השעון של חמודי כורדי נעצר על שתיים עשרים וארבע . הוא פחות או יותר מת. עשר כוסות קפה קלוי וטחון היה צריך להשקות אותי מלך התבלינים של עכו עד שנחתתי לקרקע בבוקר ההוא שירדנו מהיאכטה, חבורה של צלמים, לאחר לילה שלם על הים. כשאתה חולה במחלת ים הדבר היחיד שמעסיק אותך על הסיפון זה באיזו נקודת זמן לקפוץ למים ולשחות חזרה לחוף מבטחים . הדרך מהרצליה לעכו מעולם לא היתה ארוכה יותר.
חנות התבלינים של חמודי יושבת על צלע השוק בעכו עמוסה באוצרות ים ובתבלינים הכי טובים בעולם . לא ניתן היה להבחין מה יותר מפתה , הסיפורים של חמודי על אוסף התבלינים שלו או התבשילים שהורה להעמיס אותם אל תוכם. במשך 20 שנה נהגתי לפקוד את החנות של חמודי לשמוע שוב ושוב ושוב את מטמון הסיפורים שלו. ולשתות קפה קטן ולשמוח שיש לי קרקע מתחת לרגליים. והים נח באופק . שם מעבר לפינה.
בקיץ ההוא נסעתי אליו שוב . התגעגעתי לריח הים בתבלינים שלו ולתבשילים שהייתי דוחסת אליהם את עכו שלי. הפעם הוא כבר לא היה שם. במקומו קיבל את פני עלם צעיר יפיפה . דגם מוקטן של חמודי . הבן שלו רדואן. ״אבא מת לפני שבועיים . אבל הוא לימד אותי את הכל על התבלינים שלו . בואי , תשתי קפה. אני אספר לך״ . וככה ישבתי , בוהה בו, עם פה פעור מעט מגודל ועוצמת ההפתעה.
״וטעם מלח הדמעות בא אל פיה . התבלין של כל הכאבים״ . ככה יכתוב ביומן שלו רדואן בלילה ההוא לאביו. ״תמסור לו ד״ש״ אמרתי ויצאתי עם אוסף התבלינים שלי. ״אמסור״ , הוא אמר , ״בלילה כשיופיע כמו רוח על הים״ …
מתוך האוסף הארכיוני של הספינות הטרופות של משפחת גיבסון .שנת 1876
they created images of such beauty and emotional resonance makes the archiveֿ״ ״little short of miraculous.
הפטריארך ג'ון גיבסון, ימאי שהפך לצלם מקצועי בשנת 1860, ושהתגבר על שרטונים, גלים וחול כדי ללכוד סצנות רדיפה אחרי ספינות, חילוצים דרמטיים, הצלת מטען וקבורה של אנשים שנפלו קורבן למיימי החופים הבוגדניים של דרום-מערב אנגליה , בנה ארכיון יוצא דופן באיכות הגבוהה שלו שזכויותיו נמכרו במליונים למוזאון הלאומי הבריטי. .משפחת גיבסון עבדה בתנאים קשים מנשוא .לעיתים קרובות נאלצו לרתום עגלה או סירה כדי להגיע לספינות טרופות . הם טיפסו על צוקים סלעיים ודיונות חול , עמוסים בחדר חשוך נייד, לוחות זכוכית שבירים וציוד כבד שבעזרתם הפיקו כמה מהמרתקים והמרגשים ביותר בצילומים של ספינות טרופות אשר נוצרו במאה התשע עשרה והמאה העשרים.
הם היו החלוצים. כל זה התרחש בתקופה שבה רוב הצילום עדיין היו כבולים לצילומי דיוקן בסטודיו. הציוד היה כל כך מגושם ושביר שטיפוס על צוקים חלקלקים ,לא רק המצלמה, אלא גם חדר החושך כולו ,היו בגדר רעיון בלתי מתקבל על הדעת לרוב האנשים. התצלומים שלהם לא היוו רק עדות לפרשיות טביעה , אלא היו סצינות דרמטיות יפיפיות , למרות שנשאו בתוכם חדשות איומות על אסונות. "הספינה", אמר José Emilio Pacheco, "היא הסמל האוניברסלי של המסע שלנו בים סערות החיים. היא מעוררת בו זמנית את העריסה, את ארון הקבורה ואת הניידות שמאוימת לנצח על ידי התהום "
לפני שנים רבות הלכו אירה והנריק לחפש להם מקום משלהם ,שיוכלו לקרוא לו : 'בית'. הם הגיעו לכפר עתיק השוכן על גבעה המשקיפה על אחד הפיורדים היפים של הממלכה הנורדית. היה את הבית ההוא , שסוכן הנדל״ן לקח אותם אליו. זה היה בית מצודד ביופיו ושניתן היה לחזות בפלא הבריאה מכל אחד מחלונותיו . רק ״דבר״ אחד העיב על העסקה. במרכז הסלון ישב ללא תנועה איש זקן כבן 100 בגבו אל הכניסה. היה זה האבא שלו שייך הנכס ושלא היה מוכן לעקור מביתו לא משנה כמה שידלוהו ילדיו. משנואשו להמתין למותו החליטו למכור את הנכס יחד עם האבא. סוכן הנדל״ן אמר בלחש שניתן יהיה למצוא סידור כלשהו והפחתה משמעותית במחיר הבית אם יסכימו לקבל גם את האדם העצוב השפוף הבודד שישב בערוב ימיו בגבו אליהם והשקיף החוצה שותק אל הנוף.
בתמונה : הסירה המעבירה את נשמות המתים בנהר אל ממלכת השאול של האדס.
או אולי זיכרון ויקינגי עתיק יומין.