לוח השנה אומר שהשבוע פרט לעובדה שיום א' הוא גם הראשון בספטמבר וגם א' אלול, חלים שני תאריכים. האחד 'כללי', והשני עברי. כמו תמיד היו כמה נושאים אחרים שבא לי לכתוב עליהם, אבל הצרוף של שני אלו, הראשון בספטמבר הכללי, וח' באלול העברי, והעובדה שאינני בת 6, אלא מספרת על חוויה שהתרחשה לפני שישים פחות שש שנים, פשוט מזמינים את הפוסט הזה.
אז במה להתחיל, ה- 1 בספטמבר מוכר לכל קוראיי, הוא היום בו "בני השש ובני השבע" מתחילים את לימודיהם בבית -הספר היסודי. אני מזמן כבר לא בת שש, גם אין לי נכדים שעולים השנה לכיתה א'. נכדתי הפעוטה מתחילה גן ילדים בתל אביב, אם כי לא איבדתי את התקווה שיום אחד, מישהו מנכדיי העתידיים עוד יתחיל כיתה א' באחד מבתי הספר היסודיים, פה בנהלל. כל תחילת שנת לימודים, אני מאמצת אל ליבי איזה ילד, קרוב או רחוק, שעולה לכיתה א' ומברכת אותו בהתרגשות גדולה.
התאריך השני שהלוח מביא הוא ח' באלול. נהלל חוגגת השנה כמו כל שנה בח' אלול את חגה. השנה תחגוג ביום שישי את יום הולדתה ה- 98.
אז היום אתם מקבלים סיפור נהללי על ילדה בת שש, ביום הראשון ללימודים בבית הספר היסודי, עם אופק גבוה, כפי שתיווכחו בהמשך.
זכיתי להיוולד כאן כבת הדור השלישי. אבי שנולד אף הוא בנהלל, למד גם הוא באותו בית הספר יסודי בנהלל. סיפוריו על בית הספר, כללו בעיקר סיפורים על מכות, הצלפות ו"עונשים חינוכיים", שחטף בילדותו מכל מיני מורים בעלי שמות אקזוטיים ומוכרים ב"פנתאון" המקומי. וכן הרבה סיפורי קונדסות מההפסקות המאוד פעילות בבוץ הנהללי, שהיה אז כמעט כמו הדם הכחול, סמיך הרבה יותר. אבל חוץ מלהרביץ בהם מכות, הרביצו בהם גם תורה, ואבא היה מדקלם לי בעל פה פרקי תנ"ך שלמים על בורים.
אמי לעומת זאת באה מירושלים. את לימודיה עשתה בבית-הספר לבנות "שפיצר" בירושלים, שנקרא על שמה של המנהלת. בית הספר היה ממוקם בבניין מפואר מאוד שנקרא "בית הארמון", או "בית המשיח" ונבנה על ידי יהודי בוכרי עשיר מאוד, בשם יהודיוף בשכונת הבוכרים, בו גדלה, וסבה נמנה על בוניה. המבנה בעל מאת החדרים נבנה על ידי אותו גביר, כדי שכאשר יגיע המשיח, יהיה לו בית לדור בו. בינתיים מוקם בו בית -הספר. המבנה משמש גם כיום כבית- ספר, ומיועד כאתר לשימור. לצערי רק השבוע למדתי באחת מקבוצות ה"פיסבוק" שהמבנה סגור ומסוגר באופן מוחלט בפני מבקרים ושאין שום אפשרות להתרשם מעוצמתו ויופיו. נזכרתי כמובן שסמוך לגיוסי לצה"ל, עשיתי עם אמי בוקר של סיור בירושלים, בשכונת ילדותה. כשנכנסנו בשערו של בית הספר, והיא החלה להראות לי בהתרגשות של ילדה שחוזרת לילדותה, איפה היו הכיתות בהן למדה, היכן השתובבה עם חברותיה ואיפה הסתתרו מהפצצות הלגיון הירדני במהלך מלחמת העצמאות, התחיל ללכת אחרינו אחד מאנשי סגל בית הספר, יהודי חרדי עטור זקן וציצית. למרות שלא נראה לי שעשה צבא, הוא חתר בנחישות למגע, צמצם טווחים, עד שהתייצב מולנו ואמר לנו בחוסר נימוס: "צאו, אינכן רצויות כאן" למרות שאנחנו מצידנו נהגנו בנימוס רב, וכל זה משום שאנחנו רחמנא ליצלן הסתובבנו לבושות במכנסיים.
