שנה לצוק איתן. שנה למלחמה ההיא, שבגללה או בזכותה, הבית שלי התפרק. ההוא שהיה איתי עשור, אבי ילדי, השתנה, הפך למפלצת רדופה וברח, ברח כל עוד נפשו בו, גרם לי להבין שהצוק האיתן נמצא בתוכי. שהכתפיים הרחבות שלי, כתפי השחיינית שכולם חושבים שאני, נועדו לאמהות. נועדו להזדקף ולהצליח להרים את שני ילדי, גם פיזית, גם נפשית. לחבק, לעטוף, להזדקף ולהרים ראש. להכיר את הכוחות שבי, ולראות שאני לא תלותית וחלשה ותלויה בחסדיו של גבר קרייריסט, אלא אני בזכות עצמי. חיה, נושמת, צוחקת, אוכלת, וכן, גם כואבת ובוכה לפעמים, אבל מבינה, כל רגע וכל דקה, שכל הכאב הזה הוא לטובה, שזכיתי לחיות את חיי כאדם חופשי, ולא כציפור כלואה בכלוב, שהיא רק חושבת שהוא מזהב… מזוייף. מצופה. מתקלף. מחליד, מלא בשקרים, וממש לא הלום מהקרב. חופשייה. בזכות אותה המלחמה? כמה איום ונורא…
