הפסקתי להניק וסוף סוף אני יכולה גם להפסיק לאכול.
בת 37, 1.60 מטר של 45 קילו. ילדתי לפני 4 חודשים וחצי את בתי הבכורה. אין בי שוויץ או רצון להתרברב על הרזון שחזר אליי (אולי קצת). רק הבנה שזו מי שאני ומי שאני אוהבת להיות. רזה. ממש רזה. בתקופות מסוימות אפילו שדופה. אולי כי גדלתי על קייט מוס, "לאשה", תרבות הצריכה, ערוץ 2 (הניסיוני!) והפרסומות שהביא אתו ותקופה בה פוטושופ היה סטייל-סטייל-סטייל, לפני שעדי ברקן הפך למלאך הגואל. סתם, זו לא הסיבה. אולי רק חלק ממנה. הרצון שלי בגוף רזה ותפיסתי את הגוף שלי, הרבה יותר מורכבת מסתם קייט מוס, היא מורכבת ברמה של שנים של טיפול פסיכולוגי ושופינג.
אבל אתחיל מהתחלה. למה בעצם אני כותבת דווקא עכשיו על הרזון שלי, כשזה מלווה אותי כבר יותר מ-20 שנה ? מניחה שבגללה.
הפסקתי לאכול בגיל 16 פחות או יותר. זו אף פעם לא הייתה הפסקה טוטאלית, אלא יותר שליטה בכמות המזון (המזערית) ובתדירות. 3 ארוחות ביום, אך ככל שאני דוחה לאורך זמן את הארוחה הבאה כך אני מרגישה רזה יותר. מעין הגיון פשוט שברגע שהגוף רעב ולא מקבל מזון הוא משתמש בשומנים הקיימים. בין אם זה נכון ובין אם לא.
ומאז גיל 16, אני רזה. 40 קילו של שליטה.
מתישהו אחרי האוניברסיטה התאזנתי על 45 קילו. ובין לבין לא ממש נשקלתי. זו המידה של הג'ינס שעדכנה אותי שאני בסדר. שאני רזה.
אני בדיכאון – מפסיקה לאכול. שוברים לי את הלב – מפסיקה לאכול. תקופת לחץ בעבודה – מפסיקה לאכול. אני בתקופה טובה – מפסיקה לאכול, כי חס וחלילה שייהרס כל האושר הזה. וכך אני חיה. עם השנים אני פחות ופחות מתעסקת עם כמה אני כן או לא אוכלת. מים עם לימון משלימים את הרעב והחיים הפכו לשגרה. שגרה של שליטה פשוטה. בלי מאמץ.
לפני שנתיים בערך בדקתי את מצב הפוריות שלי כדי לשקול לאן מכאן. גיליתי שהמצב לא להיט. ובלא להיט אני מתכוונת שהמצב חרבנה ושאיכשהו הגנטיקה או אורח החיים שלי, ביחד איתי, דרדרו את מצב הפוריות עד לגבול הבלתי אפשרית.
אז התחלתי לאכול. וכמובן להאשים את עצמי על שלא אכלתי כל השנים. על הצום וההרעבה. כמובן שאת האוכל איזנתי עם ספורט, כי עם כל הכבוד לרצון לעלות קצת במשקל ולהחזיר חיים לגוף שלי – השליטה חזקה ממני. הרצון בגוף רזה עולה על כל דבר אחר.
ומשהו עזר. והריון.
איכשהו הבטן ההריונית גברה על הרצון בשליטה דרך האוכל ועל דימוי הגוף הרזה בו הייתי מאוהבת. אכלתי, צחקתי, התעגלתי, התרככתי ובטוב. כשהטוסיק קיבל נוכחות והירכיים התעגלו זה היה לי מוזר… אבל הזכרתי לעצמי שאחרי 9 חודשים אחזור לעצמי.
במזל טוב ובשעה טובה ילדתי. העגלגלות, כמויות המזון שגדלו וההתרככות הכללית, שלא לומר רפיסות – נשארו. ואני התגעגעתי לגוף הרזה שלי, לעצמות ולשידפון.
"יפה לך כך עם קצת בשר", "לא יפה לך כל כך רזה", "את נראית כך יותר נשית", "אל תרזי יותר", ועוד משפטים ששמעתי בחודשים האחרונים… – זו ההזדמנות לומר לכם תודה על חוות הדעת – דעתכם חשובה לי. Not!
ולי מטרה אחת – לחזור להיות רזה. הדרך היחידה שהכרתי עד היום היא להפסיק לאכול. הרעבה ברוכה. אבל הנקתי, ויש ייצור נוסף שתלוי בי, כך שהרעבה היא לא אופציה. אז חזרתי לרוץ, ובכל שבוע, לפני שיעור הפילאטיס – שקלתי את עצמי, כאשר המטרה הייתה להגיע ל-50 קילו. השגתי את המטרה, אבל כשהבטתי במראה – ראיתי אישה עגלגלה, עם ירכיים וקצת בטן שעדיין לא חזרה למשטר השטוח. הבנתי שזה לא יעבוד לי. ושאני צריכה לחזור למשקל המקורי. המשכתי להניק, לאכול ולעשות ספורט. ורזיתי בהדרגה.
עכשיו, משהפסקתי להניק, אני יכולה גם להפסיק לאכול. כאילו שכחתי את האבל בו הייתי עת גיליתי שלגוף שלי יהיה קשה לייצר חיים ושרק לפני קצת יותר משנה החלטתי שאני חוזרת לאכול…
קשה עד בלתי אפשרי עבורי לשנות את תפיסתי את הגוף שלי. אני אוהבת להיות רזה. אני אוהבת שהג'ינס רחבים, שמידה 34 קצת גדולה ושהקצוות ישרים. לא רוצה להתנצל על זה. החזרתי את השליטה לגוף שלי.
אבל על החיים שלי יש כבר מישהי אחרת ששולטת. ואני לא רוצה שהיא תעבור את התהליך שאני עברתי. אני רוצה שהיא תאהב את הגוף שלה. שכשהיא תסתכל במראה היא תראה יצירה שלמה ומושלמת. כמו שהיא. מתוך המקום המודע בו אני נמצאת – אנסה לחנך את בתי לתפיסת גוף אחרת.
איך? אני לא יודעת. אבל זו ההבטחה שלי אליה.