"של מי הרחם הזה בכלל?" קצת על הפסקת הריון (ולא על "הפלה")

בחורה עם מחשב נייד

אז זהו. כשמדובר בהחלטה האם להביא ילד לעולם, בכל גיל, מדובר בהחלטה אישית של האישה הנושאת את ההיריון ברחמה. ושלנו כחברה האם להסתכל על כך כ"הפלה" או על הפסקת הריון.

יש וויכוחים על כך. בעיקר סביב נושאי דת ומוסר וגם כמה גישות עקרוניות שמנחות את רובנו כשעיקרו של הוויכוח הנו האם להריון יש "נשמה" וזכויות. האם יש דרך למצוא לכך תשובה? וכמה זה באמת חשוב כשמדובר בנערה צעירה שטרם סיימה לגדול בעצמה?

המקרה שהמם אותנו לאחרונה, הזכיר לי נערה שלא מזמן פגשתי. בת 16, בשבוע 8 להריון. הגיעה אלי יחד עם החבר והצהירה מיד שהיא כבר החליטה מה היא רוצה לעשות ורק באה לשמוע "עוד קצת".

ישבתי שם כמו בכל הפעמים הקודמות, הקשבתי. שאלתי שאלות בכדי להבין את המציאות, לסייע לה להבין את המשמעויות של הבאת ילד לעולם בגיל צעיר לעומת הפסקת הריון בגיל צעיר. לא נקטתי עמדה. ולא תמיד זה קל, או יותר נכון, זה תמיד קשה. בעיקר אחרי שהפכתי לאימא ופגשתי נערות בהריון מתקדם.

אבל זו אף פעם לא הייתה זכותי להחליט. הייתי שם, ליוויתי, מסרתי מידע, עיבדנו יחד, חיבקתי…ניגבתי דמעות והייתי שם גם למחרת, עבור מי שרצתה בכך.

אותה הנערה בת 16 שלא מזמן פגשתי, בסופו של דבר, החליטה להמשיך עם ההיריון. זו הייתה ההחלטה שלה. לצערי הטיעונים לכך, לא היו שלה. היא פחדה שיהיה זה "רצח" להפסיק הריון בשבוע 8, חששה שלא תוכל ללדת יותר לעולם. בשיחות שניהלה עם גורמים שונים, חברות ומשפחה, הפנימה כי אין לה באמת אופציה אחרת פרט ללידה. הקיצוניות פגשה בה לפני שדפקה על דלתי, לפני שהעובדת הסוציאלית ממקום מגוריה הפנתה אותה לשיחה איתי.

זו הייתה פניה אחת מיני רבות אל מרכז הייעוץ "דלת פתוחה". מרבית הפניות בנושאי הריון מסתיימות בבדיקת הריון שלילית ובמתן הסברים, ידע ומידע, בדיקת רופא ומתן אמצעי מניעה. מעטות הנערות שמסכימות לשתף את ההורים, גם במצבים בהם הקשר דווח כקשר טוב. כשמדובר במקרים של הריון לא רצוי, היה שם הרבה פחד לאכזב את ההורה, פחד להכעיס, פחד להעציב… שלא לדבר על מקרים קיצוניים של פחד על חיים ששם נזקקה התערבות מערכתית יותר. וכששמעתי אמהות אומרות, וחמלתי נכמרה אליהן – איך זה יתכן שהילדה שהבטיחה שממנה לא יהיו לה סודות, שנדמה שמספרת הכול, לא משתפת במצב שכזה? לכל אחת מאיתנו קשה לדמיין שהבת שלנו תעבור הליך שכזה מבלי שנדע על כך. אך לצערי סקרים מראים שאחוזים גבוהים מאוד מהורים שנשאלים על חיי המין של ילדיהם, טוענים כי הם בטוחים שאין הם מקיימים יחסי מין. רובם טועים.

וזה מעציב אותי. שאנחנו דואגים לחינוך טוב, לסביבה פיזית נעימה, לתזונה וגם לחיי החברה ולכישוריהם המיוחדים, אבל לא דואגים לזהותם המינית, להבנת היצר החזק הזה שכל כך מפתיע ומבלבל אותם בשלב קריטי זה של החיים. בגיל ההתבגרות זה נראה אפילו מעט מאוחר. אבל לא מידי. ויש לנו תפקיד חשוב במערכה הזו.

וזה עצוב לכולנו, שנערות בגילאים כל כך צעירים צריכות לעבור טלטלה שכזו – רגשית ופיזית מבלי יכולת לתקשר על כך או מבלי לדעת אל מי היא יכולה לפנות בכדי לקבל מידע ועזרה, מבלי שיחליטו עבורה.

עבור נשים בגירות נשואות אפילו בחירה פשוטה זו לא תמיד קיימת. היא חייבת לעמוד בקריטריונים של הוועדה להפסקת הריון או למצוא פרצה בה היא משקרת לוועדה – מדווחת על הריון שלא מהאיש לו נשואה או ממציאה אישור מפסיכיאטר שמעיד כי אינה כשירה מבחינה נפשית להביא ילד לעולם.

יש לנו יכולת להשפיע, גם ברמה החוקית לשינוי הקריטריונים של הוועדה להפסקת הריון, אבל אם לא, לפחות במגרש הביתי שלנו, להעניק את הכלים ולהיות שם גם כשהנושאים קשים לשיחה.