בחמישי בערב התכנסנו 80 חבר'ה למפגש מחזור. עברו 23 שנה ובערך 20 קילו מאז שנפגשנו. היה מרגש מאוד. מן היי כזה מטורף שהלך איתי עוד ימים אחר כך. השאלה שקיבלתי שוב ושוב הייתה "איפה התלתלים שלך?" "מזמן נעלמו" השבתי, "הושתקו על ידי החלקה".
יש לי היום שיער ארוך. ארוך וחלק. שנים קינאתי בנשים עם שיער חלק והיום אני חלק מהן. תענוג.
ה"רומן" המורכב עם השיער שלי מתחיל בערך בגיל 13 – כשהשיער שלי עוד לא החליט אם הוא חלק או מתולתל וזמנית הוא התפצל לשניים והסתובבתי לי, פריקית עם שביל באמצע ושיער בלתי ברור. בתיכון הוא עדיין עבר שלבי פיצול אישיות, או שאולי זו הייתי אני שסירבתי להיכנע לצד המתולתל ההולך ומשתלט וניסיתי בכל אמצעי להרגיע את הנפח המטורף והרעמה המביכה. אז כמו כל נערה "קולית" בשנות ה90 עשיתי גלח שהוריד את מרבית שיער הערווה שאיבד את דרכו וגדל לי בראש. לאט לאט הוא הלך והתקצר ובסוף י"ב כבר הייתי עם שיער עד האזניים. מעין "קרה כבשה" שכזה, מלא תכשירים שישאירו אותו שוכב.
בצבא כבר פחות התעמתתי איתו. רוב הזמן הוא היה אסוף ותקני, כמו שהקפיד רס"ר הבסיס. הוא אפילו גדל להיות ארוך כמעט כמו בתחילת התיכון, טרום ההתעללות הבלתי נסלחת עם חינה ומבהירים, מחליקים ומסרקים.
הבעיה הייתה שבכל פעם שהיה נשבר לי הלב – גזרתי אותו. הייתי מוכרחה את השינוי הזה וכך לאורך החיים שלי הייתם מוצאים אותי במן לופ בלתי מסתיים של ארוך-בינוני- קצר = מאוהבת-שבורת לב- משתקמת.
בערך בגיל 28 הכרתי בחור נפלא. הכרתי אותו ממש אחרי שנפרדתי מקשר של חצי שנה שהיה בין הגרועים שהיו לי. לא חשבתי שאכיר מישהו כל כך מהר אבל הוא פשוט סחף אותי אל תוך התאהבות מטורפת, סמביוזה מדהימה (כך חשבתי) וחלומות ששנינו חלקנו ונהנינו לחלום אותן יחד. הייתה לו משפחה נפלאה, גם בהם התאהבתי. ואבא שלו – שהיה האב שחלמתי לעצמי, היה מושא להערצה בעיני. איזו דמות אדירה הוא היה. החזיק את כל הבית על כתפיו – אישה, ארבעה ילדים ואבא (סבא) בלתי אפשרי אחד. אותו בן זוג היה מתלונן עליו, "הוא לא נותן לי מספיק" "הוא לא אוהב אותי כמו שהוא אוהב אותם" ואני שוב ושוב הייתי מפצירה בו לפקוח את עיניו ולהודות על מה שיש לו.
ואז – הוא מת. אותו אב נערץ, אושיה, יסוד הבית, הבסיס שהחזיק את הכל, קיבל דום לב ואיננו. איזה שיברון. חשתי את האבל בתוכי יחד עם כל בני הבית.
היחסים בינינו הלכו והתרחקו ואותו אחד שחשבתי שאיתו אתחתן לאורך חודשים שאב ממני את כל מה שיש בי, הותיר אותי בלי כלום והלך.
כשקמתי בבוקר הראשון בלעדיו קמתי לתוך בור עמוק. צרחתי ובכיתי כי בעצם שכחתי מי אני בתוך כל ההתמסרות המשוגעת הזו. מפה הדרך הייתה ברורה – אני מוכרחה עזרה. ובתוך הטיפולים והחזרה אל עצמי, השיער הלך והתקצר, הלך והתקצר עד שמצאתי את עצמי עם מכונה מול המראה. זה היה בלאגן רציני. למחרת הגעתי לספר שהוריד את המטפחת מראשי והסתכל בתדהמה: "מה את רוצה שאעשה עם זה"? שאל. ואני… רק צחקתי. מהמבוכה. לא היה יותר מדי לעשות חוץ מליישר למטה וכך ירד כל השיער.
אני מוכרחה להודות שזה היה סוג של קתרזיס. להוריד את השיער בעצם הוריד ממני כל מה שמסתיר והרגשתי נקיה, זכה, פשוט אני. בדיוק זו שהתגעגעתי אליה. לא שייכת לאף אחד, רק לעצמי.
מעבר לכך ההתעסקות בשיער ירדה לאפס ולא הייתי צריכה תכשירים ולא שעות מול המראה ולא כלום. רק איזה סירוק קטן בבוקר במקרה הגרוע ויצאתי לעבודה.
לאט לאט צמח השיער אבל הפעם הצטיידתי בספר צמוד. אח שלי, שבאותה העת למד עיצוב שיער ואני נהניתי להיות שפן הנסיונות. כך כשהפעם כשצמח לי השיער כבר לא נראיתי כמו "ראש דשא" ואם איזו שערה סוררת קפצה ממקומה מיד קראתי למציל שלי, אחי, לרסן אותה ולאלף אותה לשוב למקומה.
קרדיט צילום: דגן צמח
נדב ואני יחד כבר שמונה שנים. הכרנו בשבועות. השיער אז הגיע לי עד הכתפיים, היום הוא כבר איפשהו באמצע הגב. ארוך וחלק. תלתלים סוררים מושתקים כל חצי שנה במספרה ומוחלקים יחד עם השאר.
אני לא מתגעגעת לתלתלים. הייתי מוותרת על הסבל במספרה כל פעם אבל זה מחיר קטן בשביל חצי שנה של שקט ושיער גולש.
אז היום שואלים אותי מאיפה התלתלים של הילדים ואני מגלה בסוד שגם אני מתולתלת. בדימוס.
