רק הרגע, רק הרגע הבנתי והפנמתי מה אמרה לי חברה השבוע. את נצחת! אני?
הכל התחיל מההחלטה שלי לקנות את חצי הדירה שלי מהאקס שלי. החלטה לא פשוטה, כרוכה בהתחייבות כספית ענקית, התחייבות מוסרית (חונקת במקצת במילים עדינות) להורים שלי, והבנה רבה שלי, שהעניין הוא קודם כל לטובת הבנים. כן, אותם הורמונלים גדולים (הגדול מתגייס השבוע לצהל בהתנדבות עם חשש כבד שלי, והשני בעצומם של הכנות לבגרויות בי"ב) שישבו לדבר עם הורי ואמרו בקול שהם רוצים להמשיך לגור בבית. משם כבר ההחלטה היתה קלה, השאלה היתה האם אוכל לעמוד בכך.
לא פשוט בגיל כזה לחשוב שוב על התחייבות, על משכנתא, על להפריש כסף לטובת 4 קירות (ובמקרה זה פעם שניה על אותה דירה…). ממש לא. לאחר שיחה עם הורי, שהבהירו שהם בעיניין, איתי לאורך כל הדרך, ועוזרים בחצי (כמה הערכתי אותם) החלטתי. התהליך לא היה פשוט. היה ברור שא' לא יוותר בקלות. הייתי צריכה לפנות למתווך, שיראה את הדירה, שיהיה תג מחיר, ואז נתחיל לדבר. לאחר שידעתי כבר מה מחירה, הגיע שלב השיחה עם הבנים. שיחה שבה הסברתי מה נעשה, איך יהיה ושאלתי שוב האם הם ממש בטוחים. הם בטוחים! הבינו את המחירים (מקווה) ואת ההתחייבות.
ואז הגיע השלב הקשה: השיחה עם א'. לא פשוט היה. ניסה מניפולציות שונות ומשונות, ובסופו של דבר נעתר לפגוש אותי בבית קפה, מקום ציבורי, כמו שביקשתי. הייתי צריכה לשוב ולשמוע את כל הטענות, את כל ההאשמות, כמה איומה הייתי, כמה לא שווה, כמה טיפשה. עד שהגיע תורי לדבר כבר כמעט ברחתי. אבל לא. בפעם הראשונה הזזתי הכל הצידה, לא עניתי, והצגתי את הדברים בפשטות (כן, הכנתי את עצמי היטב לרגע…. טוב שיש לי כתף כל כך משובחת). אי אפשר לומר שהוא היה מופתע, אבל אמר שהוא לא מוכן לתת תשובות עכשיו. רק כששמע את הבנים מטלפנים אלי לדעת מה קורה, התרכך קצת. לא ענה תשובה…. לא, הוא לא. אבל את זה אני כבר מכירה, חייתי איתו. רק בדרך הביתה צלצל ואמר שהוא מסכים….
עכשיו מה??? לא ידעתי אפילו מאיפה מתחילים…
גם פה ההורים עזרו, וביחד הגענו לבנק לסידורים אחרונים (אחרי שהם סללו לי את הדרך לשם…. היה נוח…)
וכאן מגיע השיחה, אותה שיחה שרק היום הבנתי את משמעותה. ישבתי עם חברה, מבינה בעיניינים כספיים, כדי שתייעץ ותעזור לסגור קצוות אחרונים. אחר כך קצת קשקשנו ופתאום היא אמרה: את פשוט יצאת מנצחת! אני מנצחת? הולכת להתחייב לבנק ולמכור את נשמתי לעבודה, תמורת 4 קירות ושלווה נפשית, ואני מנצחת? כן, מנצחת! זוכרת ממה הכי פחדת בגרושים? מה עצר אותך?
ואז הבנתי, אבל עוד לא ממש קלטתי…. פחדתי לאבד את הדירה. אותה דירה אותה בחרתי אחרי שראיתי בערך 100 דירות, הבית שבניתי וריהטתי וסדרתי ואהבתי…. הבית שהזנחתי בשלוש השנים האחרונות, והוא המשיך לשרת אותנו נאמנה. הבית שאני כל כך אוהבת להתעורר בבוקר, לשבת במטבח ולסרוק בעיניי את כל אורכו עד המרפסת המדהימה. הבית שעכשיו שליו יותר, שקט יותר. הבית שעכשיו מגיעים אליו הרבה חברים של הבנים (עוד לא שלי…)
כמה פחדתי! רק ברגע שיכולתי להבין שיש צורך לוותר עליו, ויכולתי להשלים עם זה…. יכולתי להתגרש….
ידעתי שאאבד אותו. הבנתי את זה והשלמתי עם זה…
ופתאום: אני לא! אני לא מוותרת עליו! הוא נשאר שלי! הוא נשאר שלנו!
עכשיו רק הבנתי, עכשיו, 3 ימים לאחר השיחה רק ירד האסימון. הבית נשאר שלי!
לא יודעת אם זה ניצחון, כי בניצחון יש צד מפסיד…. אין לי עיניין לגרום למישהו צער (גם לא לא', עדיין הוא האבא של ילדיי). אבל זו נקודת זכות גדולה עבורי. ההרגשה היא של הכרת תודה. הרגשה שממלאת את כל כולי באושר אמיתי, בידיעה שעשיתי משהו נכון, משהו שרציתי, התאמצתי כל כך, לא התביישתי לבקש עזרה, והצלחתי.
יש בי המון הכרת תודה. מרגישה שההרגשה הזאת חזקה כל כך עכשיו.
תודה קודם כל לבני המתוקים, שגרמו לי להבין, ולהורי שעוזרים.
אבל התודה הגדולה ביותר, ממש ענקית, היא לשלושה שדואגים כל כך, מתעניינים כל כך ועוטפים כל כך: אחותי, אחי והכתף האהובה שלי.
וכמובן, אלפי תודות לכל החברים הטובים שלי שכל כך עוזרים ברגעים כאלה ואחרים. מדהים לדעת כמה אתם מוכנים להיות עבורי בכל רגע שמבקשת.
מתחילה את השנה אופטימית, עם תקווה גדולה אמיתי בלב להתחלה חדשה. מקווה שכל ליבי שהכל יהיה טוב.
יש בי המון הכרת תודה והמווווון תקווה…
מחייכת ומחכה להמשך 🙂
