פגשתי אותו פעם אחת. כשהזמין אותי למסיבת יום ההולדת שלו. 90!
התלבטתי אם ללכת.
חשבתי שיהיה כבד מידי. בכל זאת יום הולדת 90.
בסופו של דבר נסעתי. בנייני האומה, אלפי אנשים, מובילי דעת קהל, חכמים, עוזרים, עוזרות, חברות ועיר קודש אחת.
היה יום הולדת מושקע, שמחבר בין קצוות של אנשים שבהזדמנויות אחרות לא בטוח שהיו מצליחים להתחבר.
על אף גילו הפיסי המופלג, נשאר צעיר, מעודכן, משועשע – פלפל!
ביננו, כזה הוא היה, ממזג, מחבר בין סוגים שונים של אנשים. גם אם לא ממש מסכימים איתו.
בסך הכל, מה ביקש האיש? שלום?!
נכון, לא היה צנוע בדרישותיו. מסכימה.
מילא ביקש מלחמה!
מיד היינו מסדרים לו. ראש הממשלה הנוכחי משרת את העם הרבה פחות זמן וכבר סידר לנו כמה מלחמות (לתפארת מדינת ישראל) ובלי הרבה מאמץ, אפילו.
והוא? בחוצפתו ביקש שלום.
למרות גילו, נותר בו זיק של תום. תום שלא נעלם עם השנים. ומשאיר הרבה אופטימיות לאנשים מתבגרים.
חשבתי שיעבור לו.
אבל הוא?
עקשן!
ממש ממש עקשן.
השגת את מבוקשך, שמעון.
נוח על משכבך בשלום.
אנחנו נמשיך להלחם עליו.