היום בחרתי להמליץ על שני ספרים של הוצאת תמיר סנדיק.

הפרדס

ספר מאת לארי טרמבלה. מדובר בסיפור שיוצא מזמן ומקום, שעוסק במה שלכאורה אנחנו שומעים מידי יום בחדשות אבל לא שמים לב אליו. סיפור שיכול אולי היה להתרחש במקום רחוק מאוד, אך אולי גם חצי שעה נסיעה מאיפה שאתם נמצאים כעת.
אמד ועזיז הם אחים תאומים. יש להם ילדות ככל הילדויות, אם אפשר לקרוא לזה כך, בצל המלחמה, היריבויות הבלתי פוסקות והשטח הרווי בדם וסכסוכים.  התאומים, כמו כל שאר ילדי העולם, דמיינו להם עולם מושלם ובאמת חשבו שימשיכו לחיות בנחת בפרדס ליד הבית, לקטוף תפוזים ולאכול אותם. יום בהיר אחד נפלה פצצה והמלחמה החלה לתת את אותותיה, ממש בקירבת הבית, והפרדס. מה יהיה עכשיו? הקורא נכנס לעולם המשפחה שלהם, לדילמה, לשאלות על קדושת החיים ועל משימות שגובות חיים תמורת משהו שאין לו שם והגדרה.
אהבתי מאוד את הספר ואני ממליצה לכל מי שאני מכירה לקרוא אותו. אגרוף בבטן, ככה הגדרתי אותו. ספר שגורם לך להתרגש, לחשוב, ולשאול המון שאלות.

איך זה מתחיל?

כשאמֶד בכה, עָזיז בכה גם הוא. כשעזיז צחק, אמד צחק גם הוא. אנשים לעגו להם ואמרו: ״יום אחד הם עוד יתחתנו.״ לסבתם קראו שָ אַ נַן. מפאת ראייתה המשובשת, הייתה מתבלבלת ביניהם כל הזמן. היא כינתה אותם שתי טיפות המים שלה במדבר. היא אמרה: ״הפסיקו להחזיק ידיים, נדמה לי שאני רואה כפול.״ היא אמרה גם: ״יום אחד לא יהיו יותר טיפות, יהיו רק מים, זה הכול״. היא הייתה יכולה לומר: ״יום אחד יהיה רק דם, זה הכול.״ אמד ועזיז מצאו את סבם ואת סבתם בהריסות ביתם. קורה ריסקה את גולגולתה של סבתם. סבם שכב במיטתו, גופו קרוע לגזרים מן הפצצה שנורתה מצד ההר שהשמש נעלמת בו מדי ערב. כאשר נפלה הפצצה, עוד הייתה זו שעת לילה. אך שאנן כבר הייתה ערה. גופתה נמצאה במטבח. ״מה היא עשתה באמצע הלילה במטבח?״ שאל אמד. ״לעולם לא נדע. אולי הכינה עוגה בחשאי,״ ענתה אמו. ״למה בחשאי?״ שאל עזיז. ״אולי רצתה להפתיע,״ אמרה תמרה לשני ילדיה, וגרפה את האוויר בידה כמו בניסיון לצוד זבוב. סבתם שאנן נהגה לדבר אל עצמה. למעשה, היא אהבה לדבר אל כל מה שהיה בסביבתה. הבנים צפו בה מדובבת את פרחי הגן, משוחחת עם הנחל הזורם בין בתיהם. במשך שעות הייתה יכולה לרכון על מימיו וללחוש לו מילים. זֹוהאל התבייש כשראה את אמו מתנהגת כך. הוא נזף בה על שהיא משמשת דוגמה רעה לילדיו. ״את מתנהגת כמו משוגעת,״ היה צועק. שאנן השפילה אז את מבטה, ועצמה את עיניה בדממה.
לחצו כאן לרכישת הספר באתר ההוצאה

העץ של בני טורג'ה

ספר מאת היוצר והקולנוען פיליפ קלודל, חלקו סיפורי וחלקו מאוד מציאותי ועינייני.
בספר המחבר גורם לנו לשאות את עצמנו שאלות על הסופיות של החיים, והמוות כחלק מהם. חברו הטוב נפטר לאחר מחלה והמחבר מתחיל להסתכל על חייו בהילוך איטי ולבדוק מה היה ומה עוד אולי יהיה. עם כל העיסוק הזה במוות ובשאלות הגדולות, הספר גם מביא נקודת מבט אופטימית שמחוברת מאוד לחיים ולכל מה שהם מביאים איתם בדרך.
אהבתי את הספר. הוא לא סחף אותי מיד בהתחלה אך גרם לי לצלול לתוכו בסופו של דבר ולשאול את עצמי חלק מאותן שאלות בהן מתחבט היוצר. והעטיפה – פשוט מקסימה.

איך זה מתחיל?

באי סּולוואסי מתגוררים בני שבט הטורג'ה. קצב חייהם מוכתב בכפייתיות על ידי המוות. כשאחד מבני השבט מת, ההתארגנות ללוויה אורכת שבועות, חודשים, לעתים אף שנים. מקובל להזמין לטקס את כל בני המשפחה של המנוח — מספרם עשוי להגיע לאלפי אנשים המפוזרים על פני כל הארכיפלג האינדונזי, ומעבר לו. על קרוביהם מוטלת האחריות להביאם, לארחם ולהאכילם. לא פעם שוקעים הקרובים בחובות אינסופיים בשם כיבוד המסורת. בתי עץ דקים ומקסימים כמו סירות קטנות מוקמים כדי לשכן את האורחים. בקר נקנה לקראת הסעודות. שוורים וחזירים מוקרבים כדי ללוות את המתים. ובמשך כל הזמן הזה משמרים את גופו של מי שעדיין אינו נחשב למת אלא לאדם חולה — טּו מאסאקי, בשפת הטורג'ה.
לחצו כאן לרכישת הספר באתר ההוצאה