הבית צריך להיות המקום שמגן עלינו,
אז איך הוא הופך להיות הגיהנום של החיים?
גילוי עריות במשפחה, האם אפשר למנוע?
לגלות בזמן? איך נדע שילדים עוברים
התעללות מינית?
את הסיפור של ניצה שמעתי לפני חמש
שנים בהרצאה.
עמדה מולנו אישה גדולה תרתי משמע,
תכירו אותה.
https://www.facebook.com/messa.skolnik?fref=ts
הסיפור שגוללה היה בלתי יאומן,
התסריטאי הטוב ביותר לא יכול היה להמציא.
ניצה יצאה לבדה להודו, מסע לניקוי וטיהור
הנשמה והגוף, רחוק מן המוכר והידוע,
להתמודד עם פחדים, חלומות ומחשבות.
נשאלתי על ידי חברותיי, למה צריך לקרוא
ספרים קשים, הרי החיים שלנו מאתגרים גם ככה,
אז למה לקחת למיטה ספרים מורכב כל כך?
אולי כי הם גורמים לי לראות אחרת את החיים,
לברך ולהעריך את מה שיש?
אם ניצה שרדה את סרט האימה הזה,
אז אני לא יכולה לקרוא מה עבר עליה?
לסיפור הזה יש סוף טוב, ניצה נשואה היום באושר,
היא מצילה נפשות, גננת בפנסיה,
אישיות אחת למיליון.
אז יאללה, תנשמו עמוק ותצללו, זה לא הולך
להיות קל, לא אעשה לכם הנחות, הסיפור קשה,
אתם רק תטעמו "פנינים" ממה שניצה כתבה,
אחר כך תמשיכו לעיסוקיכם,
מבטיחה לכם שהסיפור יערבב לכם את הבטן חזק.
המקום: שכונת בנית בלוד
השנים:1960-1971 (ניצה בת 5-16)
זורקת אתכם למים עמוקים – גילוי עריות
אונס בתוך המשפחה בלשון הבוטה יותר.
ילדה בת חמש נאנסת בו זמנית על ידי
אחיה ואביה,
מוטרדת מינית על ידי סבה, המוכר במכולת,
ובכלל כל גבר שרואה ילדה חלשה ומוזנחת,
מתנפל על ההזדמנות שניצבת בפניו.
"למה כולם נוגעים בי? מי אמור לשמור עלי?
ואיפה אלוהים"?
זה מתחיל בעדינות, ברוך אחיה הבכור
משחק איתה "אווירון",
"ואז היה פותח את רגליו ומצמיד אותי אליו
בחוזקה
עד שהרגשתי משהו קשה נלחץ על בטני"….
ניצה אהבה את המשחק, כי ברוך שיחק
איתה הכי הרבה….
"כשהיה מוריד ומצמיד אותי אליו,
היו הפחד וההנאה
מתערבבים זה בזה, וכשלא רציתי לשחק,
הוא היה כועס ומכניס אותי לשירותים ונועל
על המנעול הגדול".
וכאן האסימון נפל לי !
תקראו טוב את המשפט הבא:
"הייתי צורחת וצורחת עד שהוא היה פותח
את הדלת ושוב משחק איתי. כיוון ששנאתי
להינעל בשירותים, הפסקתי לסרב".
אתם הבנתם את זה? איפה אמא בכל הסיפור?
האחים האחרים, מישהו?
שם בשירותים התחילו החיים המסוייטים של ניצה.
היא נמנעה להיכנס למקלחת הפחד שיתק אותה,
הפיפי ברח לה, והסירחון הפך להיות חלק ממנה!
ואתם שואלים: למה היא לא פנתה לבקש עזרה,
למה לא סיפרה על המצוקה?
"התחלתי לצווח, כשקראתי לאמא,
ידו הענקית סתמה לי את הפה ודחפה אותי
עירומה מתחת למים שמילאו את האמבטיה.
האצבע שהניח על פיו היתה מאיימת כל כך..
היה נדמה לי שמישהו מתקרב לדלת ומתרחק".
אחסוך מכם תיאורי זוועה נוספים, תקראו אותם
בעצמכם. אתם עדיין איתי? מקווה שכן.
כי אולי אתם מכירים נער/נערה שנראים קצת
מכונסים בעצמם, אישה שפניה יספרו לכם משהו,
תפנו אותם לקבלת עזרה,
ניצה היא כתובת 24/7. (054-7443738).
קרן האור של ניצה היתה עוזרת הגננת בגן.
אפילו הגננת שלה דחתה אותה:
"תגידי לאמא שתרחץ אותך".
היא אמרה לה והושיבה אותה בפינה.
ניצה היתה בודדה ודחויה בגן ובביה"ס,
הכינה נחמה, וההזנחה הרחיקו את כולם.
