הם נפגשו בקורס "מדרקונים ועד תכנון ערים בסין" בתוכנית הבינתחומית במדעי הרוח. הוא נרשם כדי להשלים נקודות לתואר השני בתכנון אורבני, וגם, יש להודות, בזכות נוכחותן המרובה של בנות הקורס. אצלה זה היה אחד מהקורסים האקדמיים שהיוו חלק מתוכנית לימודי הצילום, אבל גם תחליף חלקי לטיול הגדול במזרח, שטרם התממש לה.
במהרה הם עברו לגור יחד. למעשה, עוד לפני שהצהירו על כך ביניהם בכוונה מלאה ובקול רם, זה פשוט קרה. ממילא לא משו זה מזה, מלבד כאשר יצאו ללימודיהם או לעבודתם.
היא קראה לו אנליטי והוא קרא לה קלמנטינה…
האהבה פרחה והם היו מאושרים.
הם התחתנו ומה רבה היתה הפליאה שבפעם ראשונה שהחליטו לנסות להקים משפחה, הם פגשו בשני קווים ורודים.
הוא היה מאושר, שמח כל כך על החלום להיות משפחה מאושרת. אבל היא, ראתה רק אפלה.
משהו בתוכה התמוטט. פיזית ונפשית.
נכון שהיא רצתה להיכנס להריון וזה היה מתוכנן. אבל, משהו בתוכה סירב לקבל את העובדה שהיא הולכת להפוך לאמא. שעולמה הולך להשתנות. והוא לעולם לא יהיה שוב כפי שהיה עד עתה…
כשה"חולי" והחולשה שתקפו אותה הפכו לדבר שבשגרה ולא חלפו תוך כמה חודשים היה ברור שיש כאן בעיה.
ה"אנליטי" לא הבין מה קורה ל"קלמטינה". האם באמת קורה לה משהו? חשש כבד היה לו כלפיה וכלפי העובר. הרי הוא גם שלו. והוא לא מוכן לוותר עליהם. הוא הפך ל"מנהל הפרויקט". אך, היא רצתה רק שיניחו לה. למה לה כל הבדיקות המייגעות האלו, גם ככה קשה לה?
המצב הלך והחמיר. מצבה הלך והדרדר במהריות ושלא לדבר על הזוגיות שהפכה למלחמה נואשת של שניהם.
פגישה לא צפויה עם מכרה מימי הלימודים עזרו לה למשוך את עצמה מהבור השחור בו היתה. פגישה שהפכה לשיעור בפרספקטיבה (כשמו של הקורס אותו למדו יחד).
מיכל שטייניץ בספרה נוגעת בנושא כאוב ולא מדובר- דיכאון בהריון.
על דיכאון לאחר לידה שמענו וגם על זה ממעטים לדבר. אבל, על דיכאון בהריון עצמו?
כולם יודעים שהריון הוא לא בהכרח פיקניק. הוא מלווה בבחילות, צרבות, כאבים והורמונים משתוללים. אבל, למרות כל אלו ולמרות החששות הנלווים לכל הריון, הרבה הנשים שמחות, מאושרות ומלאות ציפייה. אבל, לא כולן…
ומה רבה החשיבות בהבנה שקיימת תופעה זו. כדי לעזור לנשים הסובלות מדיכאון זה ולאנשים הסובבים אותן. עצם הידיעה וההבנה מקלה ועוזרת בהתמודדות עם התופעה.
מכאן, גם חשיבות ספרה של שטייניץ, המעלה את הנושא לסדר היום.
מאחלת לכם קריאה מהנה!
XOXO
אחת שיודעת 😉