אמי "העירונית" הירושלמית, שבנעוריה לא ידעה ולא למדה לחלוב פרות, אבל עבדה כמזכירה ב"סוכנות היהודית", ידעה "לתקתק היטב על מכונת כתיבה" התקבלה זמן קצר אחר הגעתה לכפר להיות מזכירת בית- הספר היסודי ועבדה בו יותר משנות דור. מהיום שאני זוכרת את עצמי, קראתי לבית הספר "בית הספר של אמא".בנהלל רבים קראו לה "מלכה המזכירה", כדי להבדילה מ"מלכה המורה".מאחורי גבה, אבל לא מאחורי גבי, גם קראו לה "מלכה המבכירה", שכל מי שגדל בכפר, בחברת הפרות יודע , זה ממש ביטוי של כבוד, יוקרה ומעמד.
לכן, עוד בטרם פסעתי בשעריו כתלמידה, בית הספר ומוריו לא היו זרים לי. כשסיימנו את ימינו המאושרים בגן של רותי, הגיע הרגע לעלות לכיתה א'. לקראת סיום הגן, כל אחד מאתנו רקם את שמו על גבי תיק אוכל מבד כחול. וכך הגענו באחד בספטמבר 1965 הולכים זוגות זוגות מחצר הגן לחצר בית הספר, עם הילקוט החדש על הגב, ותיק האוכל תלוי על היד.
כיום מלאה הרשת בתמונות רבות של טקסי כניסה לבתי ספר שונים, עם שערים מפוארים במקלעות של בלונים צבעוניים. הטקס שלנו היה צנוע יותר. לבושים בבגדי הדגל , כחול-לבן, שרים "פתחו את השער, פיתחוהו רחב" וצועדים תחת שער מאולתר עשוי משתי כפות תמרים שנקטפו באותו בוקר, מחוברות בקצותיהם, שהוחזקו על ידי שניים מהתלמידים הבוגרים,ילדי כיתה ח'. הטקס התנהל על "הדשא הגדול" בין שני מבני הכיתות, שבהמשך נבנה עליו מקלט הבטון הגדול.
מרבית בני כיתתי, בניגוד אליי, לא היו בכורים במשפחתם. היו להם אחים ואחיות גדולים בבית -הספר, מה שהקל עליהם בוודאי את הכניסה לחצר הזו, שהיו בה הרבה "גדולים".
למרות שהיתה לי הכרות מוקדמת עם החצר, ואמא עם משרד משלה שתמיד היווה לי "מקלט". הרבה פעמים נשלחתי אליה בשליחות המורים להביא גירים לבנים או צבעוניים, מחברות חדשות , וניירות משוכפלים, עדיין זו היתה כניסה דרמטית בעבורי.
באחד משלבי הטקס, אם לא רגע השיא שלו, היה הרגע בו הבוגרים, תלמידי כיתה ח', נתנו יד לתלמידי כיתה א' החדשים, מלווים אותם לכיתה, עוברים יחד תחת כפות התמר. כיום, אני מניחה שעושים הכנה להכנה להכנה לכיתה א', וקובעים בדיוק מי יוביל את מי. אז לא הקדישו מחשבה מהסוג הזה לשלב הזה של הטקס. אני זוכרת שהרגשתי די בודדה. את מרבית חבריי כבר נטלו והובילו, עד שפתאום הגיעה יד מלמעלה, ונטלה את ידי. ולמה אני אומרת "יד מלמעלה" כי מי שנפלתי בחלקו, או הוא בחלקי, היה בועז ינאי, כן, כדורסלן- העל המפורסם מנהלל. הוא בוודאות בטוח צמח לגובה מאז אותו טקס. גם אני צמחתי קצת מאז, אבל איך שלא מסתכלים על זה, בטח היה מטר הפרש בין שמונה השנים שהפרידו בייננו. מאז כשיוצא לי לפגוש אותו, אני נוכחת לדעת שהפרש הגבהים, עדיין משחק יפה לטובתו. באחת ההזדמנויות בה שוחחנו הפתעתי אותו וסיפרתי לו שהוא זה שהוביל אותי לכיתה א', מושך אותי אחריו בצעדיו הגדולים לאורך החצר, הרחבה המקורה שתחת הכיתות והמדרגות, ומניח אותי בפתח הכיתה.