וניצה היום היא אישה אופטימית,
למדה ליהנות מהבריאה, על התפילה בשעת
הדמדומים היא כותבת: "זוהי שעה שנועדה להוקיר
את הבריאה, בריאת היום ותכולתו מראשיתו ועד לסיומו".
בהודו ניצה למדה שאסור לה לוותר על עצמה,
היא חייבת להיות נאמנה לבטן שלה.
"אם אין אני לי מי לי", זה לא עוד משפט נדוש.
הסיפור מוביל אותנו באיטיות, קצת הודו, אנשים,
נופים, ופתאום בום!
זכרונות קשים שעולים מה"בויידם" של הנשמה,
ושוב הגנגס, ורישיקש ממלאים אותנו בריחות
וצבעים, ניצה מובילה אותנו בשבילי חייה,
האם כך היא מעכלת אותם?
אולי כשכותבים את הזוועות זה פתאום מפחיד נורא?
אולי היא לוקחת אותנו יד ביד בכדי שאנחנו
לא ניבהל יותר מדי?
היא בטוחה שלא נשרוד את החוויות שהיא סוחבת
איתה כבר 62 שנים?
במסע בהודו ניצה מתוודעת לתחושות
מורכבות וקיצוניות. דווקא ברגעים טובים כשהיא
חשה נפלא, עולים הזכרונות הקשים והבוקס בבטן
חזק במיוחד, כל מצב של הלא נודע מכווץ את גופה,
"הפה יבש ודפיקות הלב מהירות,
נימול בכפות הידיים ותחושה עזה שכל הדם אוזל מהגוף".
כשקראתי את הספר מילאתי את המחברת שלי בציטוטים,
היו המון רגעים של חמלה, ואהבה, והכלה של מסה
הילדה הקטנה והמתוקה הזאת, והיה גם וכעס,
כל כך כעסתי שניצה סלחה לכל מי שהתעלל בה.
היא סעדה אותם ימים רבים לפני מותם!
איך אפשר לסלוח לאם שלא שמרה עלייך, לאח
שהתעלל בך מינית והיכה אותך ללא רחם,
לאבא שלא רצה אותך כשנולדת?
ניצה הסבירה לי שילד רוצה שהוריו יאהבו
אותו, והוא יעשה בשבילם הכל, ותמיד הוא יחשוב
שהוא עשה משהו רע ולכן ינסה לזכות שוב ושוב
בתשומת ליבם.
איזו אצילות נפש צריכה נשמה של אישה
לסלוח ולהסתכל על חצי הכוס המלאה?
ניצה מספרת על לילות ללא שינה על הפחד
מהרגע שאביה או אחיה ברוך יגיעו אליה למיטה,
על כאבי תופת מאונס מתמשך.
והנפש, כמה אפשר שהיא תסבול?
ניצה הרתה, למי? לאביה או לאחיה?
היא מואשמת על ידי אמה וסבתא שהיא זונה!
היא מבקשת עזרה מחברה טובה, והיא מנסה
להתעסק איתה. אמרתי לכם שהמציאות עולה
על כל דמיון!
אתם זוכרים שזה סיפור אמיתי ולא סרט?
ניצה היתה שפחה, קחו את זה לאן שתרצו.
עד שהיא אוזרת אומץ ובורחת מהבית,
חוזרת בתשובה, מתחתנת עם…. תקראו ותבינו,
יולדת בת ו…..
אמא צעקה עלי "על בנות לא בוכים".
ארבעת המינים מומשלים על ידי ניצה
"דם, שתן, זרע וקיא".
ניצה נולדת מחדש בהודו, "הבוקר התעוררתי
עם חלומות מחלימים". היא מעבדת את המציאות
שבה חיה ומתעמתת עם הרגעים הקשים ביותר.
"רוב השנים הכחשתי שאבא שלי עשה בי מעשים מגונים".
היום ניצה היא אישה חזקה, מצליחה ועצמאית,
היא מרצה בפני אסירים, נשים, ובכל מקום
בו היא חושבת שאפשר לתפוס בזמן איזו
עוולה/זוועה, להציל נפשות שנשכחו.
היא מוציאה טיולי נשים איכותיים להודו ולמקומות
נוספים בעולם. אני צריכה המון אוויר בכדי להמשיך
ולקרוא את ספרה השני.
שמונה ילדים יש לניצה, לתפארת אמם,
מוצלחים אחד אחד, ניצה היא אישה חמה
ואינטליגנטית בלב ובנשמה, ולמרות כל מה
שעברה – אולי בזכות?
היא אנושית ואוהבת אדם.
אין לי ספק שכל הילדים שהיא היתה הגננת
שלהם הרוויחו בגדול.
[youtube O5z4x9amzEc nolink nolink]