כשהייתי קטנה, אימא שלי נהגה לספר לי סיפור על חוט הלב, שנמשך מלב האימהות אל ילדיהן, חוט דקיק שנמשך מעבר למקום ולזמן, על פני ארצות והרים וימים, חוט שלא נראה לעין אבל הלב מרגיש אותו, חוט שלעולם לא ניתק, גם כשהמרחק הפיזי גדל, או אז הוא מושך קצת יותר ועושה בלב געגוע חזק..
בעוד 3 ימים חל יום הולדתה של אמי, לו הייתה עדיין אתנו היו מולאים לה 93 שנה. ואני רוצה לספר לך אימא יקרה שהחוט הזה עדיין קיים בליבי אלייך, ושאני נורא מתגעגעת..
ומיד האסוציאציה שלי לוקחת אותי לחוט אחר, חוט בגוון קצת שונה אבל עם איכות דומה, אלא שהוא הרבה יותר שברירי ועלול להיקרע..
מייטיבה לתאר אותו זלדה בשירה "שלומי קשור בחוט לשלומך":
שְׁלוֹמִי קָשׁוּר בְּחוּט אֶל שְׁלוֹמְךָ.
קָשׁוּר בְּחוּט אֶל שְׁלוֹמְךָ.
וְהַחַגִּים הָאֲהוּבִים וּתְקוּפוֹת הַשָּׁנָה הַנִּפְלָאוֹת
עִם אוֹצַר הָרֵיחוֹת, הַפְּרָחִים,
הַפְּרִי, הֶעָלִים וְהָרוּחוֹת,
וְעִם הָעֲרָפֶל וְהַמָּטָר,
הַשֶּׁלֶג הַפִּתְאֹמִי והַטַּל
תְלוּיִים עַל חוּט הַכְּמִיהָה.
אֲנִי וְאַתָּה וְהַשַּׁבָּת.
אֲנִי וְאַתָּה וְחַיֵּינוּ בַּגִּלְגּוּל הַקּוֹדֵם.
אֲנִי וְאַתָּה וְהַשֶּׁקֶר.
וְהַפַּחַד. וְהַקְּרָעִים.
וּבוֹרֵא הַשָּׁמַיִם שֶׁאֵין לָהֶם חוֹף.
שְׁלוֹמִי קָשׁוּר בְּחוּט אֶל שְׁלוֹמְךָ.
קָשׁוּר בְּחוּט אֶל שְׁלוֹמְךָ.
אֲנִי וְאַתָּה
וְהַחִידָה.
אֲנִי וְאַתָּה
וְהַמָּוֶת.
שְׁלוֹמִי קָשׁוּר בְּחוּט אֶל שְׁלוֹמְךָ.
קָשׁוּר בְּחוּט אֶל שְׁלוֹמְךָ.
זוהי השורה שהכניסה אותי לשיר כשפגשתיו לראשונה כסטודנטית לספרות. שורה שנחרטה בזיכרוני. שורה שעוררה בי געגוע וכמיהה למישהו שאוכל כך בפשטות לומר לו: "שלומי קשור בחוט לשלומך".
בכל פעם שאני נשאלת "מה שלומך?" משהו בי נעצר לרגע.
גלגלי המחשבה שלי מתחילים לנוע במהירות ולפלוט שאלות :הוא/היא באמת מתכוון לשאלה? רוצה להקשיב לתשובה כנה ממני? (ולרוב אני מוכנה באמת לשתף, בלי העמדות פנים ובלי קיצורים)
או שהשאלה נשאלה מתוך נימוס, והשואל/ת רק רוצה לשמוע "בסדר, תודה" ולהמשיך בדרכו?
ובשבריר שניה הבא מתחשק לי לענות עם השורה הראשונה מתוך השיר של זלדה. "שלומי קשור בחוט לשלומך"..אבל, זה עלול להיות מביך. ותלוי גם מי השואל.
השורה הזו מתנגנת וצפה ועולה בי כל פעם כשאני נשאלת "מה שלומך?" שהרי למעשה אנחנו כולנו קשורים בחוטים סמויים זה לזה ושלומו של השואל כנראה משתקף בשלומנו, ולהיפך.
#מדרש עכשווי