ראש השנה. שנה טובה. חג שמח. גמר חתימה טובה. את צמה? לא? אולי? בטח שאני צם. מה זה, מסורת. הולכים לבית כנסת, חותכים פיסות נייר טואלט מבעוד מועד, מורידים מהארון את הדמקה והמונופול, סיבוב עם החברים והאפניים בערב, שופרות, עניינים- ברור. ומה איתך? אני? איזה צם. עושה בינג' עד שיוצא עשן מהטלויזיה. בואי אתן לך גם את הבדיחה השחוקה בתבל- "אני צם בין הארוחות". נפלתי מצחוק, בחיי. ואני מה? לא סגורה. מתחברת לשניהם, כמו תמיד. מסתכלת לאחור לילדה שהייתי, ששותה עשרות כוסות מיים כדי להרגיש טוב, לחוצה, חותכת נייר טואלט, חושבת איך לישון במקסימום. מסתכלת לצדדים- בצד אחד רואה את המשפחות המסורתיות, המקפידות, שיש להם בטח גם כמה ילדים ככה בזרימה, שההורים שלהם מאוד מרוצים. בצד השני את המשפחות הכופרות "זו היתה מילה חזקה בירושלים סביב כיפור", שזה יום שכל מה שמיוחד בו עבורן זה שלקחו להם את הVOD ואיזו פגיעה בחופש הבחירה והמחיה והפעיה זה. ומסתכלת קדימה- לאיך שהאני רוצה שהמשפחה שלי תהיה, ונקרעת בין הצדדים. שניהם נראים נכונים, שלמים, מרוצים מעצמם, ואולי גם גאים בהם. כי מה אנחנו מחפשים בחיים האלה יותר מאשר שהורים יהיו גאים בנו. שם, עמוק אני מתכוונת. לא בהכרח חייבים להודות בזה בפה מלא או המוח מודע. ההתרחקות שלי מצד המשפחות ששומרות באדיקות (גם כשלא הרגשתי טוב, לא הפסקתי לצום, דווקא זה הפך למושא גיבורות. היה לה קשה! היא סבלה! ככה צריך!), ההתרחקות הזאת קרתה עם החיים. היא טבעית אבל מלווה בכל כך הרבה רגשות אשם. אז זה מורכב, כמו כל דבר בחיים. אבל ברור לי שאני צריכה לבחור. ואני בוחרת לדאוג שהמשפחה הקטנה שיצרתי- תהיה מאושרת, ומלוכדת. שיהיה מותר בה לבחור בדברים שונים. כמה שאפשר, כן? כי גם אני בנאדם בסוף. אבל אני בוחרת לייצר לילדים שלי חוויה טובה, מסורת, חיבור, וקצת פחות את הסבל והמסכנות כמשהו מקודש ומושא להערצה. חוץ מזה שאני אישית כל יום ביומו מקפידה להיות הבן אדם הכי טוב שאני מצליחה להיות. ואם אני צריכה לבקש ממישהו סליחה אני לא שולחת פוסט עלום או הודעת תפוצה גנרית של סליחה אם פגעתי . אם פגעת וחיכית עד עכשיו עם הודעה כל כך אישית אז באמת אתה בנאדם לא משהו.
אז יצרתי לי כמה יעדים לשנה החדשה. אגב להקפיד לכתוב פה זה אחד מהם. אבל קראתי איפשהו (סתם, אין לי כח לקרוא שמעתי TED ) שמה שבאמת הופך אותנו מבסוטים בחיים זה תחושת משמעות, שאותה אפשר להשיג על ידי 4 דברים שאחד מהם הוא איך אני מספר את הסיפור שלי. באיזו גישה וmindset אני מתאר אותו. אז אחד מהיעדים שלי הוא ללמוד לספר את חיי בגישה חיובית תמיד, שמחה, שלא מקדשת מסכנות, קושי, התקרבנות, שלא מתביישת לומר שכיף, טוב, יפה, שלא מתעכבת יותר מדי על התנגחויות מיותרות.
אז שנה טובה לי ולכולם, שמי שבא לו יהיה ראש (אבל שיהיה מיכן גם לווג'ראס כי וואלה זה הולך ביחד כשאתה קודקוד), שמי שמתאים לו יזדנב, ובעיקר- לא להתבייש לתפוס אחלה של מקום טוב באמצע, ולהיות מבסוטים עליו.