זכור לי מההריון הראשון, כיצד דווקא הבוסית (כן הא מכולן…) היא זו שעשתה לי "שיחת יחסינו לאן" כאשר היה ברור שחופשת הלידה נמצאת כבר ממש מעבר לפינה. הייתי לפני קידום משמעותי והיא לפתע חששה שמא זה יפגע לה במהלך העבודה. מיותר לציין את העלבון לנוכח העובדה שנתתי את כל כולי עבור מקום העבודה ושנחשבתי לעובדת מצטיינת. אישה בהריון לפתע נדמית כנטל. ואת זה לא הייתי מוכנה לקבל.
אז סוף טוב הכל טוב, קיבלתי את הקידום וגם הוכחתי לבוסית שחצתה איתי את הקווים, שאישה בהריון, חופשת לידה ואמא במשרה מלאה הם לא מה שיפגע במקום העבודה. אבל העלבון נשאר ותמיד הרגשתי כאילו אני חייב להתנצל.
השילוב איך נגיד, לא היה קל ובטח שלא במקרים יוצאי דופן (והאמת הם לא כל כך יוצאי דופן) דוגמת חום גבוה, חוסר רצון לאכול בגן וכיוצא בזה. אז החלטתי לעשות מעשה ולאחר תקופה ארוכה בה שירתתי אחרים נאמנה, עתה הגיעה השעה שאשרת את עצמי.
אני אישית הייתי מנהלת תוכן ראשית ועבדתי עם מקדמי אתרים בתחומים שונים. לאט לאט התחום הזה קרץ לי ולמדתי אותו. ביקשתי מהבוסית שלי ליישם אותו בעבודה וכך גם צברתי ניסיון מעשי. אחרי שנה וחצי קשות ואינטנסיביות של אמהות, לימודים ועבודה – הודעתי את ההודעה החשובה – אני עוזבת את העבודה ופותחת בדרך עצמאית.
להגיד לכם שזה היה הצעד החכם ביותר? עד היום אני קצת מהססת. אבל ההכנסות מתחילות להתייצב ואני מוצאת את עצמי מעבירה שעות ארוכות עם הדבר הכי מושלם בעולם תוך שאני כותבת ועובדת מול לקוחות. עושה את מה שאני אוהבת (ואני לגמרי לא מתכוונת רק לעבודה).
כשעושים משהו ששלמים איתו – דברים מסתדרים. זה חוק שקבעתי לעצמי לחיים ואני חושבת שהוא כל פעם מוכיח את עצמו מחדש.
חושבות גם להיות עצמאיות? אני אשמח לתת טיפים והכוונות 🙂
חוויתן גם הערות שליליות בעבודה לנוכח היותכן אימהות? אשמח לשמוע מה אתן עשיתן בנידון