הרופאה אמרה לא להסתפר כי אולי לא ישימו לב שהשיער נושר כי יש לי הרבה שיער. והשיער שלי באמת מתחיל לנשור, לא רואים עלי רק אני רואה. וזה מכניס אותי ללחץ ופחד.
זה לא שלא ידעתי שזה יקרה. זה פשוט שזה הופך את הכל למאד אמיתי. זה בלתי יאומן כזה. ומפחיד אותי שיראו עלי.
מצד שני, לפעמים מתחשק לי שכולם ידעו שאני עוברת כימו! שיתחשבו בי בכל מקום. משהו בי רוצה להתמסכן. להיות קטנה ומסקנה. שיתנו לי להיות ראשנה בכל תור, שישמרו ממני מרחק, שיתנו לי לשבת. בא לי פתאום שיתיחסו אלי כאל מסכנה.
לפני כמה ימים הלכתי לבדיקות דם והיה אומס מטורף ותור עצום של איזה שלושים אנשים לפני.
ואני חייבת כל שבוע לעשות… בקבלה אמרו לי שאני אגש לאחות ואגיד לה שיכניסו אותי לפני כולם כי אני, חכו רגע, מילת הקסם – "חולה אונקולוגית". וככזו אסור לי להיות בסביבה כה הומה.
והייתי בכזו חרדה מכמות האנשים… שאפילו לא העזתי לגשת לחדר האחות כי סביב הדלת התגודדו אנשים ש"רק רצו להגיד/לתת משהו"
ולא ידעתי מה לעשות. והתחשק לי שכולם יזוזו ממני ויתנו לי לעבור כי אני כל כך מיסכנה. "חולה אונקולוגית", לא כתוב לי על המצח. ההיפך, אני נראית ממש אחלה. כנראה כי אני עושה משהו נכון עם כל התהליכים שלי והרפואה המשלימה… אבל שם, רציתי שיראו עלי ושירחמו עלי.
והמקום התמלא בעוד ועוד אנשים. ונכנסתי לחרדה אמיתית בגלל הכמות כי אמרו לי שהמערכת החיסונית שלי חלשה הרי וזה מפחיד, ועוד בקופת חולים… ופשוט פרצתי בבכי, בכי בלתי נשלט של ילדה קטנה שלא מסוגלת יותר עם כל התורים האלה והפחדים האלה והלחצים. ילדה שנמאס לה להיות במצב הזה ורוצה שהכל יגמר כבר. והחלטתי שאני פשוט ניגשת לחדר האחות, למרות כל האנשים. ואולי כי בכיתי כל כך, כולם התרחקו ממני כשהתקרבתי, והרגשתי שיש סביבי בועה ענקית ששומרת עלי. וחיכיתי ליד הדלת של האחות כשכולם במרחק של יותר משני מטר ממני. ונכנסתי אל האחות ואמרתי לה "אני חולה אונקולוגית" והיא לקחה לי מיד את הבדיקות. ועוד אמרה "לא טוב שחיכית בחוץ".
יצאתי משם, והמשכתי לבכות ולבכות. משהו בלחץ הזה, בפחד הזה שהכניסו בי מאנשים הציף אותי… ומשהו בזה שכל הזמן עוד ועוד תורים ומספרים וקופות חולים הציף אותי
אז כן, נושר לי השיער, והריצפה סביבי מתמלאת שערות מיד. ואני מבינה שאני משתנה ושזה אמיתי. ומשהו בי לא מאמין שכל זה אמיתי. אני היום מיששתי את החזה סיליקון שלי וחשבתי "אשקרה, זה באמת היה הניתוח הזה, לא חלמתי"
כי כל זה מרגיש לי חלום
אבל האמת, כל החיים האלה מרגישים לי חלום לאחרונה
כשהרופא סיפר לי שיש סרטן, אז מזמן במרץ, אני הייתי כפולה
פעם אחת- ילדה רגילה שממררת בבכי על מר גורלה
ופעם שניה- ראיתי את עצמי מבחוץ. וחשבתי "וואו, כמה מעניין… שככה אני מגיבה.. איזה מצב מעניין"
אז חלום או לא חלום?