, זה קורה. היא מוצאת את עצמה שבויה ברומן שהיא לא ממש בטוחה איך הוא יתפתח ולאן זה ייקח את חייה.
מה חשבתי עליו
אהבתי מאוד את הספר וקראתי אותו בנשימה אחת למרות שהיו בו כמה דברים שעיצבנו אותי. בשביל לא לעשות ספויילר אני לא אכתוב אותם אבל בעיקרון היו מקומות בהן העלילה הפכה להיות מעט שיטחית וצפויה מראש, ובכך נוטה לתבניות אותן אנחנו מכירים מהחיים.
איך זה מתחיל
יש לי הרבה ספקות לגבי עצמי. אני מפחדת שהחיים שלי הם אי־הבנה ארוכה. אולי אני לא האישה שחשבתי שאני.
אלה המחשבות שהיו לי הבוקר ברגע שהתעוררתי, אחרי שניסיתי להיזכר בכל פרט ופרט ממה שהרגע חלמתי: זה היה יום ראשון אחר הצהריים, בקיץ, לבשתי חולצה שהגיעה לי כמעט עד הברכיים ועמדתי ותליתי כביסה במרפסת הקדמית המשותפת של בניין המגורים. מהדירה ממול שמעתי זמזום של מכונת גילוח שזימזמה על הכיור. לפתע יצא גבר מהדלת ממול והדליק סיגריה. השיער שלו היה עדיין רטוב ומסורק לאחור, הוא לבש גופייה לבנה וזוג מכנסיים בצבע אגוז. הוא חייך אלי ואמרנו שלום זה לזה: "תזכרי שאת באה אלי לארוחת ערב הערב." נכנסתי הביתה כדי לבחור את השמלה שאותה אלבש.
צביטה בלב
ספר לא חדש מאת נורה אפרון שבגירסתו הקודמת (לפני 31 שנה) בעברית נקרא "צרבת", ובאנגלית הוא בכלל נקרא Heartburn.
על מה הספר
הספר המקורי יצא בשנת 1983 והיה אז ממש חריג בנוף. המחברת שיתפה את כל העולם בסיפור העצוב של פירוק הנישואין השניים שלה. היא מנסה להכניס הרבה חן, צחוקים ומתכונים, אבל בכל זאת הטרגיות של המקרה עדיין נוכחת שם כל הזמן, כאמא לתינוק קטן שהייתה בחודש השביעי להריונה כאשר גילתה שבעלה בוגד בה. לא סתם בוגד, ממש מנהל רומן. ועוד עם מישהי שנחשבה כחברה של בני הזוג.
מה חשבתי עליו
אהבתי מאוד את הספר, צחקתי וגם קצת נעצבתי (לא בכיתי, לא להגזים). אחרי הכל גם אני עברתי סיפור גירושין לא קל. לא שאני משווה ולא מזדהה אבל כל אחת שכותבת את הסיפור שלה מבלי לנסות לעשות מעצמה קדושה מעונה – בהחלט כל הכבוד לה. זה בנוסף כמובן לכתיבה המעולה של נורה אפרון.
איך זה מתחיל
ביום הראשון לא חשבתי שזה מצחיק. גם לא ביום השלישי, אבל הצלחתי להתבדח קצת, בקטנה. "הדבר הכי לא הוגן בעסק הזה," אמרתי, "הוא שאני אפילו לא יכולה לצאת לדייט."
טוב – האמת, כמו שאומרים, היא שהייתם צריכים להיות שם כדי להבין כי ככה, על הנייר, זה לא נשמע מצחיק. אבל מה שהפך את זה למצחיק (תאמינו לי) הייתה המילה "דייט", שיש בה רוח נעוּרים קסומה כשהיא נאמרת בקול בסיומו של משפט. כיוון שכבר מזמן אינני נערה (נו טוב, אני בת שלושים ושמונה), ובדיוק כשגיליתי שלבעלי השני יש מאהבת הייתי בחודש שביעי להריוני – לא ממש מצב לדייטים, זה הצחיק את הנוכחים. יתכן כמובן, שחבריי צחקו רק כדי לעודד את רוחי.
בהחלט הייתי זקוקה לעידוד. הייתי בניו יורק, התגוררתי בדירה של אבי, בכיתי רוב הזמן ובכל פעם שהפסקתי לבכות, נאלצתי לראות סביבי את רהיטי עץ האגוז המדכאים-להפליא של אבי ואת המנורות האפורות, מה שגרם לי מיד להתחיל שוב לבכות.
לעוד המלצות ודיונים על ספרים – קליק למועדון הקוראות שלנו.