* מוקדש באמפתיה ל-FEED שלי
אז באיזה מצב רוח התעוררתם ביום רביעי בבוקר?
בפיד שלי שרר דכדוך. ברובו. ודאגה. "התעוררתי בתחושה שאין עתיד" כתבה מישהי.
התחושה היתה שחלומות התנפצו, ולא רק חלומם של אנשי מפלגת ארץחדשה.
.
אז בואו נהיה רגע עם התחושה הזו, עם החלום הזה שהתנפץ. בפייסבוק, זירת מעקב מעניינת ומוטה להפליא, בעבע החלום הזה ביום הבחירות: "שוברים שמאלה!" כתבה מישהי. הפיד התמלא באנשים כמונו, ולמרות שמשהו בנו יודע שהם שם בגלל שהם כמונו, היתה הרגשה חגיגית מסביב. הרגשה של הבטחה, הרגשה של שינוי. המילה "מהפך" ריחפה באוויר, אפילו אם לא נאמרה.
וכן, היה שם את המשהו הזה שידע. את המשהו הזה שמסתובב כבר שבועות וחודשים מבואס מן הידיעה שלא באמת נזקקה לסקרים כדי לדעת – ביבי יהיה ראש הממשלה. מה שהיה הוא שיהיה. לא רק המבואסים ידעו זאת. ידעו זאת גם מצביעי הליכוד, שהלכו והצביעו למפלגה אחרת כי ביבי ממילא שם. אבל לא רק הם, ממש לא רק הם. כולנו ידענו, וחלק מאיתנו גם לא ממש ראו אלטרנטיבה סבירה אחרת על המפה הפוליטית.
אבל מערכת הבחירות רחשה. בעיקר בפייסבוק. התקווה החלה להיבנות. היא היתה חייבת להיבנות, ניסינו לגייס 80% הצבעה כדי שיקרה שינוי. הסתובבנו עם הידיעה המבאסת שלעיל ועם ניצוץ התקווה הזה, שהמשיך לפעום שם גם אם ביטלנו אותו במחי הגיון. והוא הלך והתגבר ככל שקרבה שעת היעד, ובליל הבחירות, כל זיק בעיניה של יונית לוי ליבה אותו והתפרש כראייה.
.
ואז פורסמו תוצאות המדגם.
הלם ותדהמה. באמת מדהים: מפלגת יש עתיד זכתה למספר מנדטים שלא דובר (ברצינות) ולא שוער.
בלבול. על המרקע מוצגים שני גושים כמעט זהים. התקווה אומרת – רגע, אולי… אבל אז חוזרים לחדשות הגדולות באמת של היום. מפלגת יש עתיד.
ואז כשנוקפות הדקות האכזבה משתלטת. משתלטת על ההתרסקות של הליכוד, משתלטת על המנדטים הנוספים של מפלגת העבודה, משתלטת על הכפלת כוחה של מרץ. משתלטת על החשש שקינן בלב והופרך – שבנט יקבל 19 מנדטים. אכזבה בכל.
הניצוץ כבה. לא יהיה מהפך.
המשהו שידע, שהיה בשליטה לאורך כל תקופת הבחירות, הושתק והוסט הצידה.
אכזבה בכל.
אז אפשר להיות איתה קצת, עם האכזבה. זו האכזבה שניסח כל כך יפה דויד גרוסמן בראיון לאילנה דיין. הניצוץ הזה, התקווה שיהיה פה אחרת, שיהיה טוב, אי אפשר ואסור לכבות אותו. בשלב הזה של רגע אחרי הבחירות, הוא זכאי לתקופת האבל שלו.
ואחר כך, אולי נפנה את מבטנו לכיוון אחר. החוצה. למה שקורה פה.
.
אז שוחחתי עם חברה שאמרה לי תראי מה קורה פה: תראי את בנט, תראי את המפה המפולגת של איזורי ההצבעה. שליש מחברי הכנסת הם דתיים. מה שהיה הוא שיהיה ואולי גרוע יותר.
כי אנחנו רוצים סוף טוב. אבל אנחנו לא רוצים אותו בסוף (מי רוצה סוף?) אנחנו רוצים אותו עכשיו. עדיף אתמול. רוצים לקום בבוקר שאחרי ולשמוע: מהפך.
