שנה סוף

2017-היית טובה אליי וטוב שהיית. השנה הזו מסתיימת לה בתחילתו של תהליך עצמי עמוק בו התחלתי לקבל ולהכיל את מי שאני ובעיקר לחבק ולהגיד תודה על הנמצא בחיי. האנשים והחוויות שעברתי בשנה הזו, היו לי לשיעור מאלף בנפלאות החיים והאכזבות מאנשים בהם בטחתי ומצאתי כי יש הרבה קסם בהליכה לבד בדרך חדשה ולא ברורה. ועוד ב2017, יום הולדת 35 שחל השנה בו התחלתי לרצות לעצמי במקום לרצות אחרים.

לפני 3 ימים, ישבתי בתור למיון פרטי, בישיבה מייאשת לכרוז שיקרא בשמי. לידינו, אישה מרשימה מאוד שהשנים ניכרות על פניה וידיה, שיער קצר בצבע כתום זרחני ותיק עתיק האופייני לאספנים. בעודי משתאה מנוכחותה בחלל, שמתי לב לידה השמאלית, המקושטת בלק אדום וטבעות ססגוניות – ושעון. ללא מחוגים או ספרות, ללא זמנים ושעות, רק מילה אחת הופיעה עליו בתצוגה אחת קבועה – 'עכשיו'. הזמן הוא עכשיו. זה ניער אותי ותפס אותי באותה מידה. הרי לא תהיה שוב השעה 'עכשיו' חוץ מהשנייה הזו שבה הסתכלתי על השעון של גברת תפוזינה. 'עכשיו' זו שעה מדויקת וחד ערכית הרבה יותר מ 15:32. כי גם מחר תהיה השעה 15:32. אבל 'עכשיו' כבר לא יחזור.  'עכשיו' יכול לגרום לך לקום ולעשות, 15:32 עוברת ממש כמו הדקה שלפניה. השאלה היא מה לעשות עכשיו? או במקרה הטוב יותר – מה לעשות קודם?

הרצון לגעת באושר כשברקע תקתוקי שעון ביולוגי מעצבנים, מבטים וגבות שמתנופפות מולי בכל פעם שנשאלת השאלה "יש לך ילדים?" פשוט מייאשים. אז לא. אני נשואה בת 35 ואין לי ילדים. יש לי כל כך הרבה דברים שאני רוצה לעשות, יעדים לכבוש, שיאים לשבור – ילדים זה שמחה, אבל מה עם האושר?  אז כן, שמעתי את סיפורי האושר שילדים מביאים עימם (עם או בלי ציניות). אשקר אם אגיד שאני יודעת בכל נקודת זמן מה עושה אותי מאושרת. זה בעיקר תלוי על איזה צד אני קמה בבוקר – זה יכול לנוע מכוס קפה ומאפה ועד להחלטה האם להביא ילד לעולם. מה שבטוח, אף מבט מזלזל או צקצוקי לשון לא הנחו אותי מעולם ובטח גם לא הפעם. בטוחה שזה יגיע, אבל האם עכשיו?

לנסוע לחו"ל לבד, לעשות תואר שני, ללמוד בישול, לעבוד מהבית, לגדל חיה, להתנדב בעמותה כלשהי, לחזור ליצור תכשיטים, ליצור שגרת ספורט יומית, ללמוד קאוצ'ינג, לטוס חודש לחו"ל, לאכול שרימפס, לעשות הסרת שיער בלייזר, לצלם, לכתוב, לעסוק ביצירה, לפתח את הבלוג שלי, לאפות עוגת קומות, להכין סושי, לצחוק, לבכות, להתרגש, להגשים, להשיג, להתאכזב, לשאוף, להביא ילד לעולם ולכבוש.

תודה לך 2017, שבזכותך אני יכולה להסתכל ל 2018 בעיניים ולהגיד – בואי 'עכשיו'. חיכיתי לך.

מייל: inbar.med35@gmail.com

אנסטגרם: inbar.medina.im

פייסבוק:  https://www.facebook.com/iamsalem2

170510_1542842934960_848194_o