הספר הראשון הוא סוג של סיפור מסע שמתחלת לכמה חלקים ונוסע בתקופות זמן שונות
יפים כמו שהיינו
על ספרו החדש של רון לשם אני כן יכולה להגיד שהוא סחף אותי בעלילה ובסיפור שהיה די מרתק, אבל סגנון הכתיבה שלו בסופו של דבר (בכל זאת, 383 עמודים) הכריע לטובת העייפות ודי התיש אותי.
אני יודעת שרבים אוהבים אותו אבל לטעמי המשפטים המעייפים עם הפיסוק המפריד שרק חוזר בכל פעם ומוסיף עוד פרטים, לעיתים כאלו שכבר היו, הוא קצת טרחני לדעתי.
רוצים דוגמה? בבקשה: "אני הייתי שתקן, מגורי ידע לחלק אושר, ולהם לא היה משהו מעניין יותר לעשות מלהיקלע לשיחות נפש עם ילדים, אז הרביצו בנו חניוך מחדש, טעם במוזיקה, ולרקוד, ולשתות, וקונספירציות, ובורסה ונדל"ן, לגלגל עישון, ומדע, עצות לחיים טהורים". וזה לא המשפט היחיד בספר שהולך ככה….יש עוד המון כאלו.
חוה
ספר חדש (וראשון) של איגי דיין. זוכרים את השם? יפה, הוא אכן היה מתופף, חבר בלהקת משינה המיתולוגית. אני אישית זוכרת חברות שהיו גרופיות בצעירותן, נסעו בכל הופעה לחכות לו בסופה ולתת לו מכתבי מעריצים. הספר נחמד וקריא, הסיפור מעניין ובתחילתו גם מאוד מחובר למציאות אבל בהמשך הדמויות הופכות להיות הזויות יותר והמעשים שלהן פחות ופחות אמינים. על כריכת הספר האחורית יש כמה ביקורות משבחות מאת גדולי האומה כמו מאיר שלו ואהוד בנאי, שגם הם כותבים ויוצרים, אבל אני חשבתי שאולי בספר הבא הכתיבה תשתפר והסיפור ייהפך מעניין יותר.
מי את, רוזלינד?
האמת שאני לא בטוחה בכלל איך הגיע אליי הספר הזה אבל נראה שמדובר בפרופסור ישראלי במחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטת חיפה שבין היתר גם כותב ספרים, ומה מסתבר? קראתי על הכריכה האחורית ש"הרומן הנוכחי הוא האחד עשרה במניין". הספר מותח לכאורה והסיפור מרתק, אך הכתיבה יכולה הייתה להיות טובה יותר ובעיקר הרבה פחות קלישאתית. לי אישית אין סבלנות לספרים שעושים שימוש בקלישאות ובונים את הדמויות הראשיות ככאלו שמדברות במשפטים שאתה לא ממש שומע במציאות היומיומית שמסביבך. אבל טוב, אם הספר הזה הוא האחר עשרה במניין של אותו סופר, אולי לא כולם חושבים כמוני.
חורף קריאה נעים לכם.