.
אז לא מהפך. שינוי. שינוי שאנחנו יכולים לומר עליו בבטחון כבר עכשיו: מה שיהיה הוא לא מה שהיה.
כי כמו כל שינוי, יש פה תנועה. יש פה התחלה של משהו לא ידוע.
כי יש כוח גדול ובעיקר חדש במפה הפוליטית. נכון, הוא לא מוכר, והלא מוכר מאיים. אולי הוא רק פלקט. אבל הרי כולנו יודעים שאין דבר כזה, רק פלקט. מאחורי הפרצוף היפה עומדים אנשים. לא רק חברי המפלגה, גם יועצים ומקורבים. לא כולם ייכנסו לרשימת החברים שלנו אבל חלקם – למה לא.
מעט לפני כתיבה שורות אלה הציג לפיד את צוות המשא ומתן שלו. אנשים בעלי נסיון והצלחה מוכחת בתחומם, ולפחות אחד מהם מינוי מרענן ולא קונבנציונלי – דני וסלי. איש מבריק ויקר, חבר. וגם לפיד עצמו. כמו כולנו, עשוי גוונים. אחד מהם הפציע, למשל, בסטטוס שכתבה אריאנה מלמד.
ופתאום, יש סיכוי שש"ס לא בקואליציה. ומדברים שלפיד יהיה שר החוץ ולא ליברמן. (תגידו: "לפיד, באמת, שר חוץ?". תחשבו על זה שוב, ואז תחשבו על ליברמן). ופתאום יש תנאים מסוג חדש שמופיעים ראשונים ברשמית התנאים למו"מ הקואליציוני. לא תיקים. שוויון בנטל, חידוש המשא ומתן עם הפלסטינים. שפה חדשה.
ולא רק לפיד ויש עתיד. גם מרצ הכפילה את כוחה. והמפלגות הערביות (נכון לרגע כתיבת שורות אלה) הגדילו את כוחן. ומספר הנשים בכנסת עלה.
והכנסת מונה למעלה מחמישים חברי כנסת חדשים! לגמרי! ואם יורשה לי להיות לא פוליטקלי-קורקט-תרתי-משמע – חלקם ממש מגניבים! אנשים כמונו! כנסת ROCKS! נכון, לא כולם בהכרח אוחזים בדעותינו בכל דבר ועניין, אבל אנשים צעירים, חדורי מוטיבציה, חושבים.
.
לא הצבעתי ליאיר לפיד, אבל לפני כשבועיים אמרתי למישהו קרוב: יאיר לפיד יהיה פה ראש ממשלה. לא בגלל שאני רוצה שיהיה ראש ממשלה, או חושבת שהוא מתאים (לגבי שני אלה התשובה כרגע היא: לא כרגע, לא יודעת מה יהיה אחר כך). בגלל שכמו שראינו, אוהבים פה ראשי ממשלה נאים וכריזמטים עם אנגלית רהוטה. ובל נשכח שגם בנט הוא כזה.
אז כן, יש סיכוי, בהתאם לאופן בו יצלח את ארבע השנים הקרובות (או חלק מהן), שבפעם הבאה ישירו לו בשוק הכרמל "הוא הא מי זה בא".
.
אז לא מהפך. שינוי. ושינוי הוא תהליך. וכן, כולנו רוצים סוף טוב ומהר אבל אולי נוכל לקחת את הזמן ולשים לב לתהליך. סופו מי ישורנו, ובאמת – איש אינו יכול לדעת. אפשר לפחד, מותר לדאוג. אבל אפשר גם לשים לב. התהליך הזה מבקש מאיתנו להיות איתו בסקרנות (ש"ס בפנים או בחוץ? ודרעי? ולפיד – שר חוץ? וליברמן?), ובעיקר – בסבלנות.
הוא ממש בחיתוליו, השינוי הזה, רק בן כמה ימים אבל הוא חי ובועט ומוכן לצאת לדרך.
.
אז לא יודעת אם יהיה סוף טוב. אבל עכשיו יש משהו טוב: שינוי.
.
מקדישה לכולנו את השיר המקסים הזה: