שלום ולא להתראות, תשע"א???

בחורה עם מחשב נייד

השנה הגרועה  ביותר בחיי

אף פעם לא חיכיתי לראש השנה כמו שאני מחכה השנה. אני מעוררת בכל בוקר וסופרת את הימים, משאלת הלב ההזויה שלי היא להתעורר בבוקר ולדעת שתשע"ב כבר התחילה, ואיכשהו בנס, דלגנו על דמדומי השנה  הנוכחית.

נמאס לי ממך תשע"א, פשוט נמאס.  נגמרו לי משאבי ההתמודדות. ואני רוצה לנוח. לא רוצה דיונים, לא רוצה להתווכח על הסדרי ראיה או על סכום המזונות. רוצה שנה נקיה, חדשה ורעננה.

תמיד תהיתי על אותם אנשים שיכולים לומר בודאות- זו היתה השנה הטובה ביותר בחיי, הקשה ביותר בחיי. לא הבנתי את האמירות, את ההכללה הזו. הרי בכל שנה טובה היה  גם מעט דברים פחות נעימים. וכך גם בכל שנה רעה היו מספר נקודות אור.

עד שעברתי את השנה הזו, וגיליתי שעל אף שיש לה מספר מוגבל של ימים 365 , כמו בכל שנה. היא פשוט לא מוכנה להסתיים. יום רודף יום, ארוע רודף ארוע. כשאני מנסה לחשוב על מה שהספקתי לחוות השנה אני מקבלת סחרחורת  ובחילה. כמו אחרי נסיעה ברכבת הרים.  עליות ומורדות, ועוד עליה מתונה , ונפילה מהגובה. טיפוס איטי וגלישה בתנופה.

אז זהו, אני רוצה שתעזבי אותי….וקחי אתך את הכל, כולל הזכרונות.

-היית השנה הכי קשה בחיי, בודאות מוחלטת ובלי שום ספקות.

השנה הטובה ביותר בחיי

שנת תשע"א, את חומקת בין האצבעות, עוד כמה שבועות ואפרד ממך לתמיד.

לימדו אותי שבחודש אלול זה הזמן לעשות "חשבון  נפש" לבדוק איפה היינו ולאן פנינו מועדות מכאן והלאה.
חודש אלול הגיע לקחתי את הזמן לחשיבה וישבתי עם עצמי. חשבון הנפש שלי  התחיל להתרקם למול עיני לאיטו:

ראיתי סערה, עם הרבה גלים מאיימים. גלים  גבוהים וכהים שכיסו לי את השמש. ראיתי למול עיני את הגלים מתנפצים אל שובר הגלים ורסיסי דמעות- המון דמעות מציפים את כל האזור.

אח"כ שמעתי שקט גדול…ורוח קלה עוברת ונושאת עמה את ענני הסופה. קרני שמש בודדות מנסות להסתנן דרך השמש..הן מצליחות מדי פעם ויוצרות משחק יפיפה של אור וצל בחיים שלי.

השמש עולה לאיטה, ומהאדמה שרוויה בדמעות עולים נבטי קטנים. יש צמיחה, התחדשות ופרצי הארה.

יש פעמים שהרוח חוזרת לנשוב, רק כדי להזכיר לי שהיא קיימת. רק כדי שאדע ששום דבר לא בטוח,לא סופי ולא לעולם. אבל הצמח שעלה מן האדמה מחזיק מעמד בגאון. הוא גדל ומתפתח מיום ליום.

ושוב דמדומים וספקות, ושוב לבטים וזריחות.

ואשה  אחת שמתבוננת מהצד ולא מאמינה. רואה את העוצמה שתמונה, את הדברים שלא ידעה שקיימים בה  ועכשיו בולטים  במלא הדרם. מבחינה במשיחות המכחול הבטוחות, העצמאיות. בנשימות הראשונות העמוקות של החופש.  ביופי שבגילוי העצמי האמיתי  ..לעצמי ולעולם.

איזו שנה..איך אוותר עליך ואשאיר אותך לדהות בתאי הזכרונות?!

-היית השנה הטובה והמרגשת ביותר בחיי- בוודאות מוחלטת ובלי כל ספקות.

אז אני, כפרודה, נפרדת ממך. עדיין ללא גט, עדיין לבדי,אבל  עם חיוך, עם בגרות ועם  נכונות להמשיך קדימה.
אוספת את זכרונותי   והתנסויותי לשק זהב גדול  וקושרת אותו בחוטים עדינים ודקים, שרק מתחילים להתרקם בי: חוטים של תקוה.

.

fainy
חרדית, פעילה חברתית , אשה ואמא מאושרת, עדיין מתמודדת עם הכל אבל עם חיוך יותר גדול