שלום עולם!

מסע

פוסט ראשון,שורה ראשונה.

קצת קשה להתחיל,להחליט מה בדיוק לכתוב.

כי בגדול הבלוג הזה נועד עבורי,קצת כמו "יומני היקר"של פעם. ההוא מ"סוד כמוס לחמור ולסוס" זוכרים?

מאין יומן מסע שיסדר לי קצת את המחשבות והתחושות.

אבל מהדד החוצה אל העולם, שיעור באומץ עבורי,צעד ראשון בהתמודדות עם "המה יגידו? מה יחשבו? שלפעמים מצליח לנהל לי קצת את העולם.

אז הנה אני אוחזת במושכות וקדימה לדרך:)

יומן מסע לשינוי גדול שעדין מתהווה,נבנה לאט לאט בקצב משלו.איטי להחריד מבחינתי.

מעבר חד מקריירה במשרה מלאה פלוס פלוס כמנהלת מחלקה בשיווק בחברה גדולה לבניה מחדש או כמו שאני קוראת לזה פירוק והרכבה מחדש.

אז אני מאיה,בת 39 נשואה פלוס 3 עזבתי אחרי 17 שנה בארגון גדול שהיה ממש בית ,תפקיד בכיר,אינטנסיבי מאוד ,עזבתי בהריון (שלישי) עם תחושת מצוי והודיה אבל עם בעירה פנימית ותחושה שחייב להיות עוד משהו,עוד משהו מעבר שאני צריכה עוד לעשות,לגלות,לבנות ,משהו שלי שישאיר חותם פה בעולם הזה.

יצאתי מבלי לדעת לאן.

החלטתי לקחת את ארגז הכלים שלי ולצאת לחפש את עצמי מחדש ( לא,לא בהודו או דרום אמריקה ( הלוואי:)).

יצאתי להבין מה מרטיט לי את הלב? מה מרגש אותי? איפה אני רוצה להיות? מה חשוב לי?

המון המון סימני שאלה, אבל אני בכלל בחורה של סימני קריאה!! כי למי בכלל היה זמן לשאול המון שאלות במסלול הזה של צבא -לימודים- קריירה?

התהליך הזה שאני עדיין בעיצומו, של בנייה מחדש,של אסימונים שנופלים ,תובנות ,תהליך שבו אני מנסה להבין ולזקק לעצמי מה אני אוהבת יותר ,מה אני רוצה לעשות בעצם? או יותר מזה מה אני לא רוצה שיהיה בחיי? שאלות קיומיות עם מילים מפוצצות כמו ייעוד, הגשמה,שפע ,נוכחות.

וברקע הרצון למצוא מחדש את האיזון המפורסם ביני ,הקריירה שלי והמשפחה שלי שקצת נדחקה הצידה במרוץ המטורף הזה בן הפקקים למצגות.

האם רק הדור שלנו כלכך מסובך?

שוחחתי עם חמותי לא מזמן והיא אמרה שאצלם בכלל לא היה שיח סביב נושא הגשמה וייעוד  "פשוט יצאנו לעבוד".

אז למה אצלנו זה אחרת? יעידו עשרות ספרי המוטיבציה והמרדף אחר האושר.

האם יציאה מהמקום "הבטוח" של קריירה מבטיחה,משרה טובה,משכורת טובה, תנאים, שם שכבר יצרת לעצמך בעמל רב,  בגיל שנושק כמעט ל40 עם מחויבויות לבית, משכנתא , ילדים . היא החלטה נכונה?  או המשבר הידוע ? ימים יגידו.

התהליך הזה מפחיד מאוד ומרגש מאוד זה כמו לעלות על רכבת הרים בלונה פארק מלא בסחרורות רגשיות של אמונה בעצמך ומנגד למה  הייתי צריכה את כל הבלגן זה?

מי אמר שדוקא אני אצליח?!? ומנגד מי אמר בעצם שלא?!?

בקיצר המלאך הלבן וההוא האדום שיושב לי הכתף השנייה רבים בינהם כל הזמן..

אני חושבת שמה שמנחה אותי בעיקר, זו האני שלי בגיל 70 פלוס שמסתכלת לאחור ממרום שנותיה ואומרת בלב – אין לי חרטות ( מהותיות לפחות:))

אז כדי לא לברוח מהר וחזרה למקום המוכר והבטוח אני משננת לעצמי מדי יום  את אחד מני המשפטים הבאנלים – יותר מפחיד מלנסות ולהכשל זה לא לנסות כלל.

ומזכירה לעצמי שהפחד להשאר עם תחושת הפיספוס התמידית הזו של "אילו העזתי" "אילו ניסיתי" הוא הכי גרוע.

או כמו שמארק טווין כתב  "בעוד 20 שנה תהיו יותר מאוכזבים מהדברים שלא עשיתם, מאשר מהדברים שכן".

ביינתים זה עוזר ועוד לא ירדתי מהרכבת.

לעבור תהליך כזה עם בית,זוגיות ושלושה ילדים קטנים הוא איטי להחריד ,מלא בלת"מים וימים שלמים שנעלמים לך בין האצבעות.

כל כך שונה מהיעדים והתוכנית המוגדרת  שהייתה לי בראש שעזבתי.

קצב שכל כך מנוגד לקצב הפנימי שלי שהוא מהיר מאוד,אני חושבת מהר ,מדברת מהר, עושה 5 דברים במקביל ומסך המחשב פתוח תמיד על 10 חלוניות לפחות.

הראש שלי מלא תמיד במחשבות, רעיונות,תהליכים,פתרונות וכמובן קושי גדול בדחיית סיפוקים.

גיליתי שככל שאני "נלחמת עם עצמי" ומנסה לעשות דברים בכח, היקום ( כן עוד משהו שלמדתי בשנה האחרונה:)) מכריח אותי להאט בדרכו שלו עד שאלמד.

את ממהרת? חכי חכי .. פתאום חולים יותר, התחושה הכללית לא טובה, האנרגיות ירודות או שמגיע איזה מסמך בירוקרטי מאיזה רשות שדורש טיפול או הרכב ששוב נתקע אתמול..

אמנם בנקודת הזמן הזו כבר חשבתי שאהיה במקום אחר, אבל אני עדיין בדרך אבל עם כמה תובנות ואוטוטו חלום ראשון שהולך ומתממש.

אני רוצה להיות "שם" במציאות שבראתי לעצמי בראש ובלב, אבל אני עדיין "כאן" וכדי שה"שם" יקרה אני צריכה ליהנות ולהיות נוכחת גם ב"כאן"

והפער הזה, הפער הזה כל כך מורכב לניהול.

החיים חזקים קצת יותר וכנראה שחלק ממה שאני צריכה ללמוד זה להאט את הקצב,לדייק את עצמי יותר .

הרצונות והחלומות שלי בדרך אלי למימוש ,מחכים על המפתן והמציאות שאני בוראת ורוקמת לעצמי לאט לאט במחשבות והלב עוד יהפכו למציאות.

שבוע טוב:)

מאיה