שלום ל…..שלום

אני רחוקה מענייני פוליטיקה כמרחק מזרח ממערב – כן, אני משתדלת להיות מעורבת בחלק ההומני של מה שקורה  במדינה ויכול היה להיות גם אצלי או אצל כל אחד אחר. בערב כזה חשבתי שהחדשות יתמקדו בפתיחת שנה"ל – כן שביתה / לא שביתה – כמיטב המסורת, ולא רציתי ולא קיוויתי לשמוע על פיגוע כזה.
אני באמת לא רוצה להכנס למי אשם ומי עומד מאחורי הפיגוע – זה לא נראה לי ממש רלבנטי כרגע, מה שרלבנטי בעיניי זה אותה משפחה שנפגעה, שמישהו איבד אבא ואמא וכנראה שגם ילדים וזה יכול להוציא אותי מדעתי (והנה ישר הלכתי להוציא את זעמי בפוסט). נכון שעומדות להיות שיחות "שלום" או משהו דומה ויקראו לזה "הסכם" או איזו מילה נרדפת ואני אומרת ברמה המפוכחת שלי שגם אם ינסו וייפגשו ויטוסו מירושלים לוושינגטון או מעזה לאיזה מקום אחר – אפשר לומר שלום לשלום.
ומהדרות החדשות נעה על הציר שבין פיגוע ירי של ארבעה אנשים לבין השביתה וההתרגשות של כיתה א' – ואני לא יודעת מה אני צריכה להרגיש, ומה ואיך בעצם משלבים התרגשות של פתיחת שנה"ל לבין עסק מורכב וכואב שהוא עסק ביש וסליחה על העדר הציניות. פשוט כואב לי.
מעצבן אותי וכואב  לי נורא שכאשר אני יושבת עם חברים – רובנו אומרים שאם היינו צעירים ב-X שנים, רובנו לא היה נשאר לגור בארץ ולא מפני שאנחנו לא אוהבים את הארץ הזו, כולנו אוהבים, כולנו אוהבים את הצפיפות והחוצפה והחום והקור והקיטורים וה-ביחד וכולנו הולכים לערב יום הזכרון וחוגגים את יום העצמאות, אבל בערב כזה במיוחד שהיינו צריכים להתרגש עם ילדים שהולכים פעם ראשונה לגן או פעם ראשונה לכיתה א' – במקום להתרגש עם אלה – אנחנו ממלמלים בכעס ובתיסכול ושואלים "עם מי בדיוק אנחנו הולכים לעשות שלום ?".
ובעין תורנית אחת אני מביטה לטלוויזיה ותמונה אחת של אמבולנסים שדוהרים למקום הפיגוע (אין מה למהר – מי שמת, מת כבר) ושתי דקות אחרי זה אני רואה את שר החינוך ומזכ"ל ארגון המורים על הרפורמה במערכת החינוך . מדינה מטורפת, מטורפת לגמרי, אנחנו רק בערבו של יום – לכו תדעו מה יקרה אם יקרה בהמשך הערב הזה…..אני מקווה, באופן אישי שיהיה איזה שקט, אולי שקט תעשייתי במערכת החינוך , אולי לא תהייה שביתת מורים , אולי יהיה שקט במערכת הצבאית – סתם שקט אי אפשר לבקש ?
אני יושבת עכשיו ומסתכלת עכשיו ומנסה להבין ולא מצליחה, פשוט יושבת מול הטלוויזיה ורואה את המסך שעובר בין התמונות של מקום הפיגוע לבין התמונות שמועברות מוושינגטון "שיחות שלום" – זוכרים?? לבין תמונות של כסאות מורמים בכיתה אלמונית בבית ספר ……לא יודעת, אני באמת לא יודעת אם להאמין ששיחות השלום האלה הן אכן נסיון לייצר סוג של רגיעה, של שקט של נסיון להתחיל לקיים שיחות לחיים "נורמליים" (לא נראה לי שזו בקשה מוגזמת) ומצד שני אני רוצה לראות כסאות במקום שהם אמורים להמצא, ליד השולחנות ולא מעליהם, תמונה שצריכה להיות טבעית לערב שנת לימודים שיגרתי……אז מה? זהו השלום שבין ארגוני המורים למערכת החינוך? מרגיש לי מדינה במלחמה ותחושה של שלום לשלום……כמעט בכל תחום.
