קנאה.
ויקיפדיה מגדירה אותה כ "רגש שמתעורר אצל אנשים… בשל הצלחתו של פרט אחר ובשל תחושת נחיתות יחסית ביחס לפרט זה".
קנאה היא תכונה כלל-אנושית נפוצה. שימותו הקנאים? חס וחלילה, שהרי האנושות תבוא אז אל קיצה. אבל נדמה שנשים, יותר מגברים, מאמצות את מנגנון הקנאה אל חיקן, אל ליבן, אל השקפת עולמן.
"מוזר", אמרה לי פעם חברה טובה. "אני לא קנאית. פשוט אין לי את התכונה הזו".
ואכן, מהיכרות עם אישיותה הייחודית אפשר היה לומר שקנאה לא נמנית על תכונותיה הבולטות, לא מנחה אותה, כמעט ולא קיימת אצלה. לפחות לא במודע, כי אני לא באמת מאמינה שיש דבר כזה, חוסר קנאה מוחלט. לכולנו יש שאיפות, רצונות, חלומות וכולנו חיים בעיניים פקוחות כדי לראות איך אחרים מגשימים אותם. כשמשאות הנפש שלנו אינן מתמלאות אצלנו אבל קמות לתחייה אצל השכן ממול, מיד מתעוררת בנו ההקבלה הרצויה "ומה איתי?" "למה הוא כן ואני לא?"
התחושה הזו מתחדדת עם בוא האמהות, כי אז הויתור הגדול על מה שהיית, על החופש שהיה לך, על הגוף שהיה לך, על הזמן לעצמך, מתחדד אל מול נשים אחרות שנראה כאילו הן צועדות אל עולם גידול הילדים בצעדים קלילים, ועוד על סטילטו. הן לא הקריבו כלום, הן לא שינו כלום בחיים שלהן, התינוק פשוט החליק לו אל תוך המשפחה החדשה והתמזג בה באופן מופלא. יה רייט.
אחד מסימני ההתבגרות הוא תחושת ההשלמה המתהווה בהדרגה, השלמה שאינה מתוך תחושת ייאוש או קרבנות אלא מתוך הכרת תודה. כי עם השנים אנחנו נחשפים יותר ויותר גם לצידם האפל של החיים. לכשלונות, לכאבים, לאכזבות, לאובדן, ואז מנגנון הקנאה מקבל כאפה רצינית ואומר לך: לא מדבשו ולא מעקצו. את רוצה להתחלף עם מישהי? תזכרי שהעסקה כוללת גם את הדברים הפחות נעימים.
אין לך מה לקנא, מותק, כי הבחורה הזוהרת שעובדת איתך, שמתחזקת גם קריירה מופלאה וגם זוגיות לתפארת, לא מצליחה להרות כבר שנים רבות והתבשרה שגם לא תצליח לעולם. והיא, שחלמה יותר מכל על בית מלא ילדים, מפורקת מבפנים.
והכוסית-המדהימה מהפילאטיס שהתגלתה גם כבחורה מבריקה, לא ממש מתעוררת כל בוקר בחיוכים, כי היא סובלת מפחד מאינטימיות שמונע ממנה כבר שנים להחזיק מערכת יחסים.
והאמא המושלמת מהגן, שאף פעם לא מאבדת את הסבלנות עם הילדים וכל כולה מסירות, התמסרות, השקעה, חידושים, הכלה וחיוכים, חיה כל הזמן עם כאב מלווה על האח הקרוב שאיבדה לפני כמה שנים בתאונת דרכים.
אינספור דוגמאות ומקרים סביבנו מביאים למסקנה אחת, שמתמצה במה שאמר לי פעם ידיד קרוב:
כל אחד והפיתה שלו – ואף אחד לא רוצה להתחלף.
כי גם אם נדמה לנו שאנחנו אוכלים מרורים, גם אם אנחנו זורקים לאוויר אמירות כמו "הלוואי שהייתי במקומו", הרי שברגע האמת, אם נצטרך לתת את כל מה שיש לנו בכדי לקבל את ה"חבילה" של האחר, לא נסכים בחיים, בגלל שכמה שלא יהיה לנו חרא, לפחות זה חרא שאנחנו מכירים.
אלוהים יודע מה מחכה לנו בפיתה של אחרים.