היא הסתכלה עלי במבט ילדי חודר, תוך כדי שהיא מסדרת את הבובה שלה יפה יפה על הברכיים. "אני יודעת למה לא ויתרת לאבא שלי על המקום במטוס", אמרה לי הילדה הזרה בקול דבש. ״למה?״, שאלתי אותה, מופתעת מהאינטימיות שנכפתה עלי עם ילדה שאינני מכירה, עקב סידור הישיבה במטוס אל על. "כי את מוותרת כל הזמן לאחרים ועכשיו החלטת לא לוותר״. היא הותירה אותי עם לסת שמוטה הילדה הזו.
שעה קודם לכן אני רצה בשדה התעופה. רצה, רצה, רצה. רק להספיק, לא לפספס, להספיק לקנות לבכורה מגפיים, להספיק להזדכות על המע"מ שבגינו אני צריכה לחזור את כל הדרך חזרה, להספיק להביא שוקולדים, להספיק לדבר עם הבנות בסקייפ, להספיק!!!.
"לעמוד כאן בבקשה", אומר לי הבודק הביטחוני. שוב לעבור את הבידוק. לפני חצי שעה הייתי כאן. הפכו לי את התיקים שוב, נתנו לי לעבור שוב. אני מבולבלת נורא בשדות תעופה זרים. כל הפאסון שלי מתפרק לרסיסים כשאני מגלה שהדרכון לא עלי. נפל. אבד. ושעת הבורדינג כבר חלפה. אני רצה. רצה ובוכה. לא מאמינה שזה קורה לי. בראש אני רואה רק דבר אחד – את הילדות שלי קמות בבוקר ולא מוצאות אותי לצידן. אני הבטחתי להן שאהיה שם כשהן מתעוררות. כתבתי להן סיפור עם חידות בהמשכים לכל השבוע שלא הייתי. כל יום הוחבאה להן מתנה אחרת ברחבי הבית וזה, לפי מה שאומר שותפי לחיים, היה מה שהחזיק אותן כל השבוע בגעגועים לאמא, שנסעה לעבוד בארץ רחוקה. בעמוד האחרון בסיפור הבטחתי להן שאת ההפתעה הבאה הן יקבלו בבוקר ממני. והנה אני כאן, בלי דרכון, בלי פאסון, מנסה לאסוף את עצמי שהלקוחות לא יראו את שביל הדמעות שנקווה על לחיי.
היה לי מזל גדול. הקב"ט של אל על מכיר מישהו שמכיר מישהו ונתן לי לעלות על המטוס ללא הדרכון. בארץ כבר אקבל נזיפה משוטרת הגבולות. עכשיו אני נוחתת רצוצה על המושב שלי, במעבר, מזיעה, עצבנית, בוערת מחום. "סליחה" הוא קורא לי מאחור. אני מסתובבת אליו. "אולי זה אפשרי שנחליף במקומות?" הוא שואל בתחינה ממקום מושבו בין שני קשישים נוחרים. "אני פשוט כאן עם המשפחה שלי ופיצלו אותנו, את יושבת לידן ואני תקוע כאן באמצע" הוא אומר.
ביום אחר, בזמן אחר, בשעה אחרת הייתי קמה. בלי כל שאלה בכלל, הייתי קמה ומוותרת על מקומי בשבילו. היום לא יכולתי. "אני מתנצלת" אמרתי לו ולא האמנתי שזו אני שמדברת "אני לא מסוגלת כרגע להיות בלי אוויר, חייבת את המעבר, באמת מתנצלת". הסתובבתי חזרה בכיסא שלי.
"איך קוראים לך?" שאלה ילדתו שישבה לצדי. "לירז, לירז המבולבלת", עניתי לה, "את מכירה את יובל המבולבל? אז אני לירז המבולבלת". היא צחקה. אספה אליה את בובתה ואת שמיכי שלה. היא קצת יותר קטנה מהגדולה שלי וקצת יותר גדולה מהקטנה שלי. אני בדרך כלל לא רואה ילדות אחרות. לא מבחינה בקיומן. ילדים של אחרים עוברים לידי ולא נצרבים בקופסה שלי. אבל היא לא הייתה שם סתם. היא הגיעה כדי לומר לי את המשפט ההוא, שהייתי צריכה לשמוע: ""אני יודעת למה לא ויתרת לאבא שלי על המקום במטוס… את מוותרת כל הזמן לאחרים ועכשיו החלטת לא לוותר״.
מישהו חכם אמר פעם שאם אתה מפספס, לפחות אל תפספס את השיעור. הילדה הזו, היפה כמו מלאך, הייתה שיעורי הבית שלי לאותה טיסת לילה, שממנה אני ממשיכה לפרק חדש בחיים, בלי לוותר על עצמי.
המשך יבוא.
ועכשיו, שיר:
מסלול ההמראה/ לירז גרין
מזגן מקפיא
המון מבטאים
מזוודות על הקארט
הודעות רמקולים
מסלול ירוק
מסלול אדום
ואני
לבד
בשדות זרים
לקפל מגשים
ממריאים
במיטה הרכה
השארתי חיים
שימשיכו לישון
בשעון מקומי
כשאני כבר אנחת
בעולם משלי
במסך מסלולים
בחלון עננים
דיילות על הקו
שמיכות וכרית
קפה מתוק
שקיעת כתום
ואני
לבד
מול מראה בשירותים
מחפשת אותי
נוחתים
אין לי עדיפות לחלון או מעבר
אין לי מקום מסומן
ולא בית
במסלול ההמראה שלי
במיטה הרכה
השארתי חיים
שימשיכו לישון
בשעון מקומי
כשאני כבר אנחת
בעולם משלי