את מגזימה אני אומרת לעצמי – יש המון דברים נפלאים בארץ הזו, מסכימה לגמרי, אבל כששני אירועי קיצון שאין קשר ביניהם, אבל הם חוזרים על עצמם (כל אחד בעיתו וכל אחד במקום ובזמן אחר) מתרחשים – אני לא יכולה להמלט מהתחושה העצובה הזו – בערב שהיה מרגש, מרגש ושמח. לפחות עבור חלק מאיתנו.
מחר זו תהייה כותרת בעתון, אולי כותרת ראשית אולי משנית (תלוי אם ומה יקרה הלילה), יכול להיות שלקראת שש בבוקר ייצרו סוג של שלום זמני בין המורים למשרד החינוך ומשרד האוצר והילדים יוכלו לחזור למערכת החינוך אחרי כל כך הרבה זמן, ואולי……אולי במקרה ובטעות – מישהו ייקום וייקח אחריות ויאמר   ד  –  י !!!
אי אפשר להמשיך לחיות ככה, אי אפשר לחיות מפיגוע לפיגוע , אולי אנחנו אחראים למצב ולשטחים, אולי ההיפך ואתם יודעים מה? לא אכפת לי מי אחראי ומי אשם ומי לא – אני לא מנהלת בית משפט, אני רוצה רק לנהל חיים רגילים ולא לפתוח את מקלט הטלוויזיה עם תקווה לראות איזה טקס מחוייך, לוחצים ידיים – כן, אני יודעת, זה רק סמלי, זה לא משהו שאפשר לומר "מתחילים מחדש" – אבל חשבתי, קצת קיוויתי שאולי יתחיל איזשהו תהליך, אפילו אם זה תחילה של תהליך…..אבל משהו מפוכח הרבה יותר הזכיר לי שאפשר לומר : שלום לשלום.
אז מה? בוא נראה מה היה לנו בשעה וחצי האחרונות ? ראיתי ברחוב למטה בני נוער יושבים בבית הקפה הסמוך ושותים קפה קר ושמחים שחוזר הריטואל של שביתה ביום הראשון, אף אחד מהם לא נראה מופתע באופן מהותי, חלק מהם אמר שהוא היה מופתע אם זה לא היה קורה….עצוב משהו, לא? אז מה? נגיד שלום לשגרה "נורמלית" של פתיחה נורמלית של שנת לימודים. אפשר לומר שלום לשלום של פתיחת שנת לימודים בזמן "הרגיל"
וככה אני מזפזפת בעיניים בין הפיגוע לבין "חדר מצב" של משרד החינוך – תגידו, אפשר לפתוח אולי חדר מצב לשפיות, לשלוות הנפש במקום להריץ אותנו מחוסר ידיעה אחד למצב קורע לב אנושי?
נכון – אפשר להכנס כאן לדיאלוג בוגר של איך הגענו למצב הזה שבו מכונית נוסעת מרוססת בכדורים ואנשים שהיו לפני שעה חיים – לא נמצאים כבר בין החיים. נכון – אפשר. אבל אני יכולה פעם אחת בשם השפיות הפרטית שלי להחליט שאני לא לוקחת חלק במחול השדים הזה. אני לא רוצה לדעת מי התחיל ושל מי השטח הזה, ואם ההוא ייסוג אז אנחנו נקבל את זה…..כן, אני יודעת ש"הוא אמר"  ושמעתי ש"הם התחילו"  ופתאום ככה יורד לי האסימון שהיה מחובר ומקוטע בזמן שידור החדשות שאולי אם היה שלום אי שם במערכת החינוך ולא היו רבים ומתווכחים על כסף אלא על עמדות וערכים…..אם שם היה שלום …..אז  אולי, רק אולי היה אפשר לפתוח דיאלוג אמיתי ולצרף עובדות לאמיתות ולערכים ולהאמין שלא מוכרחים לומר שלום לשלום אלא אפשר לעשות באמת שלום….אולי לא לעשות שלום…..אבל לתת לשקט להיות ולא לשמוע על עוד פיגוע בחדשות.
אולי נפסיק לומר שלום ל….שלום  .