"אצלנו בנהלל" הכיתה בה צמחת זה שיוך יותר חזק מכל שיוך מעמדי, משקי או כלכלי. אמור לי מי כיתתך, ואומר לך מי אתה. לכן עד עצם היום הזה, אני יודעת להגיד במדויק מה גילו של כל אחד בנהלל, בתנאי שהוא חלק איתי את שנות בית הספר היסודי, בשנתונים מעלי או מתחתיי. אני מיד בונה במוחי שרשראות גניאולוגיות הגיוניות של אחים, בני-דודים שכנים וחברים, וממקמת כל אחד ב"כיתה שלו". עם השנים הבנתי שאנשים שהיו מעל כיתה ח' כאשר נכנסתי לבית הספר היסודי, מבחינתי הם לא חסרי גיל, אבל משתייכים לקבוצה הכוללנית של ה"אין כיתות".
אז אם תשאלו אותי עכשיו לגילו של בועז ינאי, או לגילה של הרופאה נחמה, ששנים היתה רופאת המשפחה שלי, מאותה כיתה ממש, מיד אדע להגיד לכם .
כשנכנסו לכיתה, הראשונה מימין למדרגות, עם כוכבי העץ הירוקים על תקרתה הלבנה, עדינה המורה האהובה עליי, שליוותה אותנו גם בכיתות ב' וג' ,הושיבה אותנו באהבה במקומות שקבעה לנו מראש מסומנים, עם פתקים מקושטים בפרחים יפים, שגזרה מתוך נייר אריזה של בונבוניירות. יחד שרנו את השיר: "חמש שנים על מיכאל" היא רק שינתה את שמו של גיבור השיר לדן. ראשית, כי היה בינינו גם ילד בשם מיכאל, והיא לא רצתה להפלות לטובה או לרעה אף אחד מהילדים (מזל שילד שנשא את השם דן הגיע לכיתתנו רק בד' או ה'). האמת, מיכאל ובועז שישבו ממש מאחורי גזרו לי את ידית הילקוט החום, שליווה אותי לפחות עד כיתה ד' , אבל לא אספר עליהם כאן. כי מיכאל כבר זכה לתהילת עולם מכותבת אחרת, ועם בועז אני עוד צריכה לשמור על יחסים טובים.
הסיבה הנוספת לשינוי שמו של הגיבור, היתה העובדה שלמדנו קריאה מחוברות שנקראו "דף לטף". עדינה היתה מחלקת לנו כל פעם את הדפים, שהיינו מוסיפים ואוספים לתוך האוגדן הצהוב עם השרוך הירוק. גיבורי אותם דפים היו: "דנה ודן" בלהיטם האלמותי: "דנה נמה, דנה קמה". אז כשהיינו שרים על דן, שרנו על גיבור ילדותנו מלווה ראשית קריאתנו.
בקיצור, יצא פוסט חגיגי לכבוד הראשון לספטמבר, ולכבוד ח' באלול, אחרי הכל 98 שנים לא הולכות ברגל. ברכות לכל הילדים שהחלו השבוע כיתה א', ולא פחות ברכות לנהלל ליום חגה, ולכל הילדים שהיו פעם בני שש, ושעשו בה את כיתה א'.
________________________________________________
תמונה 1-מן האלבום המשפחתי, רון בלב, תיק אוכל כחול עם שרוך לבן ביד, וילקוט חדש וחום מסבא וסבתא על הגב.
תמונה 2-מארכיון נהלל. המבנה ששימש כגן הילדים שלנו, בקדמת התמונה, ומאחוריו אחד ממבני הכיתות של בית הספר, ומאחוריו אותו שטח שלימים היה הדשא הגדול, ובהמשך המקלט. התמונה קודמת בהרבה שנים להיותי ילדת גן או בית ספר.
תמונה -3 שער רחב מבלונים- בבית ספר עירוני לגמרי ולא בנהלל. תודה לבן דודי היקר, שגם הכניס את בתו המתוקה לכיתה א', וגם אפשר לי להשתמש בתמונה.
תמונה 4-צילום כיתתי עם המורה עדינה לינצ'ינסקי בסיום כיתה א' , על הדשא שעל יד מצבת הזיכרון, שם היינו מסתדרים מידי שנה לצילום השנתי.
תמונה5 -מילות השיר הפרידה- מתוך פוסט של הספרייה הלאומית. כתבה של אליהו הכוהן "חמש שנים על מיכאל עברו בגלגולים".
תמונה 6-הילקוט החום שליווה אותי בכיתות א' ב' ג' וד' עד שצעקתי "דיייי" שאני שומרת עליו בבוידעם, עם הרצועה הגזורה. כבר כשסבא וסבתא קנו לי אותו, הצטערתי שאיננו אדום.
תמונה 7 -"דנה נמה דנה קמה". מתוך הבלוג "הספרנים", בלוג הספריה הלאומית "הכירו את האמא של אלפוני". אחד הדפים מהם למדנו לקרוא.
