שלושה אימונים בפוסט

ביום שלישי גבי לקח אותנו לכיוון הפרדסים, לאזורים שמעולם לא הגעתי אליהם באבן יהודה הקטנה (לפחות כך חשבתי עליה עד שהתחלתי לרוץ). יכול להיות שיפה שם, באזורים האלו שמעולם לא הגעתי אליהם קודם, אבל היה חושך ורצתי וכשאני רצה, אני בעיקר סובלת, לא רואה ולא שומעת. אולי אני מגזימה, אני רואה את סוף הדרך לפעמים, או את היעד הקרוב הבא.

בכל אופן, מסתבר שבאבן יהודה יש גשר, סביב הגשר עלייה לא קטנה מספיק, ויש מסלול שניתן לרוץ בו, אבל זה רק לחימום. אז התחממתי בדרך אל הגשר וסביבו והגעתי למדרגות, חמימה ולא מוכנה אלי קרב,  ארבעה גרמי מדרגות, לא יודעת כמה מדרגות בכל אחד, לא צריך להיות קטנוניים וחשבון הוא אמנם סבל גדול אבל לא כמו ריצה אז לא נתעסק עכשיו במספרים.

כבר מתחתית המדרגות צעקו לי הבירכיים לאאאאא, כל נימי גופי הסתובבו לנוס על נפשי, אבל גבי אמר ומה שגבי אומר, אני עושה. מצאתי את עצמי עולה ויורדת את המדרגות, כל פעם בקצב וסגנון אחר, כל פעם עם פחות אויר באף, בפה ובריאות. אחרי כל חמש עליות בכל גרמי המדרגות, סיבוב ריצה במסלול ההוא מההתחלה וחזרה לעוד 5 עליות. כולם עשו שלושה סיבובים כאלו, אני רק שניים כי עד שסיימתי את העליה האחרונה, הקבוצה כולה כבר הגיעה חזרה. חזרנו לנקודת המפגש שוב, בריצה רוב הדרך, אדומה כמו עגבנייה בשלה, בקושי מתקדמת, נתקלתי בשלושה אנשים ראויים לציון, הראשון, רוכב אופניים שהיה ממש חייב לסטות ממסלולו אל מסלולי כדי לא לעלות על קצת (כן, קצת) חול, במקרה הרמתי את הראש מדיכאוני העמוק וראיתי אותו סוטה אלי, אחרת זה היה נגמר אחרת. תודה לך!

השנייה, גברת שהלכה מולי וטרחה לזוז הצידה כדי שאני אוכל להמשיך לרוץ בלי הפרעה, תודה רבה (הפעם בלי ציניות).

השלישית (ואת יודעת מי את ד') שלא נתנה לי זכות קדימה במעבר החציה ואילצה אותי לרוץ במקום (שימו לב לאדיקות).

עד שהגעתי לנקודת המפגש/פרידה, כולם כבר סיימו להמתח ולהפרד וראשוני הקבוצה הבאה קיבלה את פני.

 20190115_201501ביום ראשון גבי לקח אותנו שוב לדרך התרנגולים, כך מכנים את כביש הגישה הישן לאבן יהודה מפני שיש שם לולים שמפיצים ריחות שפצצות הסירחון של שנות ה- 80 היו מתביישות בצילו. הפעם לא הסריח אבל אחרי הק"מ השלם הראשון שלי, הפעם הודיע גבי שרצים, ואם אין ברירה הולכים חלק, 20 דקות רצוף. זה נשמע המון זמן 20 דקות שלמות, במיוחד כשצריך לפחות להשתדל לרוץ אותן בשלמותן. זה באמת המון.

כאן הזמן להודות לליאור שרצה לידי והעבירה לי את הזמן בנעימים (יחסית, בכל זאת ריצה). רצתי 20 דקות ועוד כמה שניות ושברתי את שיא הק"מ כאשר הוספתי לו עוד 600 מטרים נוספים. מהק"מ הראשון שלי אל המייל הראשון בשבוע! מי אני ומה לכל הרוחות עשיתי עם מיכל?

את המייל הראשון קינחנו בריצה חזרה לנקודת המפגש, אין לי מושג מה המרחק, אבל הוא גדול. נחושה לרוץ עד תחילתה של העלייה (אל תזלזלו, זה הרבה לרוץ עד שם) ורק שם לעבור להליכה, ניגש אלי גבי עם אתגר, לעקוף את קבוצת הבנות שלפני (לא קצת לפני, הרבה!) ולהגיע לנקודת המפגש מטר לפניהן. לא אכפת לו איך אעשה זאת, בריצה או הליכה, אבל לפחות מטר לפניהן. אחרי חישוב אסטרטגי קצר עברתי להליכה, שוב ריצה ושוב הליכה והשארתי שובל אבק אחרי. לא נשמתי שעתיים אחר כך, אבל עקפתי וכשהן הגיעו, כבר סיימתי להמתח.

בתחילתו של כל אימון, כשגבי אומר מה עומדים לעשות הפעם, אני חושבת שזה בלתי אפשרי ואין סיכוי, בסופו של כל אימון אני מביטה אחורה בהלם מוחלט, בגאווה גדולה וחוסר אויר. כל אימון נראה לי שהיה הכי קשה ומתיש שיכול להיות, אבל אז, הו אז, מגיע האימון הבא. כך קרה שהיום, גבי הוציא אותנו מאבן יהודה (בריצה, ברור שבריצה) מתחת לאותו גשר אל מעבר למחלף דרורים. שם נסתרת מהעין עלייה. לדעתי 90 מעלות, אבל אולי אני טועה וזה רק 85. בסיבוב הראשון עלינו בהליכה (בקושי), בסיבוב השני, חצי חצי, בסיבוב השלישי ריצה ונדמה לי שזה היה הסיבוב האחרון. לא בטוחה כי חמצן במוח כבר מזמן לא היה. אחרי העלייה המטורפת הזו, חזרנו, שוב בריצה (לא ידעתי שבאימוני ריצה רצים כל כך הרבה) תוך שגבי טוען בפני שאני עוד ארוץ מרחקים ארוכים. אולי עוד ארוץ עם מושיק פעם… (בסדר, אני יודעת שאתן צוחקות עכשיו ואני ממש לא נעלבת, בטח הייתי צוחקת גם אם לא הייתי עייפה כל כך).

תודה לתומר על התמונה
תודה לתומר על התמונה

לחזור מאימון כזה, באמת גמורה, אדומה ומסוחררת ולמצוא כאן את מושיק מחכה לי, זה יותר שווה מאשר למשל, משה היה פוגש את אלוהים בעת כניסתו לארץ הקודש. אז מושיק היה כאן, חיבק והחזיר לי קצת אויר.

איתיוש, פינקה בקפה חם וטוב ובן הראה לי ציור חדש שצייר היום והנה, אני נושמת שוב, העגבניות כבר שוב לחיים ואני בטח אשן טוב הלילה.

אל תשאלו
אל תשאלו

אחרי אימון, צריך לאכול, אין לי מושג מה צריכים לאכול כולם אבל אני, צריכה הרבה חלבונים, אז לקחתי את הרעיון של עז תלם (תודה עז על הרעיון הגאוני) וציליתי לי עם קצת חמאה חצאי באק צ'וי עסיסיים.

טרפתי שתי ביצים עם קצת חלב, מלח ופלפל ארבע עונות גרוס.

הפכתי את חצאי הבאק צ'וי כך שהחלק הצלוי למעלה (כמו בתמונה הראשונה אצל עז תלם) ואז יצקתי את הביצים כך שחדרו בין העלים.

כשהביצים קצת התייצבו הפכתי ואחרי 2 דקות בערך הוצאתי לצלחת. יאמממ!

אם הייתה לי סבלנות וקיבה קצת גדולה יותר, הייתי מכינה גם סלט ירקות ליד זה או לפחות כמה עגבניות שרי עסיסיות ושליחטה של גבינה לבנה, אבל לא הייתה סבלנות והקיבה לא גדולה יותר (טפוחמסה).

 https://www.thekitchencoach.co.il/%D7%91%D7%90%D7%A7-%D7%A6%D7%95%D7%99/